רצון חופשי בעולם דטרמיניסטי

שאלת הרצון החופשי קשורה בטבורה לבעית גוף ונפש. מי שקרא את הפוסט הקודם יודע שאני ספקן לגבי היות בעית גוף נפש בעיה בלתי פתירה (כמו שחשב למשל ישעיהו ליבוביץ') ולכן כבר בזה יש רמז למה שאני חושב על בעית הרצון החופשי, אבל לא נרתום את העגלה לפני הסוסים.

חופש רצון מעורר שתי בעיות שונות: לדואליסטים ולמוניסטים

מה הבעיה? אנחנו חושבים על עצמנו כעל סוכנים עצמאיים שמחליטים החלטות. גורלנו נתון בידינו, לפחות במידה מסוימת. אנחנו יכולים לבחור. אנחנו בוחרים. מחליטים. מפעילים את הגוף שלנו, ודרכו אנחנו מפעילים גופים אחרים בעולם. לכוח שעומד מאחורי זה אנחנו קוראים רצון.

הבעיה מתחילה כשאנחנו מתבוננים בעולם ומנתחים אותו מבחינה חומרית. לחומר אין רצון ואין יכולת לכפות את כוונותיו על ההתנהלות של עצמו. החומר נתון לסיבתיות, כלומר הוא פועל על פי חוק סיבה ותוצאה. אם ארוע חומרי הוא תוצאה של ארוע חומרי אחר, אז אין מקום להשפעה לא חומרית. רצון לעומת זאת נמצא בספירה נפשית ואמור להיות חופשי מהשפעת הסיבתיות הגורמת. אם הוא היה נגרם מארועים קודמים הוא לא היה רצון חופשי. אז יש כאן בעיה כפולה: איך רצון לא חומרי משפיע על הגוף? איך רצון יכול להיות חופשי מהשפעת הגוף?

שתי הבעיות נובעות משתי הנחות המוצא לגבי גוף ונפש. אם מקבלים את הרעיון שאנחנו מורכבים משני יסודות נפרדים שהם נשמה (נפש) וחומר אז מתעוררת השאלה איך שני יסודות נפרדים יכולים להשפיע זה על זה. הרצון הוא אחד ההתגלמויות המובהקות של היסוד הנפשי. הוא בדיוק מה שאינו נגרם על ידי שום דבר חומרי. אם איזה ארוע חומרי גרם לי לעשות את מה שעשיתי אז מה שעשיתי אינו תוצאה של הרצון שלי. אולי הייתי תחת השפעת אלכוהול, או שמישהו דחף אותי ולכן דרכתי לך על הרגל. סליחה, לא התכוונתי.

אם אני במלוא חושי נדמה שאני יכול לשאת באחריות למעשים שלי שנעשים בכוונה. אבל איך לכל הרוחות היסוד הנפשי, יכול להשפיע על החומר? במסגרת הנחת הנפרדות כל נסיון להגיע לתשובה פילוסופית הולמת לבעיה הזו נדון לכישלון. חוסר האפשרות להשפיע מובנה בתוך הנחת היסוד על הנפרדות. בנוסף למה שכתבתי עלינו כמכונות עשויות בשר, זו עוד סיבה לחשוב שהרעיון של נשמה נפרדת הוא מופרך. ליבוביץ' למשל חשב שאי אפשר להבין את פעולת הרצון ורמז שיש בזה יסוד אלוהי. מי שאינו מקבל את הקיום של אלוהים כזה (שענינו לתווך בין הגוף שלי לנפש שלי) חייב לחפש כוון אחר.

אבל גם אם מקבלים את הרעיון שאנחנו עשויים מקשה אחת בלתי מחולקת ליסודות נפרדים, בעית הרצון שבה ומופיעה. אני חושב שהבעיה הזו, לא הקודמת, היא הראויה לטיפול רציני. העולם החומרי הוא עולם דטרמיניסטי. הוא עולם בו שולטת באופן יסודי סיבתיות גורמת, כלומר ארועי העבר משפיעים על הווה והעתיד על פי חוקיות מסוימת שאנחנו מנסים ללכוד על ידי ניסוח חוקי טבע. הכדור שאני זורק ינחת במקום מסוים. אפשר לצפות את המקום הזה בקלות אם יודעים את תנאי ההתחלה ואת חוקי הפיסיקה. על העקרון הזה נבנו הרבה כלי נשק, ויעילותם לצערנו הוכחה למעלה מכל ספק.

בעולם כזה באמת נראה שאין מקום להתערבות חוץ פיסיקלית שתשנה את מהלך הענינים במפתיע. כמו שאמר לייבניץ (נדמה לי) אם היתה לאבן תודעה היא היתה חושבת שהיא נוחתת היכן שהיא נוחתת בגלל שהיא מלכתחילה רצתה בכך. אבל למעשה, לגופים פיסיים אין שום שליטה על המסלול על עצמם. אם כך איך יהיה רצון לבני אדם, שהם בסופו של דבר גופים פיסיים? שימו לב כמה מפתה לחזור להנחה השגויה שבני אדם הם לא גופים פיסיים. קל לעשות את הטעות הזו. האתגר שעומד בפנינו הוא להסביר איך בכל זאת יש רצון לגופים פיסיים, בלי לסגת לדואליזם שמביא איתו בעיות רבות אחרות ובכללן בעית רצון חופשי מסוג אחר, אותה הזכרתי קודם.

האם דטרמיניזם באמת סותר חופש? האם עולם דטרמיניסטי הוא עולם בלתי-נמנע?

בספרו Freedom Evolves לקח על עצמו דניאל דנט את המשימה להסביר חופש בלי לסגת לעמדה דואליסטית. הטענה הראשונית שלו היא שרצון חופשי אינו סותר דטרמיניזם. דטרמיניזם וחופש יכולים לחיות יחד בשלום ואינם מהווים בעיה אחד לשני. חופש שמתגלם ביכולת האנושית לרצות ולפעול בהתאם לרצון הוא דבר שהתהווה בתהליך אבולוציוני ארוך שנים, כלומר התהווה מתוך החומר. לגופים פשוטים כמו אבנים באמת אין רצון. אבל לגופים מורכבים עד אימה כמו המוח האנושי יש ויש. אבל איך זה יכול להיות? איך בעולם שנתון לסיבתיות, חוקיות, עולם דטרמיניסטי שתנאי ההתחלה בו מכתיבים את התנהלות הענינים יכול לצמוח חופש?

דנט מראה בצורה משכנעת מאוד שאפשר גם אפשר. הבעיה, הוא טוען, היא שאנחנו משתמשים במונחים באופן מבולבל ולא עקיב באופן שגורם לנו לראות אותם כסותרים. אנחנו בעיקר מתבלבלים בין דטרמיניזם להכרח (inevitability).

גם מי שיש בידיו הכשרה פילוסופית ימצא שקשה לקבל את זה במבט ראשון. הרי דטרמיניזם פרושו שהתנאים ידועים ומוכתבים (determined) מראש, ולכן לארועים אין ברירה אלה להתרחש. אבל רגע, ידוע מראש למי? האם יש בעולם הזה אלוהים כזה שבאמת יודע הכל מראש? האם יש לנו את היכולת לדעת הכל מראש? באופן מעשי, למרות שהתנאים הוכתבו, בשבילנו הם תמיד בלתי ידועים. אנחנו באופן תיאורתי חיים בעולם דטרמיניסטי, אבל באופן מעשי חיים בעולם בו הכל פתוח. טוב, לא הכל. אבל הרבה.

