תולדות הוויפסנה חלק א'

הרבה אנשים הלכו לעשות קורס ויפסנה בישראל. גם אני. אבל מעט יודעים איך בדבר הזה צמח ומה המקור. גם אני לא ממש ידעתי ולא סיפקו אותי סיפורים שהתחילו במילים "זו הטכניקה האונתטית שלימד הבודהה". הלכתי לבדוק איך נוצרו קורסי הויפסנה ואיך הם היגרו למערב ויצאו ארבעה פרקים לאנ אר ג'י.

פרק ראשון כאן.

 

כשהלכתי לקורס ויפסנה ב-1998 אבא שלי חשב שהצטרפתי לכת ואמא שלי חשבה שאני עומד להשתגע. אני בעצמי חשבתי שהולך לקרות לי משהו מדהים, מפחיד, ושאולי אני "לא אעמוד בזה". לא יודע למה בדיוק ציפיתי, וכל מה שידעתי על מדיטציה היה מסרט שהוקרן בערוץ שמונה ותיאר קורס דומה שנערך בכלא הודי. כמה מעודד!

ישבתי עשרה ימים ושמעתי שוויפסנה היא מדיטציה שלימד הבודהה לפני 2500 שנה, מדיטציה שכוללת התרכזות בנשימה, כאבי ברכיים, עשרה ימים של שתיקה, הרצאות בווידאו ודייסת סולת. ישבתי בכיתי שמחתי הייתי רעב התעצבנתי וחלמתי המון חלומות משונים במשך עשרה ימים שנדמו כמו חודש. אין ספק שמדיטציה והרקע הבודהיסטי שלה השפיעו על חיי באופן ניכר, ולפי ההצלחה של הארגונים השונים שמציעים קורסי "ויפסנה" אני מעריך שאני לא היחיד.

העמותה בעלת השם הלא מפתיע העמותה לוויפסנה בישראל היא שארגנה את הקורסים הראשונים בהם השתתפתי, ומאז ועד היום היא הספיקה לעבור דירה לבית ההארחה הישן שליד קיבוץ חצבה בערבה ולספק מסגרת דומה לעוד אלפי אנשים שחלקם השתתף קודם לכן בקורסים דומים בהודו. בכפר דהרמקוט שליד דהרמסאלה, למשל, רוב המשתתפים הם ישראלים – בערך שמונה מאות בשנה – אבל לעומת מספר ההודים שפוקדים את חמישים המרכזים האחרים שפועלים בהודו מדובר עדיין במספר זניח. הפופולריות של הוויפסנה בהודו הביאה לכך שכמיליון הודים בערך המירו בשנים האחרונות את דתם לבודהיזם.

קשה להתעלם מההצלחה של התנועה הזו במערב. זה לא יהיה מוגזם לטעון שכמעט כל ישראלי, ודאי אלה שקוראים את המדור הזה, לפחות שמעו על ויפסנה. בישראל למעשה פועלות שתי עמותות שמציעות קורסים כאלה. העמותה השנייה נקראת תובנה, תרגום ישיר למילה ויפסנה, וגם היא מארחת מורים מכל העולם כדי ללמד מדיטציה בתנאים של שתיקה ובידוד. יש כמה הבדלים, אבל על זה בהמשך.

