טיפוגרפיה זה שם של מחלה. אבל מחלה נחמדה.

הנה הזדמנות לבדוק את הענין הזה של הטרקבק. יש לי תגובה לרשימה הזו, אבל תגובה שחורגת מהיקף רגיל של תגובה, ולכן אני מקדיש לה רשימה אצלי. לפני שאני מפרסם, אני שואל את עצמי: מה אומר הטרקבק (יאללה, אין מילה בעברית בשביל הקונספט הזה?) למי שקורא את הרשימה שלי? האם קודם כל הקוראת אמורה לקרוא את הרשימה המקורית של יובל סער, או קודם כל את שלי?

לא חשוב.

כשלמדתי בבצלאל הלכתי לקורס ויפאסאנה. כן, כזה של גואנקה (עם שני א' מיותרים בשם). אחת החוויות הקשות שלי בקורס היתה הקריאה הבלתי רצונית של שלטים. לא רק שלא יכולתי שלא לקרוא את מעט השלטים הודיעו לנו מתי אוכלים ומה עושים, ולא רק שהייתי קורא אותם באופן אובססיבי למרות שידעתי בדיוק מה הם אומרים, לא יכולתי שלא לתקן בראשי את הרווח בין האותיות (קרנינג), את המיקוף והפונטים. תוך שנה וחצי במחלקה לעיצוב גרפי הפכתי למכונת עיצוב בלתי נשלטת. זה הפך לחלק ממני. לחלק מהחשיבה הבלתי רצונית שלי. וזה לא היה כל כך נעים לגלות את זה.

שתי מחשבות עברו אצלי בקשר לזה. אחת – שזו דוגמה מובהקת לסנקארה (פאלי. בסנסקריט: סמסקרה). המילה הזו מתארת משהו שרבים מתקשים להסבירו, אבל בעיני הוא ברור מאוד. היא מתארת את הנטיות שלנו לפעול, את מה שעומד מאחורי הפעולה, תהיה זו פעולה פיסית, מחשבה או דיבור. זה כולל את החשקים, הדחפים והרצונות שגורמים לנו לפעול כמו שאנחנו פועלים. סנקארה היא גם מולדת וגם לא מולדת. כלומר על פי הבודהיזם היא מגיעה בירושה מהחיים הקודמים (איך שאתם מבינים את זה, זה כבר ענין שלכם), וגם נוצרת כתוצאה מהפעילות שלנו בחיים האלה. מה שאנחנו לומדים מופנם והופך להיות סנקארה ואחר כך קשה מאוד להשתחרר ממנו. באותו הזמן הבנתי עד כמה משמעותי מה שאתה לומד, מה שאתה קורא, ומה שאתה עושה. תכניס את עצמך בטעות למסלול רע, ותגמור עם נטיות נפשיות לא בריאות בכלל. בלי ששמת לב אתה לא יכול שלא לתקן שגיאות הקלדה ורווחים בטקסטים שקופצים לך לתוך הראש.

אם אתם רוצים המחשה ואינכם סובלים ממחלת הטיפוגרפיה אותה תאר יובל ברשימה שלו אז תחשבו על קריאה או שמיעה. האם באמת אתם יכולים שלא להקשיב למה שאומר מישהו שמדבר לידכם? אני לא מתכוון לחסימת הקול באמצעים מכניים כמו סתימת אוזניים. כשמישהו אומר לכם משהו ברור בשפת האם שלכם אי אפשר לא להקשיב לו. מאוד קשה. אנחנו מתוכנתים להבין. זו הסנקארה של של הבנת שפה. והיא מאוד דומה להתנייה לקרוא שלטים שהעין קולטת. קשה עד בלתי אפשרי שלא לראות מה כתוב. אי אפשר להתיחס לזה רק כאל צבעים וצורות אבסטקרטיים. יש לנו נטייה חזקה, בעקבות חינוך, לקרוא ולהבין. לא מאמין שאפשר על ידי אימון להחזיר את הגלגל אחורה.

מהצד השני – זו המחשבה השנייה שחשבתי בנושא – הבנתי איזה כוח יש ללמידה נכונה. ברגע שאתה מפנים הרגל חיובי אתה מתחיל להתנהג באופן מסוים. אתה הופך לכזה. זה עדיין סנסקארה, אבל היא יכולה להוביל אותך לכוונים טובים ומועילים. נדיבות, נחמדות, תשומת לב, ריכוז, חיבה, אי אלימות וסובלנות הם דברים שאפשר ללמוד ולהפנים עד שאתה עושה אותם כמעט בלי שליטה, בלי מאמץ ובלי לנסות. אהבה זה שריר שאפשר לפתח, לא רק איכות מולדת שיש לך או שאין לך. מה שאתה מפתח הופך חלק ממך. זו לא הארה, ולא התעוררות. זה פיתוח האישיות ותירגול. בשביל הבודהיסטים ברור שפיתוח כזה הוא שלב הכרחי בשביל ההתעוררות. למרות שאפשר לחלוק עליהם (ואני בטוח שתומר, וידידים הודים אחרים יעשו את זה) קשה להכחיש שפיתוח כזה, גם אם הוא לא ממש מוביל להתעוררות, הוא דבר חיובי ביותר.

בהקשר הזה שווה להגיד כאן לחסידי גואנקה שאין בכלל טעם לנסות ולהשמיד את הסנקארות האלה. בלי סנקארות אין חיים. ובכל מקרה על פי התיאוריה הבודהיסטית יש כל כך הרבה סנקארות שמקורן באין ספור חיים קודמים שאין סיכוי להשמיד את כולן (דמו את זה אם אתם רוצים לאין ספור נטיות התנהגותיות שמקורן גנטי כלומר שהן תולדה של אין ספור לידות). למרות שבלי ספק אפשר וכדאי להיפטר מכמה נטיות מזיקות שהתרגלנו אליהן, שהן כמו התמכרויות שמקלקלות לנו את החיים, הענין הוא בכלל לא השמדה של כל הנטיות, אלא הידיעה שהן רק נטיות שבאות והולכות, קמות ונופלות, ואין צורך להאמין להן כאילו הן מייצגות איזה צד אמיתי או אותנטי יותר באישיות שלנו.

אגב הציפיה שאפשר יהיה להיפטר ממשא הקרמה הזה על ידי שניתן לסנקארות להתפוגג לאויר, ועל ידי שלא ניצור סנקארות חדשות דומה באופן מחשיד לתיאוריית הקרמה של הג'אינים איתם התווכח הבודהה באופן מפורש.

אני נשארתי אובססיבי משהו לגבי גודל של כותרות, סוגי פונט ורווח בין פסקאות. אני רואה שזה מדבק גם לגבי סגנון כתיבה אקדמי והקפדה על פרטים כמו הדרך הנכונה לציין פריט ביבליוגרפי, או מתי משתמשים בנקודה-פסיק ומתי במקף. הדברים האלה הם חלק מהחוויה שלי, ואני לא יכול לעשות את עצמי כאילו הם לא קיימים. אני גם רואה אותם בסך הכל באור חיובי – הם תורמים לאחידות המבע הגרפי כדי להאיר את השוני התוכני בין כותבים שונים. עם הזמן, לשמחתי, האובססיה הטיפוגרפית נחלשת. בסך הכל זה משהו שלמדתי בגיל מאוחר, והיום אני לא מתעסק בזה הרבה. אבל אני רואה איך המבנים התודעתיים האלה עדיין מרחפים שם. המבנים האלה, ומבנים אחרים. הם עדיין קופצים מדי פעם אל תוך המודעות ומאלצים אותי להסתכל על העולם בצורה מסוימת. מסוימת מאוד. ככה זה להיות אנושי.

קישור לרשימה של יובל סער 

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • תומר   ביום 20 בינואר 2007 בשעה 16:01

    אני דווקא די מסכים. [כלומר, אם ב"תומר" התכוונת אלי (ואם ב"תומר" התכוונת אלי, למה זה לא לינקקת אלי כמו בנאדם תרבותי?)].

    כלומר, לא הייתי אומר שזהו שלב ה-כ-ר-ח-י בדרך להתעוררות, לא, אבל זה כן שלב רצוי מאוד ובדרך כלל זה גם שלב שצריך לעבור. אגב, אני די בטוח שיהיו גם בודהיסטים (אנשי, זן, דזוגצ'ן ועוד מני מרדנים שכאלה) שלא יחשבו, כמוני, שאילוף הסנקארות הוא שלב הכרחי בדרך לנירוונה.

    וודאי שאי אפשר להיפטר מכל הסנקארות, וודאי שגם אין טעם לנסות, כי לא זה פירושו של שחרור אמיתי – להיות איזה קדוש-טהור-מושלם. ואין גם שום צד בנו שהוא יותר אמיתי או אותנטי מצד אחר (ברמה מוחלטת – ברור שאנחנו יכולים לשקר לעצמנו וכו'). השחרור לדעתי הוא מאותו מוקד מדומיין שלכאורה קיים "במרכז" אותן סנקארות, ומושפע על ידי הסנקארות ומשפיע עליהן – האני.