ומה זה בכלל הכרח? ארוע שחייב בהכרח להתרחש, הוא ארוע בלתי נמנע. הימנעות מניחה שיש מישהו שנמנע, מישהו שיכול לפחות בתיאוריה למנוע ולשנות את מצב הענינים. איך אנחנו יודעים אם אפשר להמנע ממשהו או לא? כדי להמנע ממשהו, צריך להניח שהיה אפשר שהדברים יתרחשו אחרת, אבל את זה, באופן טבעי, אי אפשר לבדוק. אם זזתי כדי לא להפגע מהכדור שזרקת אני אגיד שנמנעתי מפגיעה. נמנעתי, כי יכול היה להתקיים המצב בו לא הייתי זז והיתי חוטף את הכדור בפנים. אבל זה כמובן תרגיל של הדמיון שלי שסבור שהיה יכול להיות אחרת. במציאות שלנו היה קיים רק ארוע אחד: אני זזתי. אני חושב שיכול להיות אחרת כי כשהכדור עף לעברי שקלתי, אולי באופן לא מודע, את האפשרות של פגיעה ובחרתי לזוז. אם הייתי צריך לחסום את השער עם הראש שלי במשחק של אליפות בתי הספר, אולי הייתי בוחר שלא לזוז. בסופו של דבר, על פי החויה שלי היתה כאן הימנעות. העולם דטרמיניסטי, אבל בכל זאת אני יכול לבחור על פי הידע שקיים בשבילי בכל רגע, להמנע או לא להמנע.

אני הכנסתי את עצמי לתמונה בתור סוכן, בתור סובייקט, וכמעט היה נראה שאני מניח שיש לי רצון חופשי ולכן שאני יכול להמנע. אבל הימנעות היא משהו הרבה יותר בסיסי, והיא יכולה להתקיים בעולם דטרמיניסטי לגמרי, בלי להניח קיום של רצון חופשי מנותק מהחומר. זה מה שאנחנו מחפשים: עולם דטרמיניסטי אבל לא הכרחי.

הנה דוגמה פשוטה יותר לכך שהימנעות אינה סותרת דטרמיניזם: בואו נדמיין עולם דטרמיניסטי בו נזרקים כדורי טניס לכל הכוונים. כדורי הטניס פועלים באופן דטרמיניסטי לגמרי, כלומר הם נעים על פי חוקים קבועים (determined) שהם חוקי הפיסיקה, ונקודת המוצא של כל כדור גם היא כמובן קבועה (determined). בעולם הזה יש מכונה, דטרמיניסטית לגמרי שפועלת על פי חוקי הפיסיקה, שמשימתה להמנע מפגיעה של כדורי טניס. המכונה מצוידת בעין אלקטרונית שיודעת לזהות תנועה מהירה ולחשב במהירות הבזק את המסלול הצפוי של הגוף הנע. תוצאת החישוב מוזנת מיד להגה ולמנוע שמכוונים את המכונה כך שהיא לא תפגע מכדור הטניס. הנה יש לנו מכונה שנמנעת מכדורי טניס בעולם דטרמיניסטי. קשה יהיה לטעון שלמכונה יש רצון חופשי, אבל בטוח שהיא נמנעת עד כמה שהיא מצליחה מארועים מסוימים. כלומר, בעולם כזה, למרות שהתנאים נקבעו מראש, אי אפשר לדבר על ארועים הכרחיים.

למכונה, כמובן אין רצון כמו לבני אדם. הדרך עוד ארוכה. אבל התרגיל הקטן הזה נועד כדי להמחיש משהו אחד: דטרמיניזם אינו שווה לאי-הימנעות או הכרח. המנעות אפשרית בעולם דטרמיניסטי.

שימו לב שבעולם דטרמיניסטי יכולים להתקיים יצורים/מכונות שכל ענינם הוא המנעות והם מצליחים לפעמים להמנע מכדורי טניס. שימו לב שלמעשה ההימנעות יכולה להתקיים רק בעולם דטרמיניסטי כיוון שבעולם אחר בו אין חוקים אין שום אפשרות לצפות את התנהגות כדורי הטניס, ממילא אי אפשר לנסות להמנע מהם.

אם כך דטרמיניזם בפני עצמו אינו יוצר בעיה ואינו סותר את קיומם של יצורים שעסוקים בהמנעות מארועים מסוימים. דטרמיניזם אינו הכרח. החופש להימנע יכול להתקיים רק בעולם דטרמיניסטי.

הימנעות היא הצעד הראשון וההכרחי לעבר הסבר של חופש. יצורים חיים התהוו קודם כל כמכונות קטנות של הימנעות: הימנעות מטורפים ונזקים מהסביבה. האבולוציה עשתה פלאים עם היכולת הזו ובלי האדם הם בלי ספק פיסגת התחכום הקיים היום בכל מה שנוגע לתכנון לטווח רחוק, צפית העתיד והתכוננת לו. החילזון יכול להימנע מדברים שנוגעים במחושים שלו, אבל לעיתים קרובות זה מאוחר מדי. אנחנו יכולים להמנע מארועים רחוקים מאוד אותם אנחנו שומעים ורואים. זה יתרון אדיר אותו אנחנו חולקים עם הרבה יונקים. אבל אנחנו גם יכולים להמנע מארועים שעוד לא התרחשו כלל! אנחנו בנויים ליצור תרחישים עתידניים ועושים את כל הזמן. הקפיצה בין מכונות הימנעות פשוטות לאדם היא גדולה מדי בשביל להשאר בלתי מוסברת, אבל אתם תאלצו לקרוא את הספר של דנט כי אני לא אוכל לסכם את זה בשתי פסקאות.

איזה חופש ראוי שיהיה לנו?

ליכולת התכנון שלנו יש תוצאות רגשיות קשות מבחינת היכולת שלנו להתמודד עם האפשרויות. את זה, ככה נדמה לי, האבולוציה לא תכננה וזו תופעת לוואי של היכולת ליצפות ולצפות. לפעמים אנחנו נקרעים בין אפשרויות ומתבלבלים לגמרי בגלל עודף המודעות למחיר ההחלטה, והעדר מודל מושלם לצפית הארועים. לאבולוציה, בסופו של דבר, לא אכפת אם אנחנו שמחים או לא. "אכפת לה" רק משכפול גנים.

נחזור לענין. הנקודה החשובה היא שיש לנו יכולת מאוד מתוחכמת לדמיין תרחישים אפשריים לפני התרחשותם ולבחור ביניהם. זו בסך הכל הרחבה של היכולת המכנית לצפות את נקודת הנחיתה של כדור טניס ולפעול כדי להמנע ממסלול הנחיתה. הדמיון שלנו יודע לייצר הדמיות טובות מאוד של מציאות אפשרית בעולם דטרמיניסטי.
נכון שמנקודת מבטו של מישהו מחוץ למערכת התנאים בהכרח הובילו לבחירה כזו או אחרת ונקודת המבט הזו באמת אין חופש, כי המוח שלנו גם הוא דטרמיניסטי. אבל זה אינו טיעון לגיטימי. האם יש באמת נקודה כזו? האם יש משהו מחוץ למערכת? הרי המחשבה הזו עצמה, הנוירונים שיורים במוח שלי, הנסיון להבין, הם בעצמם חלק מהמערכת. אנחנו שבויים בעולם בו אין לנו ברירה אלה להיות חופשיים, כי אנחנו לעולם לא יודעים מה התנאים שהובילו אותנו לכאן או לכאן. לעולם לא נדע כי עצם הידיעה משנה את מצב הענינים בעולם. כל מחשבה גורמת לנו, ולעולם, להיות מעט שונים.

ההדמיות המתוחכמות שלנו הן לא מתוחכמות עד כדי שהן יכולות ליצור תסריטים לגבי פעולת הנוירונים במוח. היכולת ליצור תרחישים היא טובה בשביל לדמיין מצבים פיסיים בעולם, אבל היא אינה יכולה לדמיין בצורה טובה את הפעילות של עצמה כי היא נגררת לרגרסיה אין סופית. אנחנו אפילו לא יכולים ליצפות ולתכן מה נחשוב בעוד שתי דקות.