למרות הטענה שמדובר בטכניקה שימיה כימי הבודהיזם, צירוף המילים "מדיטציית ויפסנה" לא מופיע אפילו פעם אחת בכל חמישים הכרכים של הקאנון הפאלי, אוסף הדרשות שמיוחסות לבודהה עצמו וחוברו לפני בערך 2500 שנים. בכתבים האלה המילה ויפסנה מופיעה בנפרד בהקשרים שונים ומשמעותה אכן קרובה למילה העברית תובנה, כלומר הבנה חודרת, הבנה אינטואיטיבית, משהו שמתגלה לך באופן ישיר וחושף את האופי האמיתי של המציאות. במונחים בודהיסטים תובנה מגלה לנו שהדרך בה אנחנו חווים את המציאות מאופיינת על ידי אי סיפוק, שינוי מתמיד והיעדר מהות.
חשוב להדגיש שלא מדובר בדוקטרינה פסימית על כך שמהות החיים היא סבל, כפי שלפעמים אנשים טועים לחשוב. התופעות שנגלות לנו דרך החושים והתודעה משתנות תדיר, תלויות זו בזו, מתחלפות זו בזו ולא נותנות לנו ביטחון ויציבות – לכן יש בהן גרעין של אי סיפוק שנובע מחוסר היכולת שלנו למצוא משהו קבוע ובלתי משתנה שלא יאכזב אותנו כשיעלם ויתפוגג אל האין. הבודהה הבין את זה וכל דבר שתורם להבנה הזו נחשב על ידי המסורת הבודהיסטית כוויפסנה. כמובן שלא מדובר בדיקלום של רעיון כמו תלמידים טובים, אלא מדובר בהבנה, ראייה והפנמה. שלושת המאפיינים האלו – ארעיות, היעדר מהות, ואי סיפוק שימשו מאוחר יותר כבסיס למדיטציית ויפסנה, שעמדה במובנים רבים מול צורת מדיטציה אחרת, סמטה-בהאוונא, שעל ידי ריכוז בנשימה ובאובייקטים אחרים הביאה את המתרגל למצבי טרנס. שילוב בין שתי השיטות, מצבי טרנס מצד אחד ורפלקסיה עליהם מצד שני, נחשבו על ידי המסורת הבודהיסטית ונחשבים גם היום לכלי רב עוצמה בדרך לשחרור מהתסכול ואי הסיפוק.

המילה מדיטציה היא כמובן מילה מערבית, תרגום של המילה בָּהָאוָונָא שמשמעותה פיתוח או טיפוח. המילה מופיעה בכתבים העתיקים אבל היא לא מתארת שיטה אחת לפיתוח התודעה. למעשה הכתבים מציעים יותר מארבעים שיטות לפיתוח, להשגת רגיעה, טרנס, אהבה, חוכמה וחופש. כשאדם מגיע להבנה או לראייה של שלושת מאפייני הקיום שהזכרתי – ארעיות, היעדר מהות, ואי סיפוק – אפשר לומר עליו שהוא הגיע לוויפסנה, כלומר רכש הבנה. אם הוא משתמש במאפיינים האלה כדי לראות את העולם באופן כזה הרי שהוא מפתח את תודעתו לקראת ויפסנה – כלומר הוא עושה ויפסנה-בהאוונא או מדיטציית ויפסנה. זה בקיצור הרעיון של מדיטציית תובנה על פי הכתבים העתיקים.
קורסי ויפסנה מודרניים הם סיפור מעט שונה. הקורסים הראשונים אכן התקיימו במזרח, אבל לא לפני אלפי שנים כפי שמישהו עלול לחשוב אלא לפני לא יותר ממאה שנה. במערב כמובן מדובר בתופעה של עשרים השנים האחרונות. המסר העיקרי שהקורסים נושאים הוא שהדרך לנירוונה היא לא רק אפשרית, אלא גם עוברת דרך צורה מסוימת של מדיטציה, שמי שמקפיד עליה יכול להשיג תוצאות מרשימות תוך זמן לא רב. החוויה של המודט היא מרכז כל העניין – ולא, נגיד, הידע שלו בכתבים או בתורה הבודהיסטית או אפילו יכולת המחשבה והניתוח שלו. בפעם הראשונה מזה מאות שנות בודהיזם, ובניגוד למה שהיה מקובל במנזרים, נפתחה האפשרות לאנשים מהישוב, בלי השכלה דתית ובלי ידע בשפות עתיקות, ללכת בדרך לנירוונה.

במובנים רבים השיטה החדשה של ויפסנה הולכת נגד המסורת. המסורת הבודהיסטית, במיוחד זו שנקראת תרוואדה ובה אנחנו עוסקים כאן, פיתחה שיטה מסודרת ללימוד ותרגול שבמסגרתה הנזיר עובר הכשרה רבת שנים שכוללת לימודי שפה, לימוד הכתבים, דקלום, הרצאה לפשוטי העם, ואם הוא ממש התעקש, גם תרגול של מדיטציה. מיעוט שבמיעוט לקח על עצמו תרגולים קשים יותר של שתיקה ובידוד  ממושך – כמו בכל קהילה אלו היו נסיונות מעוררי השראה שנערכו על ידי מעטים ומיוחדים. בתוך ההכשרה של הנזיר היה מקום לויפסנה, או להבנה של שלושת מאפייני הקיום, אבל מעולם זה לא היה כל הסיפור. בנוסף, במשך מאות שנים המערך החברתי והדתי של הארצות מהן הגיעה לבסוף הוויפסנה לא הצמיח שום דבר דומה למרכזי מדיטציה מודרניים. הרעיון שאדם שאינו נזיר יתרגל מדיטציה במשך עשרה ימים או יותר לא היה רק אבסורדי אלא היה גם בלתי אפשרי בחברה כפרית בה כל אדם צריך לעבוד כדי לאכול. ממילא מי שרצה חיי עוני והיה מעוניין להעמיק בשאלות של החיים יכול היה להצטרף למסדר; הרי אף אחד לא העלה על דעתו שאפשר להשיג משהו בזמן כל כך קצר.

