תולדות הוויפסנה חלק ג': מהאסי סייאדו

בפרק הקודם כתבתי על ההתפתחות של הוויפסנה כפי שמלמד ס. נ. גואנקה מתוך מבט על כמה מורים ששאבו השראה מלדי סיידו, שערך רפורמה בשיטות הלימוד בבורמה בסוף המאה ה-19. הטכניקה של ויפסנה, שהיא במובן מסוים תוצר של המפגש בין בורמה הבודהיסטית (היום: מיאנמר) לאנגליה הקולוניאליסטית, צברה תאוצה בהודו ומשם הובאה לישראל. אמנם השיטה הזו פורחת במערב, אבל שיטה אחרת, שבאופן תמוה כמעט לא מוכרת בישראל, אפילו עולה עליה בפופולריות. מדיטציית הוויפסנה על פי שיטתו של מהאסי סיידו אמנם אינה כפופה לניהול ריכוזי אבל במשך חמישים השנים האחרונות הצליחה למשוך אליה מליוני מתרגלים מערביים ובודהיסטים.

מהאסי סיידו (Mahasi Sayadaw) הוא כינוי כבוד. הנזיר שנשא את התואר הזה נולד בשנת 1904 בבורמה ובילה את ילדותו במנזר. כמו נזירים אחרים הוא למד פאלי, כתבי קודש ואבהידהרמה וכמו הטובים שבהם הוא עבר את הבחינות בהצלחה מרובה והתקדם לדרגת מורה. הנזיר שקיבל את השם סוֹבּהָנָה, היה בן זמנו של או בה קין (המורה של גואנקה), אבל כיוון שלא היה אדם מן הישוב היה יכול להקדיש את עצמו ללימוד מסודר של הפילוסופיה, הפסיכולוגיה והמדיטציה. בקיצור, הוא לא היה צריך ללכת למשרד בבוקר. מכיוון שהוא התעניין בסוטרה המסוימת אותה הזכרתי בפרק הקודם כבסיס למדיטציית ויפסנה, סטיפטהאנה-סוטה, הוא התחיל ללמוד אותה. הוא שמע על מורה שפיתח שיטה ייחודית למדיטציה בעקבות הסוטרה, כנראה בהשפעתו של לדי סיידו (הרפורמטור בן המאה ה-19). סובנה הצעיר פנה לאותו מורה והשתלם בשיטת המדיטציה הזו. עד מהרה הוא שלט היטב בתרגול וכיוון שגם נודע בבקיאותו בכתבים, הוא החל להתפרסם בתור מורה. בשנת 1941 אחרי שעבר מבחני הסמכה נוספים הוא הוזמן ללמד במנזר מהאסי ליד מקום הולדתו, שם קיבל את הכינוי מהאסי סיידו (המכובד של מהאסי).

בשנות החמישים שיטת המדיטציה שלמד שכללה ריכוז בנשימה באזור הבטן והצמדת שמות או "תגיות" לתחושות בגוף ("כואב, כואב", "נעים, נעים", "צורב, צורב", וכו') צברה פופולריות והעובדה שהוא היה בעל אנגלית טובה משכה תלמידים מכל העולם. בוועידה הבודהיסטית השישית הוא שימש כעורך של הכתבים הבודהיסטים והנחה ברוב ידע דיונים על סוגיות פרשניות. למרות שהיה בעל ידע עצום בכתבים ובמסורת הוא הדגיש, בדומה לאו בה קין ובהשפעת לדי סיידו, את החשיבות של התמדה ופשטות בתרגול. המדיטציה מכוונת כדי להשיג חוויה מסוימת על ידי טיהור התודעה (או הלב) ממחשבות ורעיונות שווא. בשני הענפים, זה של או בה קין וזה של מהאסי מדובר בתהליך שיכול להתרחש בזמן קצר, אפילו כמה ימים, אבל דורש משמעת עצמית גבוהה שכוללת התעוררות לפני הזריחה, ישיבה ממושכת, שתי ארוחות ביום ושעות שינה מועטות.

 

כבר בשנות החמישים התרשמו מספר מערביים מעוצמת השיטה שלמדו אצל מהאסי, ואחד מהם פרסם בשנת 1952 ספר באנגלית בשם "ניסויים במודעות" (Experiments in Mindfulness). תלמיד אחר של מהאסי לימד במרכז שהקים בהודו, שם פגש אותו ג'וזף גולדשטיין האמריקאי שהפך ברבות הימים לאחד המורים הידועים במערב וכתב את הספר "חוויית תובנה" (The Experience of Insight). תלמיד אחר, נזיר אנגלי בשם בודהידהרמה, שימש במשך השנתיים האחרונות כמורה הבית של גאיה האוס, מרכז מדיטציה גדול בדוון, אנגליה, שם הוא לימד קורסים בני חודשיים לפי השיטה. אלה רק דוגמאות; את שיטת המדיטציה הזו מלמדים היום עשרות ואולי מאות מורים במנזרים, מרכזי מדיטציה וקורסים עצמאיים ברחבי העולם, מזרח ומערב.