אבל אולי בעצם יש איזו ברירה, מעוותת קצת, אבל בכל זאת ברירה. רמת התחכום של החשיבה שלנו היא כל כך גבוהה, שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו אפילו מצב ענינים בו אין לנו רצון בכלל. כי הרי אנחנו יכולים לדמיין שיש נקודה מחוץ למערכת שהמתבונן ממנה יכול לצפות הכל. זו בעצם שגיאה של המערכת. באג. הדמיון שלנו מתעתע בנו כי למעשה אין נקודה כזו שאפשרית במסגרת הידיעה האנושית. אבל אנשים מדמיינים את זה בכל זאת ויכולים לשכנע את עצמם שאין להם רצון חופשי כלל. בשבילם כל מה שהם עושים אינו פרי של רצונם.

הפילוסופית האנגלית סוזן בלקמור מספרת שהיא לימדה את עצמה להאמין בזה, ומאז היא חיה בלי רצון חופשי. כיצד נראים חייו של אדם בלי רצון חופשי? הם נראים בדיוק כמו חייו של אדם עם רצון חופשי -  סוזן בלקמור קמה בבוקר, ועושה הרבה דברים רגילים לגמרי כמו הרבה פילוסופים שיש להם רצון חופשי. אבל בכל זאת יש הבדל.

ויטגנשטיין שאל פעם את הסטודנטים שלו איך היה נראה העולם אם השמש היתה סובבת את כדור הארץ. התשובה היא כמובן: אותו דבר כמו עכשיו, כשכדור הארץ סובב את השמש. אבל התרגיל הכל כך ויטגנשטייני כמעט מחמיץ את העיקר: זה מרגיש לגמרי אחרת. להיות במרכז העולם, במרכז הבריאה ומערכת השמש זה ענין שונה לגמרי מאשר להיות יצור מקרי על כוכב לכת אחד מני רבים. אפילו שזה נראה אותו הדבר.

לחשוב שיש לך רצון חופשי או לחשוב שאין, למרות שזה כביכול לא משנה את מצב הענינים האוביקטיבי בעולם, עושה את כל ההבדל. השלב הבא צריך להיות לעורר את השאלה איזה סוג של חופש ראוי שיהיה לנו, ואיזה סוג של חופש אינו כדאי. האם אנחנו יכולים לבחור בין האפשרויות?

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • אדאמאסטור   ביום 21 במאי 2006 בשעה 20:49

    "החלטות שמתקבלות בשבריר שנייה אינן טובות פחות מאלו שבאו אחרי שיקול דעת מעמיק. בכוחנו לשפוט סיטואציות מורכבות, לקבל החלטות של חיים ומוות ולעמוד על טיבם של בני אדם- כהרף עין." (גב הספר ממבט ראשון – מלקולם גלדוול)
    להבדיל מהמכונה החומקת מכדורי הטניס הרצון החופשי שלנו בין אם קיים ובין אם לא נמצא ביחס אחר עם העולם דרמיניסטי ככל שיהיה.
    בעולם דטרמניסטי הרצון החופשי הוא הנתיב בו מתקיימת היציאה אל מעבר לדטרמיניזים של פני השטח אל המעמקים והגבהים של המתהווה ללא התרחשות. או בניסוחו של גסטון בשלאר:
    "הפואטיקה היא מטאפיזיקה מיידית. בשיר קצר, עלייה לספק חזון של העולם ואת סודה של נפש אחת, היות אחד ואובייקטים, הכל בבת אחת. אם היא עוקבת באופן פשוט אחר הזמן של החיים, היא פחות מהחיים; היא לא יכולה להיות יותר מהחיים אלה בבלימתם, בלחיות על המקום את הדיאלקטיקה של ההנאות והכאבים. היא אם-כך עקרון של סימולטניות הכרחית בה ההיות הכי מנותץ, הכי פחות מאוחד כובש את אחידותו."

  • גם וגם   ביום 23 במאי 2006 בשעה 16:05

    שלחתי תגובה והיא לא פורסמה
    האם הגיעה ליעדה?

  • גם וגם   ביום 23 במאי 2006 בשעה 16:06

    עד לפיסקה של "אבל מה זה בכלל הכרח" ממש הרשמת אותי. חשבתי לעצמי… הנה סוף סוף בחור חכם שתוהה כמוני האם לבחירה חופשית, רצון, ונפש יש ביסוס כלשהו, משמעות כלשהי, מעבר להיות כל אלה אשלייה, תחושה בריאה, אפיפנומנה וכו'.

