מי מדבר לי מהפה בסדר הפסח?

אנחנו חוגגים את הפסח כמו עבדים. בלי לדעת בכלל מי הפרעה שלנו, ומי אנחנו. במקום לחקור ולשאול מה פרושו של דבר להיות בן חורין, להשתחרר מהכבלים, להיות אדם חופשי, אנחנו "בוחרים" בתודעה של עבדות: גם השנה נשמש סוכנים בהפצה של רעיונות שאנחנו לא מאמינים בהם, בלי לדעת אפילו למה.

כשהייתי ילד אהבתי את פסח. איך אפשר שלא לאהוב חג בו כל המשפחה מתרגשת, מתכוננת, אוכלת מאכלים מוזרים, ושרה שירים משונים? במיוחד אצל סבתא שלי, הארוחה קבלה מימדיים מיתיים, עם שבע עשרה מנות, מפה צחורה, וכמובן הטקס שאי אפשר היה להחסיר ממנו תג ואות. הלב פעם בחוזקה לפני שהגיע תורי לקרוא בהגדה. רק שלא ייצא לי הרבה ארמית או החלק הזה עם השדיים. הכל ערוך, הכל מסודר, הכל מותאם ובנוי בדיוק בשבילי – ילד בן עשר, או חמש. והיגדת לבנך זה לא סתם חלק מסדר הפסח. זה לב העניין.

לדתות יש את היכולת המופלאה הזו לתפוס אותך. את סיפור יציאת מצריים אנחנו מצווים לספר לילדים. לתבל בחידות ומשחקים (מישהו מצא את האפיקומן?), בשירים, שגם הם חידות (אחד עשר כוכביא, מישהו?), ובהילה כללית של חשיבות וקדושה (אליהו הנביא!). אפילו היין מאורגן כחלק אינטגרלי, וילד שלא השתכר פעם אחד בסדר הפסח לא חווה אותו במלואו.

כשהייתי באנגליה ראיתי את זה קורה בחגים הנוצריים. אבא כריסטמס מגיע בלילה, כמו אליהו הנביא, ומביא מתנות אפילו בלי שצריך למצוא את האפיקומן. במרכזו של חג המולד עומד תינוק, ויש הצגה מסתורית על ביתלהם, על מלכים שבאים מהמזרח, ויש שירים יפים בכנסיה. זה בלי להזכיר את העץ הצבעוני והמואר. גם לפני שנבנתה מערכת מסחרית משומנת סביב ה 24 בדצמבר, חג המולד נחווה אצל רבים כרגע מיוחד, משפחתי, מחובר ואידילי.

המשמעות הדתית של חג המולד כבר עומעמה, לפחות באנגליה, אבל ההילה נשארה. אולי ביחס הפוך לירידה בערך הדתי של החג החלה נסיקה בכל ההיבטים האחרים – היסטריית מתנות שמתחילה חודשיים לפני כן, כרטיסי ברכה, ומתכוני אפייה לתרנגול הודו שאף אחד בכלל לא זוכר למה צריך לאכול אותו בזמן הזה.

אני נזכר בכל זה כיוון שפסח הוא במובנים רבים חג המולד של היהודים החילוניים בישראל. ארוע משפחתי, שהמשמעות שלו עומעמה, אבל הטקס בו ממשיך להתקיים ברמת העטיפה. אבל בניגוד לחגים הנוצריים, הגרסה היהודית היא פי אלף יותר חזקה. הסיפור הדתי-לאומי שזור בטקס רב מימדים שנמשך שבעה ימים וכולל אכילה של מאכלים מיוחדים, סימבוליים, וקריאה בקול של טקסט עתיק בליווי זמירות מיוחדות. זה מתכון-על לשימור ושכפול המסר, וזה עבד עד היום ביעילות מרשימה. הדת היהודית הצליחה באופן פנומנלי לשמר מסורת נוקשה ולא מפנקת במשך אלפי שנים, וסדר הפסח הוא דוגמה ומופת למנגנון שכפול יעיל כזה.

