חיי עם המכונה או: משהו על אהבה

הייתי עם הרבה אחרות אבל שמרתי אמונים לחדשה שלי שחיכתה לי נאמנה, ככה לפחות טעיתי לחשוב, בעיר הולדתי בריסטול. כמה דברים כאן לא מדויקים. למשל לא נולדתי בבריסטול. מבין המכונות שלקחו אותי לחיקן החמים כשהייתי בניכר אהבתי אחת: הרכבת בת מאה השנים שנסעה במהירות ממוצעת של עשרים קילומטר לשעה בין הכפר אֶלָה לעיר קֶנְדִי בסרי לנקה. כאילו חזרתי לאנגליה אבל לזמן הלא נכון. כמו שאמרתי, אהבתי גם אחרות. מכוניות טויוטה חזקות (יד שניה, מיפן) וקטנועים בעלי שלושה גלגלים המכונים טוקטוק. אבל כל אותו הזמן ליבי אמר געגועים להונדה סיביק שטל, שנת יצור 1990, אוטומטית. כחול מטלי. אח איזו אהבה!

חזרתי ומבט אחד הספיק לראות שהיא הזניחה את עצמה. הפגוש האחורי תלוי על בלימה, פנס האיתות עוד רגע נושר. אבל סלחתי לה מיד. בכל זאת גם אני ידעתי ימים יפים יותר. החלטנו לנסוע יחד לנסוע ללמינגטון, העיר שתהיה כניראה ביתנו החדש. להכניס קצת ענין ליחסים שהוזנחו.

גשם נורא ירד. אני עדיין בתול בכל מה שקשור לנסיעות על הכביש המהיר כאן, ומזג האויר שניתך בנו לא עשה את הנסיעה בין הנתזים של משאיות הענק למענגת אפילו קצת. עצרנו להתרעננות ושתינו שוקו. כשיצאנו מאזור השירות השמשה הקדמית התכסתה אדים ומד החום התחיל לעלות באופן מדאיג. כבר היינו על הכביש הראשי כשהיה ברור שזה יגמר בבכי. מה קורה לַך? שאלתי בדאגה, ועצרתי בשוליים. נזכרנו בכל ההפחדות משיעורי התיאוריה לגבי עצירה בשולי כביש מהיר, יצאתי בזהירות ומילאתי שני ליטר מים ברדיאטור.

השתלבתי בתנועה ולא עברו שתי דקות לפני שהבנתי שאם אני לא עוצר שוב המנוע נשרף. הנזילה היתה כל כך גדולה שהרדיאטור איבד את רוב המים תוך דקות. עצרנו. נ' רצתה לצאת לבדוק מה קורה, אבל החגורה בצד שלה לא השתחררה מהתפס. החגורה נשארה תקועה בפנים, והיא היתה צריכה להשתחל החוצה. בזמן שהיא התקשרה למוקד החילוץ גיליתי שלא רק שאי אפשר לשחרר את החגורה, אלא שגם החלון בגג דולף. כבר הזכרתי שירד בחוץ מבול איום?

במשך חמש השעות הבאות הספקנו להיבדק, להגרר, להנטש על ידי הגרר מסיבות לא ברורות, ולהאסף על ידי גרר אחר. ניסינו לחשוב מה לעשות, כמה כדאי להשקיע בתיקון גרוטאה כזו, ולמה המנוולת בחרה להתמוטט דווקא ביום כזה ובאמצע הכביש הראשי. טילפנו למוסכים. קיבלנו הצעות מחיר לא זולות בכלל. בקיצור התחלנו לשנוא את המכונה באופן חסר פשרות ונחרץ. נזכרתי בסיטרואן הישנה שלי מישראל ובמאות אלפי הפעמים שהיא לא הניעה, הפסיקה לנסוע, איבדה את הבלמים, את ההגה, את המנוע, את האגזוז, לא עברה טסט או סתם התלכלכה. התחלתי לשנוא מכוניות באופן כללי. כולן אותו דבר.