    אבל משם ואילך כתבת כמה דברים שעוררו בי שאלות אחרות:
    1. "אירוע שחייב בהכרח להתרחש הוא אירוע בלתי נמנע". האמנם? האין הגדרת מושג ע"י שלילת מה שאינו קצת בעייתית לכשעצמה?
    2. האם אינך סבור שהגדרתך נעדרת את ממד הזמן, וזה מה שיוצר בלבול בדוגמאות שאתה נותן בהמשך? (עוד מעט אראה איך הגדרה טובה יותר יכולה אולי לשנות את המסקנה שנדמה לי שהסקת מהדוגמאות שלך). אני כנראה הייתי מנסח זאת כך: אירוע שחייב *היה* בהכרח להתרחש הוא אירוע שלא *יכל* להימנע.
    3. מדוע אני מקפיד על זמן עבר? כי בעתיד המצב שונה: היות שאיננו יודעים את העתיד, איננו יודעים מה יתרחש, ולכן, מחד, איננו יכולים להימנע מאירוע עתידי, אבל מאידך, איננו יודעים שאיננו יכולים להימנע ממנו (משום שאנחנו משלים את עצמנו שאנחנו כן יודעים את העתיד, ובנוסף, משלים את עצמנו שאנחנו יכולים גם לבחור עתיד אחר מהעתיד הידוע לנו, או באופן ספציפי, לבחור אירוע אחר מהאירוע שאנו בטוחים שיתרחש אם לא נעשה משהו – מה שאתה קורא לו כמדומני הימנעות).
    4. שאלה נוספת – אנחנו מרגישים בטוחים ש-X יקרה אם לא נפעל כדי לשנות זאת. למשל בדוגמת הכדור. אבל התנאי הזה "אם כן/לא נפעל" האם הוא באמת תנאי, כאשר מוכתב מראש אם נפעל או לא נפעל, ואיך בדיוק נפעל?
    5. אוקי, הגדרת הכרח בעזרת הימנעות, ואז מתבקש להגדיר מהי הימנעות, ואתה אכן עושה זאת. אבל כיצד? "אני חושב שיכול להיות אחרת כי כשהכדור עף לעברי שקלתי, אולי באופן לא מודע, את האפשרות של פגיעה ובחרתי לזוז". האם כל המשפט הזה הוא מה שאתה חושב כסוכן, או מה שאתה חושב כהוגה? כסוכן זה הגיוני מאוד שתחשוב כך. אבל כהוגה, כיצד זה ייתכן? אז מה אם שקלת? האם "שקלתי" איננה תחושה סובייקטיבית נפשית מיסטית? זה שאתה חש ששקלת מוכיח שבחרת? "בחרתי לזוז" – איך אתה יודע? זה שאתה מרגיש את זה אומר בהכרח שזה קיים? כמו שאתה אומר: "בחוויה שלי הייתה הימנעות". האם זה מוכיח שבמציאות הייתה הימנעות? לפי דבריך שבאים מיד אחר כך – בהחלט נראה שאתה סבור שכן: "העולם דטרמיניסטי, אבל בכל זאת אני יכול לבחור על פי הידע שקיים בשבילי בכל רגע, להמנע או לא להמנע". האם זה לא נשמע לך קצת כמו דואליזם סתום שנובע מתחושות בטן? אם כוונתך שכסוכן אתה חושב כך, אולי זה לא לגמרי ברור מהניסוח שלך. אולי הייתי מנסח זאת כך: "העולם דטרמיניסטי, אבל בכל זאת *נדמה לי ש*אני יכול לבחור על פי הידע ש*נדמה לי ש*קיים בשבילי בכל רגע, להימנע או לא להימנע". כי אני חושב ש"בחירה" ו"ידע" הם שני מושגים תיאורטיים, נפשיים, מיסטיים, מנטליים, שאנו מניחים את קיומם. הרי אנחנו לא באמת "יודעים" שום דבר, במיוחד לא מה יקרה, נכון? זה שהכדור עף לעברי, לא אומר שהוא בהכרח יפגע בי, נכון? אני יכול לשאול, אם ידעת שהוא יפגע בך, איך זה שהוא לא פגע בך? ואתה תאמר: "כי זזתי". ואני אומר: "אז מה אם זזת, זה לא משנה את הסתירה בין ידע שאתה טוען שהיה לך לגבי העתיד, לבין הפרכתו. אתה ידעת שהכדור יפגע בך, והוא לא פגע, נקודה. אולי זה שזזת זה הסבר פוסט-הוק או אד-הוק להפרכת הידע שהיית בטוח שיש לך". ואתה אולי תגיד: "לא לא לא, לא ידעתי שהוא יפגע בי, אלא ידעתי שהוא יפגע בי אם לא אזוז". ואז אני אגיד: "יפה, אז א. לא ידעת שהכדור יפגע בך. לא ידעת מה יקרה, אלא רק מה יקרה אילו. ואגב, גם לגבי זה אני בספק מאוד גדול. מה אם הכדור היה סיבובי ופוגע בך דווקא בגלל שזזת? ומה אם בזמן שהיית זז מישהו אחר היה קופץ אל הכדור ונוגח בו לכיוונך באופן שלא היית מסוגל להתחמק? ב. נדמה לי שהנחת שאתה יכול לבחור אם לזוז או לא, תוך כדי שאתה מנסה להוכיח את ההנחה הזו. האם לא קוראים לזה הוכחה מעגלית? האם זה לא בעייתי?
    6. האם ייתכן שגם ההווה הוא אשלייה, תחושה, מושג תיאורטי שלא קיים במציאות? הגבול התיאורטי בין העבר לעתיד? אם כן, אולי מהסיבה הזו זה מטעה להשתמש בו בהגדרות? מה ששייך לעבר – ברור לרובנו שלא נוכל למנוע אותו – הוא הרי כבר קרה. אבל משום מה לא ברור לרובנו שגם בעבר לא יכלנו למנוע אותו. נדמה לי שרוב האנשים פשוט לא תופסים, שהזמן לא מעניין את הדטרמיניזם. רק אותנו הוא מעניין, כי אנחנו צריכים לדאוג להישרדות. הדטרמיניזם ישרוד כנראה בכל מקרה, כך שלא ממש אכפת לו מהזמן.
    ובדוגמא שלך, בעתיד תוכל להימנע מפגיעת כדור שעף ישירות לעברך, אבל האם תוכל לדעת בוודאות שזו אכן הימנעות, גם כאשר תמיד קיימת האפשרות שההימנעות שלך היא היא האירוע שמוכתב מראש, ולא פגיעת הכדור בך? האם במקרה כזה זו הימנעות, או שאולי נכון יותר לקרוא לזה התחמקות (מכדור)? בעבר לא ידעת שתזוז, כי זה היה בעתיד שלך, והעתיד, כאמור, אינו ידוע.
    7. לגבי דוגמת המכונה ה"נמנעת" מכדורי פינג פונג… האין זו שוב בעיה סמנטית. האם המכונה אכן "נמנעת", או שמא היא סתם מתחמקת? מה מבדיל בין הימנעות להתחמקות? אני חושב שזו שאלה שחשוב לתת עליה את הדעת. אני חושב שתשובה טובה לשאלה הזו יכולה להיות: הימנעות במובן בו אנחנו מדברים עליה (במובן של בחירה) היא בחירה לשנות אירוע מתוך ההנחה שבחירה ושינוי הם אפשריים, ושהאירוע שאני משנה קיים במציאות. לעומת זאת התחמקות איננה בחירה, ואיננה שינוי, אלא כפייה לנהוג באופן השונה מאירוע שאותו אני מדמיין. אתה כותב: "בטוח שהיא נמנעת עד כמה שהיא מצליחה מארועים מסוימים". בעיניך היא נמנעת. האם מבחינתה, וגם מבחינת המציאות, היא אכן נמנעת או סתם מתחמקת? נדמה לי שבשביל להימנע צריך לדעת שני דברים שאינם ידועים לך או למכונה: 1. העתיד, 2. יכולתך לשנותו. ושום מכונה, משוכללת ככל שתהיה, לא תעזור לך לדעת זאת, אלא אם כן תצליח לבנות מכונת חיזוי מושלמת (תיכף אסביר מהי). ומיד אחר כך אתה כותב מה שנראה כמסקנה: "כלומר, בעולם כזה, למרות שהתנאים נקבעו מראש, אי אפשר לדבר על ארועים הכרחיים". מדוע? בגלל שהמצאת מכונה שיודעת לברוח מכדורים? זה שאי אפשר לחזות אירועים הכרחיים, אומר שאי אפשר לדבר עליהם, או שאין אירועים כאלה?
    8. מכונה מושלמת לחיזוי העתיד, היא כנראה כזו שחיזויה אינם תלויים בפעולות של "סוכנים" (יצורים שמסוגלים באמת לבחור – האם קיים דבר כזה?), או לפחות שחיזוייה משתנים אוטומטית ברגע שהם נודעים ל"סוכן" כזה, שיכול לשנות את ההתרחשות בעתיד, מה שיהפוך את החיזוי למיושן ולא תקף.
    נדמה לי שהאפשרות השניה בעייתית: אני רוצה לעשות תרגיל מחשבתי מעניין וכיפי בעניין הזה. נניח שהמכונה פולטת, בכל לחיצה על כפתור החיזוי, פתק שבו כתוב מה יקרה. נניח שהמכונה פולטת פתק שבו כתוב שנשיא איראן אחמדיניג'ד יזרוק פצצת אטום על ישראל. נניח שברגע שהסוכן (נקרא לו, נניח, אסף) קורא את הפתק, הוא מחליט לשנות את העתיד (נניח ע"י התנקשות באחמדיניג'ד, ונניח גם שאם הוא מחליט את זה – זה אומר שהוא יצליח גם לבצע, כי הוא, לצורך פישוט העניין, מעין סופרמן שכזה). ברגע שאסף שלנו קורא את הפתק ומחליט להתנקש ולמנוע את הפצצה, החיזוי משתנה אוטומטית בתוך המכונה, המכונה כבר יודעת שאסף יחסל את הנשיא האיראני ושהפצצה לא תיפול. אבל בפתק שאצל הסוכן אסף, כתוב החיזוי הקודם, הלא מעודכן, שהפצצה תיפול. ואז אסף החביב שלנו הולך לו ל"שטח" לבצע את השינוי יחסית לחיזוי שבפתק שבידו, כלומר להתנקש ולמנוע את נפילת הפצצה (מניעה או שמא התחמקות?) אבל מבחינת המכונה המושלמת, השינוי כבר מוכתב מראש. אם מישהו יבקש ממנה פלט שניה אחרי הדפסת הפלט הקודם, הפתק החדש יהיה שונה, וינבא עתיד שבו אסף מתנקש באחמדיניג'ד והפצצה לא נופלת. אסף הולך לשנות משהו שכתוב על פתק שכבר התיישן. ההתרחשות המנובאת בפתק שבידו אינה המציאות, ולכן הוא לא הולך לשנות את המציאות, אלא מעין "מראה מציאות", או "השתקפות מציאות" שלא שונה בעיני מאוד מהשתקפות המציאות שבדמיון שלך, לפיה הכדור שעף לעברך יפגע בך. יחסית למציאות המשתקפת בפתק הישן – הוא סוכן. אבל הוא לא יודע שיחסית לחיזוי החדש הוא כבר לא סוכן, כי הוא הולך לעשות משהו שידוע מראש למכונה. אולי אפשר אפילו לומר שבגלל שעכשיו ההתנקשות ידועה מראש, הוא לא צריך אפילו ללכת לשם בשביל לעשות את זה :-) אבל הוא לא יודע שהוא לא צריך :-), אלא אם כן הוא יודע איך המכונה פועלת. במקרה כזה, אולי הוא יחשוב על זה ויגיד לעצמו: "רגע… בעצם אני לא צריך ללכת ולעשות את זה, כי לפי החיזוי החדש של המכונה, אני אחסל את אחמדי והפצצה לא תיפול. אבל בעצם… אם לא אלך ואעשה זאת, איך בכל זאת אעשה זאת?" כאן נותר לאסף ה"סוכן" שלנו להבין שהמכונה צפתה מראש גם את ההתלבטות שלו, וגם את ההחלטה הסופית שלו, וכל זה כבר כתוב בפתק הבא. אם אסף היה נשאר ליד המכונה, ומוציא עוד פתק, ועוד פתק, בהתחלה היה הבדל בין הפתקים: אחד היה אומר שהפצצה תיפול. השני היה אומר שאסף ילך ויתנקש ואז הפצצה לא תיפול. השלישי היה אומר שאסף יבין שהפתקים כל הזמן מתעדכנים ומשתנים בהתאם להתוודעות שלו אליהם, ולכן הוא ייצמד למכונה וכל הזמן יקרא פתקים (חיזויים) חדשים, מה שייגרום לו לא להתנקש ולכן כן תיפול פצצה. את זה כמובן אסף לא רוצה, ולכן הפתק הבא ינבא שהוא יחליט לעזוב את המכונה בשקט וללכת להתנקש בנשיא איראן, מתוך הבנה שרק הוא יכול לעשות את זה כי רק הוא מבין (בזכות המכונה) שהוא מהווה גורם משמעותי (גורם מתנה) בקביעת נפילת הפצצה, וכמובן מתוך התחייבות מוסרית שהוא חש.

    ומה אם המכונה הייתה משוכללת יותר, והחיזויים שלה היו כוללים גם את ההתוודעות אליהם ואת ההתלבטות ואת ההשלכות? אני חושב שבמקרה כזה היה נוצר לופ, לולאה, שהיציאה ממנה הייתה מתאפשרת רק כאשר ההתוודעות לחיזוי לא תשפיע עליו.

    9. כשאנו אומרים שינוי, אנו מניחים קיום של משהו, במציאות, שאליו מתייחס השינוי, משהו במציאות שאותו אנו משנים. למשל כדי לשנות את גוש הבצק לעוגה, האופה מניח את קיומו *במציאות* של גוש הבצק. זה ממש לא קשה להניח את קיומו של גוש הבצק במציאות. הוא די מציאותי. אבל שלא כמו האופה וגוש הבצק, אנחנו הרבה פעמים מניחים את קיומו של אירוע בעתיד. אירוע בעתיד עדיין איננו מציאות, עדיין אינו ממשי. בשביל להפוך אותו לקיום ממשי אנחנו צריכים שני דברים: א. להניח שבאופן כללי בעתיד יתקיימו אירועים. ב. להגדיר מתוך אינסוף האירועים הללו את האירוע הספציפי. הדבר הראשון די קל ולא בעייתי בעיני: די ברור שבעתיד יתקיימו אירועים. אבל הדבר השני נראה לי קשה ביותר: אנחנו אמנם יודעים שיתקיימו אירועים בעתיד. אך היות ואיננו יודעים את העתיד, איננו יודעים מהם, ולכן איננו מסוגלים להגדירם. לכן איננו יכולים להתייחס אליהם כקיימים במציאות, כממשיים. וכיצד נשנה מה שאינו קיים? לכן איננו יכולים ליצור שינוי בעתיד שלנו. כל שאנחנו יכולים לעשות הוא ליצור השתקפות מציאות בדמיון שלנו, שהיא התרחשות אפשרית מסוימת, מעין הגדרה אפשרית של אירוע דמיוני שנדמה לנו שיכול לקרות, ולפעול בצורה שאנו מאמינים שתיצור מציאות שונה מאותה השתקפות, שונה מאותה התרחשות שאנו מדמיינים.

    10. כל ארבעת הפיסקאות שעוקבות אחרי הפיסקה על המכונה שמתחמקת מכדורי טניס משתמשות במונח הימנעות. קשה לי לקבל זאת. בעיני זו התחמקות, ולא הימנעות, ולא, ואין זו התעקשות סמנטית בלבד, כפי שניתן ודאי להבין ממה שכתבתי לעיל. בעיני זו התחמקות כפויה, ללא בחירה, מוכתבת מראש, בדיוק כמו חוקי הפיסיקה שבהם היא משתמשת כדי לחשב את נתיב ההתחמקות שלה. השימוש במילה "הימנעות" משמר את האשלייה (בעיני אשלייה) של הבחירה החופשית, כמתקיימת כביכול בכפיפה אחת עם דטרמיניזם. ה"הימנעות" הזו כביכול, של החילזון, המכונה, ובני האדם, יש בה חופש מסוים, אבל אין בה שום בחירה, ואין בה שום חופש מכפייה. זה משהו שחשוב מאוד להבהיר, ואני תוהה מדוע לא הבהרת זאת.

    11. האבולוציה לא "תכננה"? האם האבולוציה מתכננת? האם דוקינס לא דיבר על הגן ה"טיפש"? האם האבולוציה אינה תהליך דטרמיניסטי עיוור? אם האבולוציה מתכננת, אולי אין הבדל מהותי בינה לבין אלוהים?

    12. אתה כותב: "נכון שמנקודת מבטו של מישהו מחוץ למערכת התנאים בהכרח הובילו לבחירה כזו או אחרת ונקודת המבט הזו באמת אין חופש, כי המוח שלנו גם הוא דטרמיניסטי. אבל זה אינו טיעון לגיטימי. האם יש באמת נקודה כזו? האם יש משהו מחוץ למערכת? הרי המחשבה הזו עצמה, הנוירונים שיורים במוח שלי, הנסיון להבין, הם בעצמם חלק מהמערכת". על איזו "המערכת" אתה מדבר? אולי כדאי להגדיר טוב יותר את אותה מערכת, ואז נגלה שכן אפשרי לצאת מתוכה? איך אפשר לצאת ממשהו, אם לא הגדרת את גבולותיו? בוא ננסה: אני מגדיר את המוח שלך כמערכת שנדמה לה שהיא סוכן. האם אני חלק מהמערכת הזו? האם אני חלק מהמוח שלך? אולי תגיד כאן: "כן, המוח שלי תופס אותך, לכן אתה חלק ממנו". אבל האם זה שהמוח שלך תופס את הדמות שלי, או ייצוג נוירוני או ווטאבר שלי, האם זה אומר שאין לי קיום מעבר לאותו ייצוג שלי, שהוא תופס? שאין לי קיום מחוץ למוח שלך, שהוא המערכת שהגדרתי כרגע? האם, בראייה כזו, הטיעון של יציאה ממערכת עדיין לא לגיטימי? מדוע? האם אתה באמת מאמין שאין מציאות? האם אתה באמת מאמין שלפני שהיו יצורים תבוניים לא הייתה מציאות, או האם אתה באמת מאמין שאם בני האדם יפסיקו להתקיים, תחדול גם המציאות מלהתקיים? האם אין באמונה כזו קצת ליקוי בבוחן המציאות? לשאלתך – כן, אני חושב שיש משהו מחוץ למערכת, מהרגע שאתה מגדיר אותה היטב. הנוירונים שלך והנסיון שלך להבין, הוא חלק מהמערכת שהיא המוח *שלך*. האם הוא בהכרח חלק ממערכות אחרות? אם כן, איזה מערכות?