אפשר לדעת עד כמה הוא יעיל כשמתבוננים בפער בין התוכן של החג לשמחה והעונג שכרוכים בשכפולו. צריך להיות עוור וחרש כדי לא להבחין שמדובר בתוכן איום ונורא: אלים, מתבדל, קורבני, מסורבל. ולמרות זאת אנחנו משמשים בשמחה כלי להעברתו מדור לדור, בזמרה ושתיית יין, בדקלום ובמסגרת החברתית החזקה ביותר – המשפחה המורחבת (בלי להזכיר כמובן את סדרי הפסח המוקדמים בבית הספר ובגני הילדים).

אבל הצלחה בשכפול המסר היא לא סיבה מספיק טובה להמשיך לשכפל אותו. כמו הדבקות העיקשת בברית המילה, אנחנו עושים את זה כי כולם עושים את זה. המסר, שהוא לב העניין, הפך למסורת. מעין מנהג שיש לעשות אותו בדיוק כמו שסבא עשה אותו. למה? ככה. אם ידחפו אותנו לפינה נגיד "זה בשביל המשפחה", כי מה אחרת נוכל להגיד? שאנחנו באמת עושים זאת מתוך חובה לספר לילדים שלנו שאלוהים שאנחנו לא מאמינים בקיומו הרג למצרים את הילדים בשביל שבני ישראל יוכלו לברוח ממצריים לפני 3000 שנה? אין לנו סיבות אמיתיות. אנחנו מפברקים סיבות, ומאמינים להם כל עוד לא צריכים לחשוב על זה יותר מדי.

בניגוד לתכנים אחרים במסורת היהודית, להגדה לפסח אין חן ואין שעור קומה. מדובר בטקסט טרחני, אלים, מגושם, ואם זר היה נקלע לארוע המשונה הזה – וזה לפעמים אכן מתרחש – יהיה קשה להסביר מה קורה בלי להקלע למבוכה גדולה. "תראה, ג'יימי, מה שאנחנו מנסים לעשות בחג הזה זה לזכור שאנחנו עם נרדף, שמתנכלים לנו בכל דור ודור, אבל יש לנו אלוהים חזק ונוקם, והכי חשוב שלא נשכח את זה אף פעם ונמשיך לספר את על כך לילדים שלנו בכל שנה." מביך זה לא מילה.

אפשר כמובן לנסוך אל תוך החג הזה משמעויות עמוקות יותר. חג של חירות זה דבר גדול, וראוי היה שנחגוג את חירותינו ונעמיק לחקור בה יותר מפעם בשנה. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, בכל דור ודור, מה היא חירות? מהו שיעבוד? כיצד נוכל להתעורר ולראות חירות בחיינו אלה? קריאה מכנית של טקסט עתיק שהמסר שלו במקרה הטוב לא רלוונטי, במקרה הרע, פוגעני ומזיק, לא יכולה להיות ביטוי של חירות כזו. אכילה של מאכלים סימבוליים להזכרת התוכן של הסיפור הזה גם היא לא ביטוי לחירות הזו. אלו ביטויים לשעבוד למנגנון שכפול עצום וחזק שנוצר מתוך חרדה שהמסורת תאבד. זו מסורת שמשכפלת את עצמה תוך שימוש בבני אדם.

אם נסתכל לעומק נראה שמה שמניע את הסדר כהלכתו אצל עשרות אלפי משפחות חילוניות זה הפחד. הפחד להפסיק משהו, שאמנם כבר אינו רלוונטי לנו מזמן, אבל נתפס איכשהו כמהותי וחשוב. דווקא החילוניים הם המסורתיים ביותר מבין היהודים. לדתיים יש סיבות עמוקות יותר לחגוג את הפסח. בשבילם התוכן אינו נפרד מהצורה. אבל בשביל חילוני מהשורה כל מה שנשאר זו הצורה. ומדהים לראות את ההאחזות בה, כאילו זה הקש האחרון שבלעדיו נסחף אל תהום הנשייה.

