משבר כתיבה

הולך ומתברר שאני בעיצומו של  עוד משבר כתיבה אקדמי מוכר. אני לא לבד. רבים כמוני כותבים עבודות דוקטורט על בודהיזם, ספרות אנגלית, פילוסופיה של הסוציולוגיה, סוציולוגיה של הפסיכולוגיה ופיסיקה תיאורתית וכולם מדי פעם שואלים את עצמם: מה לכל הרוחות אנחנו עושים?

אולי דוקטורנטים לפיסיקה לא שואלים את זה. ענין של אישיות והתאמה של תחום מחקר. סטודנטים לרפואה סובלים מתסכול, ורבים מהם, רבים מדי לטעמי, מבלים זמן רב מדי בצריכת אלכוהול וסמים מכל מני סוגים על מנת להתגבר על המשברים בדרך. עם כל הכבוד לפרחי הרפואה, המשברים של דוקטורנטים למדי הרוח שייכים לסוג קיומי יותר. אנחנו באמת לא יודעים מה אנחנו עושים. אנחנו לא סתם אומרים את זה.

אני אמור לכתוב משהו על פסיכולוגיה ובודהיזם. פיעמה בי איזו תקווה שיום אחד, אחרי שאני אסיים את זה, בעוד שלוש או ארבע שנים, אני אוכל להתחיל לכתוב משהו נוסף, ואחרי שלוש או ארבע שנים אוכל לפרסם אותו בתור ספר או קובץ מאמרים. אולי הספר הזה, רק אולי, יגיע לידיהם של כמה פסיכולוגים שאולי, לא בטוח, ימצאו אותו מועיל לעבודתם ויוכלו להשתמש בו כדי לעזור למי שהם צריכים לעזור. לחשוב על נקודת הסיום זה הכי גרוע. אני ממליץ לכל הפסיכולוגים לא לחכות לי וללכת ללמוד את מה שהם רוצים באחד מהמרכזים המצוינים בדרום מערב אנגליה או סרי לנקה או תאילנד. בינתיים אני בעצמי צריך פסיכולוג כזה שיגיד לי מה לעשות.

אני ממש זוכר שרציתי לכתוב משהו שקשור בפסיכולוגיה ובודהיזם אבל כל הימים האלה שעשיתי מדיטציה, הפירות הטרופיים והלחות השכיחו ממני את הנושא המדויק. אני בטוח שהמנחה שלי זוכר, פשוט לא נעים לי לשאול. תארו לכם את השיחה הבאה: "היי אסף, ספר איך היה בסרי לנקה?" — "נהדר! שמע, אולי אתה זוכר למה נסעתי ועל מה התיזה שלי?"

הנושא שלי היה מאוד מענין. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. ממש מענין. פילוסופיה בודהיסטית זה מאוד מענין, אבל אף אחד לא יודע איך זה אמור להשתלב בעבודה של המחלקה לפסיכולוגיה. על השולחן שלי יש עשרה מאמרים על קרמה. הם חייבים להיות קשורים איכשהו למה שאני כותב. יש בהם שאלות כמו האם קרמה זה כמו דטרמיניזם, האם יש מקום לרצון חופשי ואיך זה משתלב עם הרעיון הבודהיסטי של אין-אני. חזק.

הייתי מאוד שמח להתענין בכל השאלות האלה אבל נראה שיש שאלות הרבה יותר מענינות בעולם כמו כמה עולה רדיאטור לרכב במקום זה שהתקלקל, מתי נעבור דירה, מתי ניסע לבודפשט, מאיפה אפשר להוריד את הפרק בסימפסון בו ליסה מחילטה להיות בודהיסטית ומה נאכל לארוחת צהריים.

לפעמים אנחנו, הסטודנטים למדעי הרוח (פסיכולוגיה זה בכלל מדעי החברה, לא?), חושבים שאם יבטלו לנו את המלגה זה למעשה יגאל אותנו מהיסורים ונוכל סוף סוף לעשות משהו אמיתי. בינתיים כדי להתגבר על פיתויי הבריחה קיבלתי כרטיס ביקור עליו כתוב שמי בצרוף התיאור מועמד לדוקטורט בפסיכולוגיה. חזק.

מישהו אמר לי פעם שאחת הבעיות של סטודנטים שנה א' באוניברסיטאות טובות היא שהם לא מאמינים שמגיע להם ללמוד שם ושהם מרגישים מתחזים, כאילו התקבלו ללמודים בטעות. יש לי חבר שכבר פרסם שני ספרים והוא מרצה פופולרי לפילוסופיה שמקבל מילגה נאה כדי לכתוב דוקטורט. הוא עדיין משוכנע שהוא לא טוב מספיק. על עצמי אני בכלל לא רוצה לדבר יותר היום.

 

בכל מקרה, אתם מוזמנים לצפות בתמונות שצילמתי בסרי לנקה. גלעד אילם לימים בהם לא היה לי קר.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • טלי   ביום 10 במרץ 2006 בשעה 13:03

    עד כאב
    [למעט סעיף המלגה.....]
    יש שאומרים שריטלין (או כדורים נגד חרדה???) הוא מה שיעשה את הטריק. אבל אנחנו רוצים עדיין לנסות עוד קצת בלי תרופות, נכון?
    אבל מה שאתה מעלה מאוד מעניין – העובדה שהתחום הזה הפך להיות כ"כ תאורטי ואינטר-דיצפלינרי הופך את הכתיבה לפרוייקט כמעט בלתי אפשרי. גם אם אתה כותב עבודה בספרות, אתה בעצם כותב עבודה גם בפסיכואנליזה, פילוסופיה, פוליטיקה, סוציולוגיה, תולדות האמנות, היסטוריה…. שלא לדבר על זה שגם התיאוריות עצמן לא עוצרות לרגע. שלא לדבר על זה שבעצם הכסף לתיקון של הרדיאטור או לשכר דירה קצת יותר רלבנטי כרגע…. כאמור – הוי.

  • אסף   ביום 10 במרץ 2006 בשעה 13:45

    ההתנגדות לתרופות מרגישה כמו משהו ששווה לחיות בשבילו. למעשה זה ממש משפר לי את מצב הרוח.

    אבל אם זה ימשך עכשיו שנה, אולי אני אדבר אחרת. בעצם אם זה ימשך שנה אולי עדיף יהיה שאעשה משהו אחר…

  • אודי שרבני   ביום 10 במרץ 2006 בשעה 14:19

    תכתוב בעבודה "אומ". זה כבר יסביר את הכל
    תגיד שהפנמת…