    13. אתה כותב: "אנחנו שבויים בעולם בו אין לנו ברירה אלא להיות חופשיים, כי אנחנו לעולם לא יודעים מה התנאים שהובילו אותנו לכאן או לכאן". נשאלת השאלה המתבקשת: חופשיים ממה? חופשיים למה? מרצה שמאוד אהבתי אמר לי פעם שחופש הוא מושג חסר משמעות ללא ייחוס שכזה. הלא תסכים לכך? וכיצד יתכן שאנו חופשיים אם אין לנו ברירה ואם אנו שבויים? האין כאן סתירה פנימית? האם לא ניסית במאמרך לפתור סתירה? אם כן – מה הטעם ביצירת/שימור סתירות?

    14. האם באמת אנו זקוקים "לדמיין שיש נקודה מחוץ למערכת שהמתבונן ממנה יכול לצפות הכל" בכדי להגיע לרעיון שאין לנו בחירה חופשית? האם לא מספיק שנסתכל על אבן, ובאמצעות מנגנון פסיכולוגי פשוט (הזדהות, שהיא מקרה פרטי של מנגנון קוגניטיבי פשוט שנקרא אנלוגיה) נסיק שאנחנו כמו האבן הזו, פאסיביים, מושפעים לחלוטין, ברגים במערכת דטרמיניסטית? על איזו שגיאה/באג אתה מדבר? ההנחה שתיתכן באופן תיאורטי מכונה שתוכל לצפות את הכל? אם כן, מדוע זו שגיאה? מדוע לא תיתכן מכונה כזו, באופן תיאורטי?

    15. גם אני חי בלי רצון חופשי. אני מאמין שהוא אשלייה, אבל אשלייה בריאה שחשוב לטפח ולחיות לפיה. אני חי כאדם בעל רצון חופשי, אבל עמוק בפנים אינני מאמין בו. לאמונה הזו שלי יש השלכות מרחיקות לכת, לא רק על חיי, אלא גם על חיי כל אחד שמפנים אותה, וכן השלכות על החברה, על המערכת המשפטית, על טיפול פסיכולוגי ומחקר קליני, ותחומים רבים נוספים חשובים. אני תמה שלא עסקת בכל זה, והסתפקת בלומר שזה "מרגיש לגמרי אחרת" כמו שמרגיש אחרת להיות במרכז מערכת השמש. אני לא מסכים איתך שזה נראה אותו דבר. לפחות לא בעיני. אני נוהג אחרת, וחושב אחרת, ולא רק מרגיש אחרת.

    16. מה פשר: "*כביכול* לא משנה את מצב העניינים האובייקטיבי בעולם"? מהו מצב העניינים האובייקטיבי בעולם? ומדוע כביכול? ומדוע זה לא משנה?

    17. אני חושב שיש הרבה סוגים כדאיים של חופש. אחד החשובים שבהם זוכה להתייחסות רחבה אצל ארווין יאלום ואצל יורם יובל, בעקבות קודמיהם המפורסמים יותר כמובן, ויניקוט, קוהוט, בולבי, ועוד, ואפילו פרויד – והוא בעצם החופש מפחדים שכופים עליך התנהגות מסוימת, ומצמצמים אפשרויות פעולה (לא אפשרויות בחירה! אין בחירה! :) )

    18. תודה על מאמר מרתק ואינטליגנטי שעורר את מחשבותיי ורגשותיי ויצירתיותי :)

  • אסף פדרמן   ביום 24 במאי 2006 בשעה 00:36

    תודה על התגובה המפורטת. אתה מועמד להיות המגיב המשקיע בעולם.
    חשבתי על מה שכתבת. הבאת איתך רוח טובה של מחשבה וביקורת. הנושא רחוק מלהיות סגור, ובדיוק בשביל זה הוא בבלוג – לבחון את החומר מול אנשים חושבים. לפעמים הבחירה שלי במילים מסוימות לא מדויקת מספיק, ולקחתי לתשומת לבי.

    עד מספר חמש, אני חושב שאני איתך.
    לגבי "הימנעות" ו"תחושת הימנעות". זה לא רק מתוך החוויה הסוביקטיבית. אתה מצביע על תפיסה עצמית, אבל לא צריך כזו תפיסה בשביל שתהיה הימנעות\התחמקות. אני לא רואה את ההבדל הגדול בין המילים האלה. אפשר להתבונן על ההסטוריה של העולם החי כעל היסטוריה של הימנעות\התחמקות. חד-תאים חשופים לפגיעות רבות, אבל גוף שיכול לנוע יכול הוא גוף שיודע להמנע\להתחמק. זה לא קשור לחוויה שלו. זה קשור ליכולת לראות למרחוק. אפשר לבנות דגמים פשוטים מאוד בעלי יכולת כזו, ובלי שיש להם שום תפיסה עצמית.

    אתה מתעקש על המילה "בחרתי". איך היית רוצה לקרוא לזה? אני מתכוון לדבר הבא: חשתי, חישבתי, שקלתי, זזתי. ככל שהארועים פשוטים יותר, ככה אפשר לראות בבהירות גדולה יותר שהתהליך חשתי-חישבתי-זזתי הוא בעצמו צפוי, ושדרגת החופש נמוכה. אבל ככל שהיצור מתוחכם יותר, דרגת החופש גדלה וקשה לצפות אותו. ברגע זה ממש אני לא מכיר יישות שיש לה דרגת חופש גדולה יותר מלבני אדם. אלוהים היה יכול להיות יישות כזו, אבל משום מה הוא שותק.

    כאן אני מגיע לסיפור המענין שלך מסעיף 6. באופן מעשי, המציאות שלנו, יום יום, היא מסובכת בכוון הזה ממש, אבל הרבה יותר. אנחנו מנסים תדיר לצפות את מה שאחרים יעשו, להקדים אותם, אבל הם בעצמם עושים את אותו הדבר לנו. (יש לנו מכונה כזו, רק לא מושלמת, בתוך המוח). עם ההתפתחות של מצב הענינים הזה הגמישות שלנו לחוש-לחשב-לפעול הלכה וגדלה. אנחנו יכולים לחוש יותר דברים, לחשב חישובים מסובכים יותר, ולפעול בדרכים מגוונות יותר. נהיה כדאי לנו, מכורח הנסיבות, לראות אחרים כסוכנים בעלי רצון, ולנתח את הרצון שלהם. לא רחק היום בו התחלנו לראות גם את עצמנו ככה. אבל "האחרים" לא צועדים במקום, הם פיתחו, כמונו, מנגנוני רמיה מתוחכמים שמפתיעים וסותרים את החוקיות שאנחנו מנסים לצפות. בסופו של דבר המנגנון השתכלל עד כדי כך שאפשר להגיד שיש ליצורים האלה לא רק רצון, אלא רצון שאינו כבול לחבילת חוקים מצומצמת ומוגבלת. כלומר, הוא רצון יותר חופשי. האם הוא חופשי לגמרי? ברור שלא. אבל הוא חופשי מאוד. המכונה מתחמקת מכדורים, אבל היא לא בוחרת. אני מתחמק מכדורים, אבל אני יכול גם לא להתחמק. המצב שלי הרבה הרבה הרבה יותר גמיש, וההבדל הכמותי הופך להבדל איכותי.