יש את מי שאוהבים אותו, כמובן. בשבילם, בהנחה שהם חילוניים, פסח הוא פיסת נוסטלגיה רוטטת לאותה תקופה קסומה בבית אבא, השירים, הסיפורים, הביחד סביב השולחן. הנה לכם, המנגנון עובד במלוא המרץ. גם במקרים אחרים העבדות יכולה להרים את ראשה. אולי מעין מחשבה ש"זה חשוב", "בשביל הילדים" כדי "להיות שייכים" או כל סיסמה מהסוג הזה שנהגית אל מול מישהו שמעז לפקפק בחשיבות של ארוחת הערב המבויימת הזו.

אנחנו חוגגים את הפסח כמו עבדים. חוזרים כמו תוכי על משפטים בארמית, ובמקרה הטוב בכלל לא מבינים מה הם אומרים. מישהו אחר מדבר מפינו, ואנחנו בכלל לא שמים לב. עבדים גם לאוכל, עבדים לשירים, עבדים לנורמות החברתיות ולהרגלים. בין המתכונים והצלחת מסתתר מסר שאנחנו עושים את עצמנו כאילו לא ראינו אותו. אבל הוא מדבר מפינו בעל כורחנו. אין מה להגיד, מנגנון הפסח מועמד לפרס הקונספירציה הממולחת בתחום שימור הרעיונות הדתיים. אבל אולי השנה נוכל לשים לב לכך ולעצור. אולי נלמד שיש לנו עדיין את יכולת הבחירה – מה לספר לילדים, ומה לספר לעצמנו. אפשר לעשות חג חירות אחר.

תורת הכאוס ומדע ההיסטוריה

אני קורא בעונג את ספרו של יוסף דן "תורת הכאוס ומדע ההיסטוריה" (דביר 2009). חוקר המיסטיקה מהאוניברסיטה העברית כתב על היסטוריה באופן שמנסה, ולדעתי מצליח, להימלט משתי הקלישאות הגדולות של ההיסטוריוגרפיה – מודרניזם גאה מצד אחד, ופוסט-מודרניזם כופר כל מהצד השני.

הספר אינו מציג תיזה אחת מנומקת עד הסוף, אלא אסופת מאמרים שנכתבו במשך כ 15 שנים, אבל התיזה שעולה מהם רלוונטית מאוד ומשכנעת. ההיסטוריה "הגדולה" של הנארטיבים קיבלה מכה אנושה עם עליית הפוסט-מודרניזם כשיטת ביקורת כל כך יעילה עד כדי שגידלה כמה דורות של אינטלקטואלים וחוקרים שבאמת חשבו (וחושבים) שאין אמת, אין עובדות, ואין מה לעשות לגבי זה. אין ספק שהם צדקו לפחות בדבר אחד: הנרטיב ההומניסטי-רציונלי פשט את הרגל במאה העשרים כשהוליד מתוכו יצורים מעוותים כמו הקומוניזם הסובייטי והנאציזם הגרמני. בשם האמת נעשו הרבה עוולות, וזה בפני עצמו דרש התבוננות ביקורתית על האינטלקטואלים שהתגייסו לכתוב את ההיסטוריה (הפילוסופיה, ואפילו הפסיכולוגיה) בעודם מביטים כל הזמן קדימה, אל עבר חברת המופת אותה שאפו לעצב.