לא רק ששנאנו את המכונה, התחלנו גם להתווכח על מה כדאי לעשות. חלקנו חשבו משהו אחד בעוד החלק השני חשב בדיוק ההפך, אבל אז שינה את דעתו רק בשביל שחלקנו הראשון יחשוב בדיוק את הדבר ההפוך. היו לנו אחרי הכל חמש שעות לדון בזה. המכונה בסופו של דבר ננטשה על ידי הגרר ברחוב צר בבריסטול אחרי שהוא לא הצליח לעבור בין שתי מכוניות חונות. הוא אמר שנמלא מים וניסע בעצמנו את חמש מאות המטרים עד המוסך. הסכמתי, נכנסתי למושב הקדמי וניסיתי להניע. שקט מופתי השתרר. הסוללה מתה. הגרר התנצל שאין לו כבלים להתנעה ונעלם אל החשיכה. הוא אפילו לא מילא לנו מים ברדיאטור. נ' הלכה ברגל אל המוסך כדי שיחכה לנו ולא יסגור, ואני נשארתי לבד עם שנואת נפשי – ההונדה האיומה.

ככה זה באהבה. פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה. כשחזרתי הביתה התחלתי להסתכל באינטרנט על רכבים אחרים. אולי אני אקנה אאודי? זה נראה רכב גברי, חברי כזה. בסופו של דבר ההונדה הגיעה למוסך שהסכים שנשלם לו סכום לא מבוטל כדי להחליף את הרדיאטור. השלמתי עם המציאות הכואבת, אבל עדיין שמתי לב שמחשבות בגידה עולות בי. למה הפגוש נראה כאילו הוא עומד לנשור? מה נעשה עם חגורת הבטיחות התקועה? ומה עם הנזילה בגג? איזו מכונה דפוקה! מתי כבר נוכל לקנות אחת אחרת?

אבל אתמול קרה לי משהו שבעצם בשבילו הבאתי אתכם עד לכאן. הבאתי את נ' לשדה התעופה (היא החליטה לקיים מערכת יחסים קצרה עם כלי תעופה) ובדרך חזרה החלטתי לעשות מאמץ אחרון בשביל ההונדה. עם מברג פתחתי את תפס החגורה. ניקיתי. שימנתי. עם מכשיר שאין לו שם כופפתי בחזרה את הפח העקום שהפריע לדלת להפתח. עם כל מהלך כזה ראיתי איך הלב שלי נפתח. שימנתי גם ליתר ביטחון. סתמתי בסיליקון את החלון בגג והצלחתי, למרבה הפתעתי, לפרק  את הפגוש האחורי ולהרכיב אותו בחזרה כמו שצריך. חיזקתי את פנס האיתות למקומו וראיתי איך משהו משתנה בי. בין השמן השחור ושריטות הפח על הידיים גיליתי איך חוזרת לי האהבה ללב. איזה מכונית חמודה! חשבתי לי.  בסך הכל נראית לא רע! המנוע עובד כמו שצריך (שמתי לב שהמוסכניק הגביר קצת את הטורים כדי שהיא לא תכבה בבוקר. גם הוא אוהב אותה! כולם אוהבים אותה!), יש לה רדיאטור חדש, ואפילו למדתי איך לשחרר את החגורה שנתקעה. עכשיו אני יושב בבית ומחפש סיבה לרדת לבדוק מה שלומה. אולי אני אסע לטיול קטן? את הנמשל תחלצו בעצמכם.

 

כמו שלי.

 

 

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • סֵגאַנַאלִינגוס   ביום 18 במרץ 2006 בשעה 20:30

    חמוד :)
    גם אני רוצה להיות בקשר עם אנשים שיש להם רק אות אחת בשם. לא יודע לא איך הוגים את זה, זה בעייתי.

  • אסף   ביום 20 במרץ 2006 בשעה 10:42

    הוגים את זה נון. אני חושב. היא חברה סודית, אולי גם דמיונית.