    אני ממשיך את ההירהור שלך לגבי מכונת הפתקים: היא בלתי אפשרית באופן עקרוני, אלא אם כן היא מחוץ לעולם. למעשה, מכונה כזו לא תפלוט שום דבר כי היא תדע גם את התוצאה של הפלט הראשון, ולכן את הפלט השני, ואת ההשפעה שלהם עלי ועל העולם וכולי וכולי. זה בדיוק מצב הענינים בעולם שלנו: אלוהים לא מספק שום פלט, ולנו נותר רק לשער.

    לשער את העתיד זה לא טוב כמו לדעת את העתיד, אבל זה יותר טוב מכלום. בגלל בעיית המכונה האילמת, מסתבר גם שאי אפשר לדעת את העתיד. אף פעם. אבל כאמור אפשר לשער, וזה עובד די טוב.
    וזה גם אמור לענות על השאלה שלך לגבי המערכת: המערכת היא המכונה, חוקי הפיסיקה, הסביבה והכדורים. במקרה שלי זה לא רק המוח שלי. זה כל מה שקשור אליו.

    אז אתה חי בלי חופש. זו העמדה שלך. זו עמדה שאתה בוחר בה, או שאולי תעדיף להשתמש במילה אחרת? אתה חושב שהדוגלים בחופש חיים באשליה. הם משלים את עצמם לחשוב שהם חופשיים לפעול. אבל אפשר להגיד אותו דבר עליך: מי שאינו מאמין בחופש חי באשליה. האם אפשר להכריע בין העמדות? אני לא בטוח. אני מהמר שהענין הוא כזה: אם אתה אינך מאמין ברצון חופשי, אזי אין לך רצון חופשי. או שאתה מרמה. ואם אתה מאמין בו, אז יש לך אותו. לכן גם אמרתי _כביכול_.

    לסיום, כתגובה למשפט הסיום שלך: מה המשמעות של אפשרויות אם אין בחירה? אין אפשרויות אם אין בחירה, וההיפך.

    שוב, אני מסיר את הכובע. תודה על המחשבות שלך.

  • אסף פדרמן   ביום 24 במאי 2006 בשעה 00:40

    פעם כמעט עשיתי תואר בביקורת תרבות ופוסטמודרניזם. טקסטים כאלה שכנעו אותי שמקומי במקום אחר. זה מעורר אסוציאציות לא רע, אבל אני אשקר אם אגיד שלגמרי הבנתי את התוכן. לפעמים אני חושב שיש לי יכולת מוגבלת מאוד להבין שירה. אולי פגם מולד.

    מה שבטוח: אם חופש לא קיים איך הוא יכול להיות ביחס עם עולם?

  • גם וגם   ביום 24 במאי 2006 בשעה 02:37

    שמח שקיבלת את תגובתי כמו שקיבלת :) זה מחמם את הלב (ואת הראש).

    ראשית, מה זאת אומרת עד חמש אתה איתי? שאלתי שם (עד חמש) כמה שאלות… אני מודה שחלק מסימני השאלה שם היו מתוך נימוס וצניעות, אבל חלקם אכן מבטאים ציפייה למענה :) אשמח אם תוכל להשיב.

    שנית, לגבי הימנעות/התחמקות – כיצד ייתכן שאינך רואה את ההבדל? לפי ההגדרה שלי, ואשמח אם תוכל להצטרף אליה, הימנעות היא בחירה, והתחמקות היא כפייה. לא ברור לי כיצד הבנת שאני מתנה התחמקות בתפיסה עצמית. אתה רוצה לכלול בהגדרת ההתחמקות גם יכולת תנועה? בי מיי גסט, אבל קח בחשבון שזה אומר שגם פלנטות, אסטרואידים וכוכבי שביט יודעים להתחמק, לפי איך שהתנסחת: "גוף שיכול לנוע יכול הוא גוף שיודע להמנע\להתחמק". מה שאני מנסה לומר כאן זה דבר אחר: יכולת תנועה, או יכולת התחמקות, חשתי, חישבתי, זזתי, כל אלה שונות מהותית מיכולת הימנעות, כפי שאני מגדיר אותה, כי כל אלה כפויות ע"י הדטרמיניזם, בעוד הימנעות הינה חופשית מכפייה, חופשיה מדטרמיניזם, ומהווה בחירה חופשית.

    חשת-חישבת-זזת – זו אינה בחירה. זו השתלשלות אירועים דטרמיניסטית. מורכבת אמנם, מסובכת אמנם, בלתי ניתנת להבנה מלאה, טוב ויפה. אבל זו עדיין לא בחירה. כל עוד אנחנו מסכימים על העיקרון הזה – הויכוח שלנו הוא סמנטי בלבד (מה שהופך אותו להרבה פחות חשוב :) ). איך אני רוצה לקרוא לזה במקום "בחרתי לזוז"? אקרא לזה: "כתוצאה משרשרת סיבתית מורכבת מכפי הבנתי, זזתי".

    אתה אומר, "ככל שהיצור מתוחכם יותר, דרגת החופש גדלה וקשה לצפות אותו" או: "בסופו של דבר המנגנון השתכלל עד כדי כך שאפשר להגיד שיש ליצורים האלה לא רק רצון, אלא רצון שאינו כבול לחבילת חוקים מצומצמת ומוגבלת. כלומר, הוא רצון יותר חופשי". איזה חופש בדיוק גדל? חופש ממה? חופש לעשות מה? ה"חופש" הזה זועק להגדרה, לפני שמשטרת המיסטיקה תעקל לו את הבית ותשליך אותו לכלא. אתה ודאי מתכוון שיש יותר אופציות. אבל האופציות הללו לא באמת קיימות. בסופו של דבר מתממשת בכל פעם תמיד אופציה אחת, לא חשוב כמה היצור מתוחכם.

    ככל שיצור מורכב יותר, קשה יותר לנבא את התנהגותו – זה לא נותן לו יותר בחירה. זה גם לא נותן לו יותר אופציות עבור אירוע נתון, אלא רק עבור סדרה של אירועים. אבל זה נכון גם עבור אבן. גם אבן תנהג שונה במעט בכל אירוע. זה אומר שיש לה בחירה? או חופש? אז אולי תאמר שאם האירועים זהים זה לזה – האבן תגיב בדיוק באותו האופן. ואני אומר, שאם האירועים זהים זה לזה, גם אתה תגיב בדיוק באותו האופן, על כל מורכבותך. לא ניתן לייצר סידרה של אירועים זהים. אז אתה עדיין מתבקש לענות לי איזה חופש גדל, או מהו אותו חופש. בכל אופן, מה שלא גדל הוא החופש של יצור מורכב לבחור. החופש הזה נותר אפס, בעולם דטרמיניסטי.

    למה המכונה שלי לא אפשרית (עקרונית) בתוך העולם?

    כשאתה אומר "לא תפלוט שום דבר" אתה מדבר על הלולאה שהתייחסתי אליה.

    אז מה אתה אומר, המכונה חייבת להתחמק ואתה יכול לבחור שלא להתחמק? האמנם? ומה אם אמציא מכונה שיכולה גם היא "לבחור" שלא להתחמק? ומה אם אומר לך שאתה לא "בוחר" לא להתחמק, אלא שאתה פועל כפאסיבי על פי נסיבות שאינן ידועות לך? האם גם אז יש הבדל מהותי כל כך, קו גבול דיכוטומי מוחלט כל כך בינך לבין המכונה?

    קשה לי לומר שענית על השאלה שלי לגבי המערכת. לא הכל קשור למוח שלך, עדיין נראה לי שיש דברים חיצוניים לו, וחיצוניים למערכת שאתה מדבר עליה.