מה ההבדל אם כן בין מה שמלמד גואנקה ומה שמלמדים במסורת של מהאסי סיידו? קודם כל, לדעתי, אין הבדל גדול. בשני המקרים מדובר בקורסים בני עשרה ימים לפחות שנערכים בשתיקה ותוכנם אחד: מדיטציה מהבוקר עד הלילה. בשתי השיטות לא מקובל לאכול אחר הצהריים, והמשתתפים לוקחים על עצמם את כללי ההתנהגות הבודהיסטים הבסיסיים למשך הקורס. בשני המקרים מדובר בפרשנות של סוטרת סטיפטהאנה, פרשנות שצבועה בצבעי האבהידהרמה, הטקסט הקדום שעוסק בניתוח שיטתי של התודעה רגע אחרי רגע, ניתוח של החוויה ליחידות הקטנות ביותר שאפשר לזהות. בשני המקרים מדובר במדיטציה שמביאה בסופו של דבר לריכוז גבוה בתחושות כאן ועכשיו עם דגש על חווית הארעיות, אניצ'ה בפאלי.

ההבדלים כאמור הם כמעט קוסמטיים. המדיטציה שמלמד ס. נ. גואנקה מתחילה במודעות לנשימה באזור האף וממשיכה לסריקה מודעת של הגוף מהקודקוד עד כפות הרגליים. אצל מהאסי סיידו מתרכזים בנשימה באזור הבטן ועוברים לתחושות הגוף. אצל גואנקה יושבים מבוקר עד ערב ואצל מהאסי מתקיימת גם מדיטציה בהליכה. מלבד זה, לס. נ. גואנקה יש עמותה בעלת ניהול מרכזי, הוא מכשיר את המורים ומנחה את מרכזי מדיטציה לפעול ולהורות באופן דומה. השיטה של מהאסי אינה פועלת במסגרת אירגונית אחת. מכיוון שהוא אינו בין החיים, תלמידיו הראשיים, אותם הוא הכשיר, מלמדים ומכשירים מורים צעירים להמשיך את הדרך ברוח שיטתו. אחד הידועים שבהם הוא אוּ פנדיטה (U Pandita) שלימד ומלמד מורים מערביים רבים.

 

ויפסנה, אם כן, הוטמעה במערב בעיקר דרך שני ערוצים, זה של גואנקה ואו בה קין, וזה של מהאסי סיידו, שניהם שואבים מהחידוש של הנזיר בן סוף המאה ה-19 לדי סיידו שהתחיל ללמד מדיטציה לפשוטי העם על פי הסטיפטהאנה-סוטה. גם במנזרים בודהיסטים אחרים, בבורמה ומחוצה לה, היה נהוג לתרגל מדיטציית ויפסנה אולם עד לשתי התנועות האלו אף אחד לא עשה את זה כל כך פשוט ואף אחד לא אפשר את זה למי שאינם נזירים. זו הסיבה ששתי הטכניקות נהנות מהצלחה פנומנלית דווקא בתאילנד, סרי לנקה, יפן וארצות בודהיסטיות אחרות. בשביל מי שנולד בתור בודהיסט זוהי הזדמנות לחזק את הקשר המעשי עם המסורת ולטפח את השייכות לתרבות שלו ובה בעת לא לוותר על ההתמערבות בעלת הגוון החילוני שהגיעה עם המודרניזציה של הארצות הבודהיסטיות.

בשביל המערב אחד היתרונות של הדרכים האלה הוא שהן מציעות בודהיזם ללא חוקי מנזר נוקשים, ללא תיאולוגיה מסובכת וקוסמולוגיה משונה, בלי כוחות על-טבעיים, אלים ותיאוריות של לידה מחדש. זו כאמור גם הסיבה לכך שהשכבה החברתית המשכילה בארצות הבודהיסטיות נמשכת אליהן. אבל אסור לשכוח שהיו מערביים שמצאו את דרכם למנזרים שפעלו בצורה אחרת ובמקומות אחרים. התרומה שלהם למערב היא בדרך כלל יותר מורכבת ופחות פופולרית. הם היו ועדיין הנם חלק ממסע היכרות ממושך אל תוך נבכי הבודהיזם וחזרה, אבל על כך, בפרק הבא >>.

 

 

פורסם באנארג'י : http://www.nrg.co.il/online/15/ART/958/484.html (כדאי להכנס – העורכת שמה תמונות…)

 


 

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות