מחמישה נעשנו שישה

חברים יקרים, אני אבא בן שבועיים, וקשה לי עדיין להבין או להסביר את זה.
קרו כמה דברים טובים בשבועיים האחרונים. אחד מהם הוא המעבר לבלוג הזה, ואחר הוא אפשרות תעסוקה חדשה שאולי נפתחה בפני (ואולי לא) באוניברסיטה. אבל הדבר הכי חשוב שקרה הוא בלי שמץ ספק הולדתה של תמר.

יום אחד הייתי אסף, דוקטורנט צעיר וסקרן, וכמה שעות אחר כך נעשיתי אבא. פעם היינו זוג. עכשיו אנחנו שלישיה. ונראה שמהתפקיד הזה לא נפטרים מהר. תמיד הרגשתי קצת לא נוח עם הסופרלטיבים שמתלווים ללידה והורות טריה. אנשים אומרים ”מדהים“, ”עצום“, ”הדבר הכי מרגש שקרה לי“, “ החיים לגמרי משתנים“. אבל אני חייב להודות עכשיו שיש משהו נכון בכל התיאורים, אם לוקחים אותם כמובן כעטיפות לדברים אחרים, אמיתיים. זה לא סתם מעבר בין שני רעיונות מופשטים – הכניסה של תמר לעולם היתה אירוע דרמטי, אמיתי מלא חיים וטבע. היינו חמישה אנשים בחדר ובבת אחת היינו שישה. זה באמת פלא גדול. חמישה אנשים עשו מאמץ גדול לקבל מישהי חדשה לעולם הזה. והיא הצליחה להגיע.

אני מקווה לשכנע את האמא של הבת שלי לכתוב בעצמה את סיפור הלידה שלה. מנקודת המבט שלי, זה היה ארוע חשוב ומכונן. גם לזוגיות, גם לקשר שלי עם הקטנה, וגם להבנה שלי את העולם המשונה הזה.

נראה לי שכמו שאנחנו מחביאים את המוות בחברה שלנו, אנחנו מחביאים גם את הלידות. מעולם לא ראיתי לידה קודם לכן. הרגעים המשונים האלה, בהם אנשים נכנסים ויוצאים מהעולם שלנו משאירים בנו תחושה חזקה ולעיתים מטלטלים אותנו או אפילו משנים אותנו לגמרי. אנחנו רגילים לחיים וכל החשיבה שלנו היא חשיבה של חיים ועל חיים. אנחנו לא אוהבים לחשוב על מה שמעבר לחיים – כל מה שמעבר לחיים מזכיר לנו שאנחנו כאן רק באופן זמני, ושלא תמיד היינו כאן. כשאנשים מתים ונולדים החשיבה נעצרת. כל אחד מאתנו היה פעם ילוד במשקל שלושה וחצי ק“ג, חסר ישע ומלא חיים, שיצא מבטן אמו עטוף בשכבת שומן לבנה, תינוק שבבת אחת התחיל לנשום ולחיות. מאוד קל להאמין בנצחיות של עצמנו – לכן כל כך הרבה דתות ומסורות מתעקשות שיש נשמה, או גלגול, או ”עצמי אמיתי“ נצחי. אבל כשאנחנו פוגשים את הכניסה והיציאה מהחיים האלה מתגלה לנו משהו בלתי נתפס, שקשה להביעו במילים. הטבע אומר את דברו.

הסתכלתי עליה כשהיא בקעה וחשבתי ”מאיפה באת?“ אולי הרעיון של לידה מחדש מגיע לא מפחד מהמוות, כמו שחושבים חוקרים מערביים, אלא מהפליאה של הלידה. היה ברור שהיא נולדה מוכנה, כאילו היא היתה שם תמיד. עכשיו, אחרי שבועיים, אני לא מבין איפה היא היתה לפני שהיא נולדה.

