חרבות של אש

האילמות תוקפת השבוע את המשפחה. חמותי איבדה את הקול ובכל זאת הגיעה ללונדון להרצות. היא תבוא לבקר אותנו, ויש כבר מי שאמר שאין כמו חמות אילמת להנעים את זמנו של החתן. סכנת ההדבקות כניראה קטנה במיוחד – החתן עצמו, זה אני עבדכם הדל, נפל למשכב ואיבד את קולו הלילה.

נ' אוהבת להסביר לאנשים שאני אף פעם לא חולה, ושאם אני מגלה סימני חולשה (דבר של שגרה) אני מרפא את עצמי על ידי שינה אינטנסיבית ושאר צורות של מנוחה. הפעם זה לא הצליח. לא רפאתי את עצמי בדרך נס, ולא נחתי בכלל. למעשה אתמול יצאתי לטיול בוויילס מתוך התעלמות משתי המעלות הצלזיוס הבודדות שעוד נותרו, והיום, פלא גדול, אני חולה. (אם תשאלו אותי: היה שווה).

יש אנשים שפוחדים להיות חולים. אני לא אחד מהם. אני רואה במחלה יתרון גדול והזדמנות מצוינת. כאב הגרון בסך הכל מבקש ממני משהו פשוט – שאני אשים לב אליו. האילמות שנכפתה עלי היא יתרון גדול בפני עצמו. היום אני לא אתקשר לאף אחד ולא אצא החוצה ולא אעשה שום דבר שאינו לטובת הגוף שהוא כידוע לא בדיוק נפרד מהנפש. היום אוכל לסיים את הספר שאני קורא.

שלושה דברים:

1. לפעמים מחלה כזו היא רק סימן שצריך להפסיק להתעסק בכל הדברים הרגילים ולהפנות קצת תשומת לב למשהו מוזנח בדרך כלל כמו הגרון והנשימה. משעה שלוש בלילה נשמתי. אני יודע כי שמתי לב. אני יודע ששמתי לב כי ברגע שלא שמתי לב מיד פרצתי בסדרת שיעולים שעוד רגע היתה פולטת את הריאות שלי דרך הפה. לא בדיוק משהו שהייתם מגדירים כעונג שבת, ובכל זאת זכיתי לשכב, לדמדם, להזות קצת ולהרגיש איך אני גוף נושם. אני תמיד גוף נושם, אבל אתמול זה היה נשימה ביג טיים.

2. מחלה כזו היא גם הזדמנות לראות איך הדברים שהיו עד אתמול הכי חשובים בעולם — צרות בעבודה, מריבות, מתח לקראת פרזנטציה – נמוגים בעשן ומפנים את מקומם למרק ירקות ותה חם. אתמול הייתי דוקטורנט לפסיכולוגיה. היום אני מכונה לייצור ליחה. גם זה היבט של החיים, ולפעמים לדעת לירוק כמו שצריך חשוב יותר מלדעת לחשוב.

3. מי עושה לי את המחלה הזו? חיידקים קטנים שרוצים גם הם לחיות. הגוף שלי הוא שדה קרב, ואין לי שום שליטה על זה. שיהיו בריאים החיידקים. מי יאכל את הגוף שלי כשאני אמות? חיידקים קטנים ותולעים קטנות וכל מני מיקרובים ועשבים יגדלו עליו (אפשר להבין למה אנשים רוצים שישרפו את גופתם…). בינתיים נראה שאני נשאר פה, אבל כדאי לזכור עד כמה הכל רעוע. באתי לביקור, ואני אשאר רק עד שכל הבלגן שאני קורא לו "החיים שלי" יגמר. יום אחד אני מטייל בגבעות וויילס ולמחרת אני לא יכול לדבר. איזו תזכורת מצוינת לארעיות הבלתי נתפסת של הגוף הזה, של החיים האלה.
 
אח, מתקפת שיעול איומה!
פלחי את גרוני בחרבות של אש!

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)   ביום 15 בנובמבר 2005 בשעה 00:24

    These 2 minutes I spent reading the above will never come back.
    Shame on you. You spent my time.

  • כמה פשוט ונעים   ביום 15 בנובמבר 2005 בשעה 13:03

    כמה כתיבה נקיה ממקום של מחלה יכולה לקרון גדולה של הוויה. תהיה בריא.

  • עוד שתי דקות   ביום 15 בנובמבר 2005 בשעה 17:07

    מה שתי דקות אני קורא לא חוזר לי!
    בושה! אתה מבלה הזמן שלי כן?

  • אסף   ביום 15 בנובמבר 2005 בשעה 20:35

    תודה