    העמדה שלי היא שאני חי ללא חופש בחירה. זו לא עמדה שאני בוחר בה באמת. ואכן אעדיף ניסוח אחר: זו עמדה שנכפתה עלי מכורח סיבתיות המורכבת מכפי הבנתי. זה לא מדוייק שאיני מאמין בחופש. אני כן מאמין בחופש, אבל לא בבחירה, או בחופש בחירה (אותו דבר מבחינתי).

    זה שאפשר להגיד את אותו הדבר עליי, זה יפה ונחמד, אבל אפשר להגיד עלי כל מיני דברים, גם שאני פיל הודי ירקרק עם נקודות ורודות. ודאי שאפשר. מהי בכלל אשליה? מי שמשתמש במונח אשליה יוצא מתוך נקודת הנחה שיש אמת, וגם שהאמת הזו ידועה לו. רק אם אדם יודע מה האמת, הוא יכול לדעת מהו לא-אמת, כלומר אשליה. אני לא מתיימר לדעת מה האמת, לכן איני מתיימר לקבוע שבעלי עמדת הרצון החופשי חיים באשליה. בעיני העולם לא רק מוניסטי, אלא גם דטרמיניסטי להחריד, ורק אם אני "צודק", וזה אכן כך (מה שלא ידוע לי באמת, אלא אני רק מניח זאת) רק אז אוכל לומר שאנשי הרצון החופשי חיים באשלייה, ואז לא יהיה צורך בהכרעה, כי האמת תהיה ידועה.

    לגבי רמאות: כן, אני מרמה את עצמי. רק שבניגוד לרוב האנשים, אני עושה זאת חלק גדול מאוד מהזמן במודע, בעוד הם מרמים את עצמם ואפילו לא יודעים את זה. הם מרמים את עצמם לגבי בחירה חופשית כמו שהם מרמים את עצמם לגבי דואליזם, וכמו שהם מרמים את עצמם לחשוב שהם "יודעים" (עיין ב"השטן ממוסקבה"). אבל כמובן שאיני יכול לעמוד באמת מאחורי הצהרות כאלה כל עוד איני יודע מהי האמת, ולכן יש בהצהרות כאלה יוהרה רבה. לכן כאמור, איני עומד מאחוריהן באמת :)

    לסיום, אם היה לי כובע הייתי מסיר אותו גם אני, אבל אין לי, ולכן אסיר את מקטורני :)

    אשמח להתייחסותך, בהערכה רבה,
    גם וגם.

  • גם וגם   ביום 24 במאי 2006 בשעה 02:55

    לשירה ולפילוסופיה יש תכונה משותפת מעניינת.
    שתיהן נעות על רצף המתוח בין נהירות לבין עירפול. ההבדל ביניהן הוא, שבשירה, העירפול מוצדק, כי זו אמנות (וכל הנובע מכך, למשל, שמסרים מעורפלים פועלים יותר על הרמה הרגשית ויוצרים אפקט שונה, וכו') בעוד בפילוסופיה, העירפול מוצדק רק משום שההוגה כל כך מפורסם וחכם, שסולחים לו על העירפול, ואף מהללים את אותו עירפול שהיה זוכה לביקורת נוקבת וקשה, אצל הוגה אנונימי, כנראה גם אם הוא חכם באותה מידה.

    אני חושב שכשרוצים לקדם הבנה יותר מאשר לקדם אמנותיות, צריכים להיות נהירים כמה שיותר, ואני מאוד משתדל להיות נהיר. וברור שאסף גם הוא משתדל מאוד להיות נהיר. פילוסופים מעורפלים (או כאלה שמבטאים את רעיונותיהם רק באמצעות שירה) בעיני אולי טיפטיפה חוטאים לעיקרון אולי הבסיסי ביותר של פילוסופיה. זה גם מעורר חשד, שהם מסתירים משהו מאחורי הערפל הזה, או שמדובר באיזשהו נסיון פלצני לעשות רושם. דחילק, דברו ברור! כמעט כל דבר אפשר לנסח במילים ברורות, ואם אי אפשר, תגידו אי אפשר.

  • יונתן אחד מהשאר   ביום 24 במאי 2006 בשעה 17:42

    יותר מהשאר
    הוא רוצה מהן יותר
    והיא אחד שטוב.
    הוא ממנה יופי
    והיא ממנו עוד.

    הוא שומר מאחרים
    והיא בין אחרות.
    מתחממים מתקררים
    סגורים בלי הפרעות.

    שווים אחד עם השנייה
    לשאר שוב נפתחים.
    להיות לבד עקר וקר
    חיים בניגודים.

    חוץ מזה מעניין מה שכתבת.
    אני בעד כל מה שמחזק את הייצר והאינטיליגנציה של כולנו.

  • אסף פדרמן   ביום 24 במאי 2006 בשעה 19:26

    צריך להגיד את האמת. אני עובר דירה. בתוך כל הארגזים אני יכול רק תגובה קצרה.
    אנחנו אולי צריכים לחזור לבירור המושגים הראשוני. אני חושב שחופש וסיבתיות לא סותרים זה את זה. אני בוחר לא לשנות את המושג שלי של סיבתיות אלא את המושג של חופש. זה לא מה שחשבתי פעם – אלוהים מתוך המכונה – אלא תכונה שעולה עם המורכבות של המערכת. לכן לפלנטות יש חופש, אבל קטן מאוד (יכולת החישוב שלהן, השיקולים, קטנה מאוד. אפסית.) ולאנשים יש חופש גדול. לציפורים – משהו באמצע.
    אם רוצים לשנות משהו בפילוסופיה חייבים להמיר (או להסביר מחדש באופן נכון יותר!) את המשמעות של חלק מהמושגים. אם נישאר עם רצון חופשי=חירות נפשית מוחלטת, דטרמיניזם=הכרח, אנחנו נשארים עם הבעיה.
    דרושה פילוסופיה חדשה כדי לאפשר הסבר נטורליסטי, כי ההסבר הדתי אינו תופס יותר.
    נמשיך לחשוב על זה. אני גם מתענין במשהו שהזכרת על ההשלכות הפסיכולוגיות, חברתיות וכו' של כל עמדה.

    יונתן,
    תודה. אהבתי.

  • גם וגם   ביום 25 במאי 2006 בשעה 13:33

    ובאשר לדבריך, אסף,
    אנא, בזמנך החופשי ;) הסבר "מחדש באופן 'נכון' יותר" את המשמעות של חלק מהמושגים. בעיקר חופש.

    ותיזהר מלאפשר לצורך בהסבר חדש לכפות עליך פתרון שיהיה סמנטי ותו לא.

    שלך, גם וגם.

  • יונתן   ביום 31 במאי 2006 בשעה 22:06

    תודה,

    שיבואו עליכם שינויים לטובה

    גם אני מזיז ארגזים ונושם טרמפנטין

  • אביב   ביום 29 בדצמבר 2008 בשעה 21:04

    לכל המעוניינים/ות מאמר שכתבתי
    הבחירה במציאות או באשליה
    http://www42.websamba.com/garnettoz/

  • אביב   ביום 29 בדצמבר 2008 בשעה 21:05

    לכל המעוניינים/ות מאמר שכתבתי
    הבחירה במציאות או באשליה
    http://www42.websamba.com/garnettoz/

  • 22   ביום 9 בינואר 2009 בשעה 17:29

    זה ויכוח סרק לעולם לא נוכל לדעת כזה דבר
    כי הפילו כושר החיזוי והסקת המסכנות לגבי העתיד נמוך בהרבה ממה שהאדם חושב שהו
    וכרגיל בעולם הלא נודע הכל נגמר באמונה

  • אביב   ביום 9 ביוני 2009 בשעה 19:41

    קישור מעודכן למאמר
    http://users1.jabry.com/garnettoz/