***

התכוננו לרגע הזה, שהגיע כמובן בהפתעה גמורה. מערכת ההכנה ללידה באנגליה (שלא כמו המערכת הרפואית) היא מאוד טובה. קיבלנו המון תמיכה מהמילדות החל מהחודש הראשון להריון ובחרנו מחלקת יולדות שמנסה להמנע עד כמה שאפשר מהתערבות רפואית בתהליך. יש המון קורסים והסברים, וכמעט הכל ניתן בחינם.

לידה, הסבירו לי לאט, זה לא מחלה. זה תהליך טבעי שאמור להצליח ואכן מצליח ברוב המקרים. כשמסבירים לי לאט אני מבין מהר. כשהגענו לחדר הלידה היתה לי תמונה ברורה למדי על מה שאמור לקרות ועל התפקיד שלי בכל זה. אני מאוד שמח שביקרנו בחדר הזה כמה שבועות קודם לכן – זה הוריד את רמת אי הודאות שהיא מרכיב מספר אחד בחרדה מהלא נודע.

לא הערכתי כמובן שזה יקח כל כך הרבה זמן. חיכינו לשתי חברות שהבטיחו לבוא לעזור, ואני בתמימותי אמרתי להן בשעה שמונה שהן עלולות לפספס את הלידה עם הן לא באות מיד. מזל ששנינו לא ידענו שלפנינו עוד ארבע וחצי שעות של צירים. אולי היינו מתיאשים.

לוויתי את נ‘ מהרגע שהיא העירה אותי משנת הצהרים עם ”נראה לי שהתחילו לי צירים“ עד שהגתה בקול חלוש ונדהם את המילים ”אני לא מאמינה, היא יצאה, היא יצאה“ כשהחזיקה את היצור החמוד חסר השם בידיה, עודה מחוברת לחבל הטבור. בעצם ליוותי אותה הרבה לפני זה. בבוקר של הלידה הלכנו לטיל ואכלנו בפאב. אחרי שנת הצהרים הזו שנסתיימה בצירים היא עוד התקלחה וחפפה את השיער בעודי מסביר לה בעדינות שצירים כל חמש דקות זו הוראה מדויקת להתחיל לזוז לכוון מחלקת יולדות. ככה זה שאת עושה קורס מדיטציה בדיוק לפני שאת אמורה ללדת – את משאירה את הלחץ לבעלך הבודהיסט.

יצאנו לבית החולים. בדקו אותה כשהגענו ושמחו לראות שהלידה מתפתחת יפה. ביקשנו להכנס לחדר עם הבריכה. משם והלאה הצירים הלכו והתחזקו עד שהמיילדת הסכימה שהיא תכנס למים החמים. היא נשארה במים עד הלידה (להוציא כמה דקות בחוץ, על הרצפה, לצורך בדיקה של מפתח צואר הרחם). כל הזמן הזה ניסו בהצלחה חלקית לנטר את הדופק של העובר עם מכשיר אולטרה-סאונד. מצאתי את זה מנחם מאוד.

אני אשאיר את תאורי הצירים למי שבאמת חוותה את זה. מבחוץ זה נראה קשה וכואב, אבל כולנו היינו שם בשבילה – שתי מיילדות, שני חברות, אני וצינור הגז. זה היה משכך הכאבים היחיד שהיא הסכימה לקחת. אני חייב רק להגיד שגם בשבילי וגם בשבילה זו היתה שעת מבחן לכל מה שאנחנו יודעים על התבוננות, ריכוז, עבודה עם כאבים ומחשבות מטרידות – בקיצור, כל מה שאנחנו יודעיםעל מדיטציה. כשהיא אמרה ”אני לא אוכל לעמוד בעוד כאב כזה“ לחשתי לה שתעזוב את המחשבה ופשוט תנוח. כשהגיע ציר היא חשבה רק ”לנשום לנשום לנשום“. רגע אחרי רגע, בלי עבר ובלי עתיד, נתנו לטבע להגיד את המילה האחרונה. לידה זה לא דבר שאת עושה, זה משהו שקורה לך.

המילדות היו ברקע עד שהצירים התחילו להיות חזקים במיוחד ונ‘ חשבה (בטעות) שהיא לא עומדת בזה. הן הדריכו אותה לתנוחה הנכונה, ונתנו לה להרגיש את הראש שהתחיל לבצבץ בין הרגלים. החדר היה חשוך ולח מאדי הבריכה. זה היה היום החם ביותר מזה מאה שנה באנגליה. 35 מעלות ובבית החולים לא היה מיזוג. לא נראה שזה הפריעה ליולדת ולנולדת שטבלו בבריכה של 37 מעלות, אבל אנחנו נטפנו זיעה בחדר הסגור. מדי פעם נכנסה מישהי עם כוסות מיץ תפוזים – יברך אותה האל. ברקע התנגן שוב ושוב תקליט של פט מטיני, והיתה התרגשות שקטה באויר שהופרעה רק בזעקות השבר של נ‘. עוד דחיפה ועוד דחיפה, ומישהו התחיל לצאת אל תוך המים החמים. הנה החיים מתחילים.

הסבירו לנו בקורס ההכנה שהאמא המותשת נשטפת באנדרנלין מיד כשיוצא התינוק כדי שתהיה מוכנה לטפל בו. אף אחד לא סיפר לי שלאבא הטרי קורה בדיוק אותו הדבר – בבת אחת שכחתי את עשר השעות של מסג‘ בגב שכחתי את העמידה על הרגליים עם גב כפוף וידיים טבולות בבריכה ליד בת זוגי המתפתלת מכאבים ונשטפתי שמחה גדולה. מיד כשהוציאה את הראש מעל המים היא התחילה לנשום. צפצוף קטן ושיעול חמוד שבחמודים ועניים פעורות בתמהון, הסתכלו על אמא שלה ועלי שעמדתי מאחוריה ולא הפסקתי לדאוג שהיא לא תכניס את הראש למים ולא תוציא את הגוף אל מחוץ להם. זה היה דומה בעוצמתו לביקור של חוצנים. היא היתה בבת אחת חלק מהגוף שלנו ונפרדת.

הוצאנו את שתיהן מהבריכה. נ‘ בקושי הלכה, והן עדיין היו מחוברות זו לזו. אחרי כמה דקות חבל הטבור הפסיק לפעום ואני גזרתי אותו עם מספרים סטריליות. היא התחילה לינוק כמעט מיד. היניקה עוזרת ליציאה של השיליה – משהו ששוכחים לפעמים להזכיר. השיליה חייבת לצאת, והיציאה שלה היא קצת כמו לידה נוספת. לנ‘ כבר לא היה כוח לזה, וכולה היתה בהתרגשות מהיצור החדש שזה עתה הגיע. נורא רצינו להכיר אותה כבר. אבל לגוף יש מנגנונים משוכללים שמאפשרים לכל מה שצריך לקרות בסינכרוניזציה מדהימה. אחרי שעה השיליה יצאה.

המילדת הציעה שהאב הגאה יחזיק קצת את התינוק. היא (תמר, לא המילדת) הסתכלה עלי כל הזמן וחרצה לשון. הסתובבתי איתה בחדר ושרתי לה שירים ואמרתי לה ”ברוכה הבאה לעולמנו המשונה“ ומרוב התלהבות הסברתי לה כמה דברים חשובים וחשובים פחות על החיים. אני בטוח שהיא הקשיבה.

דני לסרי כתב פעם שילדים הם חייזרים, שהם מגיעים אלינו מכוכב אחר ולומדים לאט לאט לתקשר איתנו ואנחנו לומדים לתקשר איתם. הראש שנמחץ בתעלת הלידה רק מחזק את האבחנה הזו. ראש מארך, עיניים פעורות, שכבת שומן לבנה על כל הגוף – היצור הזה הפך בבת אחת מדמיון למציאות. הנוכחות שלה בבטן היתה מורגשת, אבל עכשיו היא היתה אמיתית יותר מכדי שאפשר לדמיין. מיד אהבתי אותה. זה עדיין לא נגמר לי. היא בוכה עכשיו, ואני הולך לראות מה קורה.

פורסם גם בבלוג הישן (ויש שם תגובות למי שמעונין)

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.