אני כבר שייך לדור שלמד את המבט הביקורתי הפוסט-מודרני ותוך כדי כך חשב שמשהו כאן לא לגמרי בסדר. אם אין אמת, ויש רק מאבק בין נראטיבים, זה אומר שאנחנו חיים בכאוס מוחלט, בתוהו וובוהו ובאמת אי אפשר להבין כלום – לא על מה שהיה, ולא על מה שיהיה. יוסף דן מציע ללמוד ממדעי הטבע על אמת וכאוס. כאוס אינו תוהו וובוהו, אלא צורה מאורגנת של אי-סדר. אפשר לתאר ולהבין מערכת מורכבת כמו סערה, למרות שהיא כאוטית ולא ממש ניתנת לחיזוי. מדע ההיסטוריה דומה יותר לחקר מערכות כאוטיות, מאשר לחקר של מערכת רציונלית שמונהגת על ידי בני אדם חושבים. לא נוכל להסיק מההיסטוריה איך יראה העתיד, כמו שאי אפשר לחזות את מזג האוויר בעוד שנה, אבל אפשר בהחלט לתאר, להבין ולהסביר מה קרה ולשרטט את גבולות הפעולה של המערכת ההיסטורית אפילו אם היא כאוטית.

אני כמובן עושה עוול לספר כשאני מנסה לסכם אותו ככה. הפרקים השונים עשירים בדוגמאות ומציעים מבט מפוכח ומרענן על ההיסטוריה כתחום מחקר, עניין שנדמה היה לי לפעמים שהוא או-טו-טו עובר מן העולם.

בשם ההתנגדות הלא אלימה

חוק הוא חוק הוא חוק רק בעיניו של מי שלא רואה בני אדם. ההסטוריה למדה אותנו שחוק יכול להיות מעוול והרסני וההתנגדות לו עשויה להיות נכונה וחיונית.

אנא קראו את דבריה של רני עובדיה בשימת לב:

סנגהה יקרה,

חלקכם וודאי ערים לדיון הציבורי החשוב ולמאבק החברתי סביב תוכנית מתווה פראוור, מרגע שקבלה מעמד של חוק.

חבר סנגהה שמגיע בקביעות לקבוצת ישיבה בבית הסנגה, הוא אחד מ13 בני אדם, כולם בדואים, מתוכם חמישה קטינים, שעדיין עצורים, זה כעשרה ימים.  עשרה אנשים נוספים איתם נעצר א' שוחררו בעקבות ראיות ברורות לאלימות משטרתית נגדם.

אני מכירה את א' (שמטעמים ברורים לא אומר את שמו) היטב ומקרוב.  איני יודעת מה בדיוק קרה בהפגנה, אני רק מכירה את מחויבותו העמוקה של א' לדרך אי האלימות בפתרון סכסוכים.

להיות בתא מעצר, כשמעצרך מתארך ובקשות ערער נדחות גם בהיעדר כל הגשת ראיה נגדך, אינה חוויה קלה או פשוטה.  כשמבקשים להחזיקך במעצר עד תום תהליכים גם כשברור לכל כי אינך מהווה כל סכנה לציבור, אדם מוצא עצמו עומד פנים אל פנים מול אלימות שלטונית (הפעלת כח שאינו סביר ואינו מתבקש), וזהו אחד האתגרים הקשים של דרכנו.

אני מרגישה עמוקות שכולנו , מורים, פעילים ומתרגלים בסנגהה מחויבת לדרך האי אלימות, נקראים לתמוך בחבר המעז להביא את התרגול גם אל תוך קרקע חברתית בוערת, לנקוט עמדה, לנסות להשפיע.  זו גם הזדמנות להנכיח את התרגול וכוחו באופן שנשתתף, נשב, נקשיב, ניקח חלק רואה ומביט.

ביום רביעי הקרוב יתקיים בבית המשפט בבאר שבע דיון נוסף (הערער הראשון נדחה הבוקר) בהארכת מעצרו של א' חברנו.  הדיון הזה חשוב ביותר כי בית המשפט מתבקש, בצעד חריג וגם שערורייתי, להחזיק את א' מעצר עד תום ההליכים נגדו.  הליכים יכולים להימשך גם חודשים.  אפילו המשטרה אינה טוענת שא' מסוכן לציבור או לשקט, ועם זאת היא מתעקשת על הארכת מעצרו בגין עצם השתתפותו בהפגנה.

בית משפט אינו פועל בבועה.  בעת כזו חשוב להיות נוכחים ולהמחיש לא' כי יש לו סנגהה כמו גם להנכיח בבית המשפט את עומק דרך אי האלימות ומחויבותה החברתית והחברית.

אני פונה לכל מי שיכול להגיע ביום רביעי ולהיות נוכח בעת הדיון ליצור קשר עם אסף קידר  בטלפון

054-5829103

מילות פרידה ליעל שמחה פזואלו

יעל שמחה פזואלו נפטרה היום, יום שבת, 8.11.2013 בביתה, מוקפת משפחה ואהבה, כדברי רני בן זוגה. ביקרתי אותה לפני שבוע, ביום שישי, יחד עם קבוצה גדולה של חברים במה שהיא כנתה מסיבת פרידה. זה מיוחד ונדיר שאדם יוזם ועורך מסיבת פרידה לעצמו בנסיבות כאלה, ויעל היתה אדם נדיר ומיוחד כזה. אני בטוח שיהיה אפשר איפשהו לקרוא את מה שהיא כתבה באותו יום ואז קראה במהלך המסיבה. זה היה ביטוי יוצא דופן לראייה מפוקחת, חומלת ומקבלת של המציאות ומי שהיה איתה במגע יודע שזה ביטוי אמיתי לדרך שהיא עברה, ושהיא התוותה.

לא היינו חברים של שנים רבות. אבל אני יודע שהיתה לנו חברות מהסוג שמתקיים בין שני אנשים שמזהים אחד את השני ברחוב סואן, מבלי שהכירו קודם לכן. השיחות שלנו היו ספורות. המפגשים קצרים. אבל כל פגישה היתה בשבילי משמעותית יותר ממשקלה בזמן. זה כמעט מוזר לגלות אהבה רבה כל כך עם אדם שלא מכירים היטב. אבל זו בדיוק האיכות המיוחדת שהיא הקרינה על העולם.

אני מרגיש שזכיתי לפגוש מישהי שידעה לחיות. לצד המחלה. עם הכאב. ובזמנים האחרים. החיים ניכרו ממנה ושפעו ממנה במבט ובחיוך אפילו בבית החולים, ואפילו באותה מסיבה ואל מול הכאב של הנוכחים שמחשבת הפרידה היתה להם קשה מנשוא. אני לא יודע איך הייתי מגיב אילו הייתי בן בית ומלווה אותה לאורך שנים. אבל מה שחשתי באותו ערב היה בעיקר הכרת תודה שבאופן משונה היתה מהולה בה גם שמחה.

זה השם שהיא בחרה להוסיף לשמה. שמחה. ואת האיכות הזו קשה היה לפספס. לא עליזות מלאכותית של הכחשה, אלא שמחה עמוקה של שלווה, הסכמה, תקווה, ואהבה.

נדירים בני האדם שיודעים להישיר מבט ולהתכונן ככה לדרך האחרונה. יעלי היתה מוכנה. מי שראיתי מולי לא היתה אישה צעירה עם סרטן, אלא ביטוי למשהו גדול בהרבה, שבעת ובעונה אחת היה בדיוק היא עצמה. החיים שלה, ועכשיו גם מותה, נהפכו לשיעור גדול שימשיך ויאיר את העולם כמו ירח ללא ענן.

חברה יקרה ואהובה, דרך צלחה.

על מדיטציה והבעיה הקשה של התודעה במדעי המוח

הפוסט הזה הוא הרחבה של מאמר שפורסם באתר "הארץ" 01.11.2013

זה ענין ידוע שהמחלוקות בתוך התנועה הקיבוצית היו לעיתים קרובות סוערות אפילו יותר מהמחלוקות בין התנועה הקיבוצית לשאר החברה. נזכרתי בעניין זה כשקראתי את הטור של יובל נוח הררי על מדיטציה ומדע בגליון הארץ, כי למרות שעל פניו יובל ואני באותו ה"מחנה" שעוסק במדיטציה ומדע, כמעט כל הטענות והתאורים שלו של התחום לוקים בהטיות ובעיות שיש להן משמעות מיוחדת גם למי שמתעניין במדע ומוח וגם למתרגלי המדיטציה שמספרם עולה בהתמדה במערב ובישראל. קרא עוד »

מק-מיינדפולנס וטעמים אחרים

לפני כשנה וחצי ניהלתי כאן עם גלעד סרי-לוי שיחת רשת מעניינת בנושא מיינדפולנס בחברות עסקיות. הוא הגיב בביקורתיות על פוסט שלי שעסק בנושא הזה ואם אני יכול לסכם את טענותיו בקצרה ממש, הוא אמר שכל נושא הסדנאות לעובדים, כולל מיינדפולנס, זה עוד צורה של שליטה ודיכוי שמנציחות את הפער בין ההנהלות הנצלניות לעובדים המנוצלים. אולי זה לא היה בוטה כל כך, אבל זה היה הכיוון בכל אופן. (הפוסט שלי, התגובה שלו, התגובה שלי, והתגובה השנייה שלו).

בעקבות מאמר ביקורת שפורסם בהפינגטון פוסט ועורר הדים בקהילת המיינדפולנס העולמית, כתבתי פוסט נוסף שמנסה לדון בהיבטים הבעייתיים של תנועת המיינדפולנס. הוא פורסם באתר החדש www.mindfulness.co.il

קריאה מהנה.

 

הבודהיסטים הבריטיים יוצאים לאור

——————————————————————————————————
לפני שמתחילים, למי שעוד לא ראה: אתר חדש שלי למיינדפולנס בישראל. מודעות קשובה.
——————————————————————————————————

במגזין טיימס התפרסמה הבוקר כתבה על הפריחה של בודהיזם באנגליה (תודה לתומר פרסיקו על הקישור). בכתבה כמה נקודות מעניינות שאני רוצה להתעכב עליהן ולהוסיף קצת נתונים מההכרות האישית שלי עם הנושא. קרא עוד »

מה עושה אותנו אנושיים

אחד המאפיינים המרכזיים באנושיות שלנו היא היכולת לשתף פעולה ולהתחלק במשאבים באופן כמעט אלטרואיסטי מתוך תקשורת והבנה הדדית. אלטרואיזם כפשוטו אינו עובדה "טבעית" דווקא, כמו שרטוריקה רוחניקית לפעמים מנסה לטעון. אם אלטרואיזם היה באמת תכונה טבעית ופשוטה לא היינו צריכים דת, פילוסופיה, אידאולוגיה או רוחניות כדי לעודד אותנו להתגבר על האנוכיות. קרא עוד »

אומנות הראייה והאשלייה

בדיסיפלינה ההיסטורית של תולדות האומנות מקובל לציין את המאה החמש-עשרה או הארבע עשרה כתחילת הרנסנס באומנות הפלסטית האירופאית, במיוחד בציור. אומנם מקובל לראות את ג'וטו (1267-1337) כמבשר הרנסנס בציור, אבל הבשורה שבציורים שלו היא באמת מאוד חבוייה. קרא עוד »

הערה עצובה על מערכת הבריאות בישראל

מה גרם לחווייה הקשה שלי בהתאוששות מהניתוח? בתחושה שלי זה היה שילוב בין רמת המתח איתה הגעתי, רמת השירות והיחס שקיבלתי לאורך הדרך, ואולי אפילו (או בעיקר) חוסר תשומת לב למינוני התרופות שקיבלתי.

לפני שמונה שנים החווייה שלי מניתוח זהה היתה שונה לגמרי. קרא עוד »