    כפי שאמרת, בסופו של דבר אין בנו משהו חוץ מאותן סנקארות, אלא שכל הבלגן הזה, כל הפלונטר הזה של סנקארות, אם אנחנו מבינים ויודעים לעומק שכל כולנו רק זה וזה כל מה שהוא, הופך לחוויה די נחמדה. וקשה לי לא להוסיף: אלוהית.

    כל זה בלי להתייחס לבעיה של דרך החשיבה שלי, שהיא פיצול של המציאות לרמה יחסית ורמה מוחלטת: הסנקארות הן הרמה היחסית, ולכן שינוי סנקארות אינו מביא להארה, שהיא ברמה המוחלטת. כמובן שפיצול כזה הוא תיאורטי בלבד ולא אונטולוגי (לדעתי, בכ"א), וצריך לזכור את זה.

    ורציתי גם לצטט אותך:
    "ברגע שאתה מפנים את הרגל חיובי אתה מתחיל להתנהג ככה. אתה הופך לכזה. זה עדיין סנסקארה, אבל היא יכולה להוביל אותך לכוונים טובים ומועילים. נדיבות, נחמדות, תשומת לב, ריכוז, חיבה, אי אלימות וסובלנות הם דברים שאפשר ללמוד ולהפנים עד שאתה עושה אותם כמעט בלי שליטה, בלי מאמץ ובלי לנסות. אהבה זה שריר שאפשר לפתח, לא רק איכות מולדת שיש לך או שאין לך"
    האם ייתכן שזה חלק מההגיון מאחורי שמירת מצוות? אולי אם כופים עלי לתת צדקה זה באמת עושה לי טוב, ועושה אותי לטוב?
    : )

  • אסף פדרמן   ביום 20 בינואר 2007 בשעה 17:15

    תומר,
    אוהב אותך הרבה, וגם שולח לך קישור וד"ש ושיר וחולצה ותקליט.

    לגבי שמירת מצוות – זה בהחלט יכול להיות, למרות שלא תמיד ברור מה הרציונל הפסיכולוגי מאחוריהן. ברור שהמצוות הופכות אותך למישהו, למשהו, משנות לך את החיים ולכן את הפסיכולוגיה.

    אבל כל פסיכולוגיזציה של המצוות תהיה בהכרח אנכרוניסטית. בנוסף, נשאלת השאלה הזו: האם אני משתנה באותה מידה מפעולה שאינה מלווה בכוונה. האם צדקה "מכאנית" (כלומר על פי צווי, ולא ספונטאנית) משפרת אותך ממש כמו צדקה בכוונה תחילה? אני נוטה לחשוב שיש קשר בין השתיים, אבל הן לא אותו הדבר. המכאנית אולי היא כמו גרסה מוחלשת של זו עם הכוונה המלאה.

  • תומר   ביום 20 בינואר 2007 בשעה 17:41

    חשבו רבותינו, והמליצו להתכוון.

    אבל די, לא באמת התכוונתי להמליץ להתחיל לשמור, מה עוד שברור שיש הרבה מצוות, אולי אפילו הרוב, שאין להם שום קשר ליחסים בין אישיים ברמה הזאת (כשרות, שמיטה, דיני קרבנות וכו' וכו' וכו'). סתם מעניין שלפי התיאוריה שהצגת כאן באמת אפשר להפוך לשנות סנקארות, ולטובה, על ידי קיום מצוות.

    וד"ש למשפחה : )

  • יובל   ביום 20 בינואר 2007 בשעה 18:08

    אבל לפעמים אני תוהה אם לא היה עדיף בלעדיה, למרות שעם הזמן כבר למדתי "לשחרר" במקומות הנכונים. ומעניין מה שאתה אומר, בכלל, אבל מה שתפס אותי זה השלטים בויפאסאנה. לא שעשיתי פעם אבל נראה לי גם אני הייתי קורא את השלטים בתור קורא אובססיבי…

  • גיל פרוינד   ביום 20 בינואר 2007 בשעה 19:15

    יאללה, אין מילה בעברית בשביל הקונספט הזה?

    תחשבו על זה

  • אסף פדרמן   ביום 20 בינואר 2007 בשעה 22:07

    לטוקבקיסט גיל,
    כאילו דא? הלו? אולי חשבנו על זה ממש כששמנו את הטרקבק הזה אונליין? קצת קומונסנס. יאללה צ'או.

    אבל יפה שעלית על זה.

  • תומר   ביום 21 בינואר 2007 בשעה 15:56

    טיים החליטו לעשות פולואפ לרשימה שלך והם כותבים השבוע שאפילו דמיון של פעולה, וודאי שפעולה עצמה, שחוזרת על עצמה הרבה הרבה, מביאה לשינוי של המוח:

    http://www.time.com/time/magazine/article/0,9171,1580438,00.html#

    : )