היום הרטוריקה של הקורסים למדיטציה נותנת את הרושם שהבודהה וחבריו הסתובבו בהודו והקימו מרכזי מדיטציה, ושהבודהה לא לימד שום דבר אחר מלבד התבוננות בנשימה וההבנה שהכל חולף (זה מרכז הטכניקה שנלמדת בחלק מהקורסים במערב). חלק ניכר מהמשיכה שלנו למדיטציה נעוץ בהיקסמות מהבודהיזם שנתפס אותנטי יותר ועתיק יותר מהתרבות בה אנחנו שוחים. לא שזה לא נכון: לבודהיזם יש הרבה מה להציע. אבל אנחנו שוכחים לבדוק האם מה שאנשים מהמזרח מוכרים לנו הוא באמת סחורה אותנטית. בלי לבטל את האיכות שיש למדיטציה, ובלי לבטל את האיכות שיש לפילוסופיה שעומדת מאחוריה, אני מציע לראות את תופעת הוויפסנה כתוצר של מפגש בין מזרח למערב ולזכור שזה רק ביטוי אחד מני רבים של תרבות בודהיסטית מדיטטיבית עשירה. כשבדקתי איך הגיעה הוויפסנה למערב גיליתי להפתעתי שהיא לאו דווקא שכפול מדויק של תרגול בודהיסטי בן אלפיים חמש מאות שנים אלא חידוש מודרניסטי שמקורו בבורמה. החידוש הזה כמובן צמח מתוך הבודהיזם אבל גם הושפע מהמפגש עם המערב בסוף המאה ה-19. הרקע לצמיחה של הקורסים האלו היה לא אחר מאשר השלטון הבריטי בבורמה, היום מי
יאנמר, אבל על כך בפרק הבא >>

 

 

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • באנדר   ביום 30 ביוני 2005 בשעה 14:53

    אני מוצא שמאמרים שהם גם ביקורתיים וגם לא מזלזלים הם נדירים. (לפחות בעברית)
    מחכה לחלק הבא.

  • אפי   ביום 8 בינואר 2007 בשעה 10:18

    רציתי רק להעיר שמהיכרותי את המנזרים בתאילנד, וגם קצת (פחות) בבורמה, ישנם נוהגים שלפיהם נערים נכנסים למנזר ולומדים מדיטציה לתקוםה קצרה – בבורמה זה בגיל בר מצווה בערך ושה יכול היות משלושה חודשים עד שנה, וגם בתאילנד לרוב לפניי החתונה, לכמה חודשים.
    בבורמה גם לומדים מדיטציה בבית הספר – אולי זה מנהג חדש, אבל בהחלט זה נחש חלק מהחינוך האלמנטרי, ולאו דווקא לנזירים מתקדמים.

  • יוסי   ביום 9 בנובמבר 2007 בשעה 21:09

    באתר של "המכון לחקר הויפאסנה" של גואנקה http://search.tipitaka.org/
    אפשר לחפש בטיפיטקה וכאשר חיפשתי
    vipassana bhavana
    קיבלתי כמה תוצאות שבהן הצירוף אכן מופיע בצמוד. מכיוון שאני לא קורא פאלי, אין לי מושג מה משמעות המשפטים בהם הצירוף מופיע.
    מה אתה אומר?

  • אסף   ביום 13 בנובמבר 2007 בשעה 14:48

    זה ככל הנראה מהפרשנות (מאה 5). המאגר שאתה מציין מחפש לא רק בטקסטים של הקאנון אלא גם בפרשנויות בפאלי.