כמה הערות על היפנוזה, שכנוע, שליטה וקונצים אחרים

הסרטונים שהביא תומר בפוסט שלו "היפנוזה ומודעות" מטרידים. מי שלא ראה, שילך קודם כל לראות. בשתי מילים – בסרטים דארן בראון, שהוא מן קוסם מהפנט, משכנע אנשים לעשות כל מני דברים בלתי סבירים (כמו לתת לו את כל רכושם, סתם כך באמצע הרחוב וללא סיבה), או משכנע אותם להאמין בכל מני דברים (למשל באלוהים. סתם דוגמה קטנה). בסרטון אחר הוא גורם למישהו לשכוח משהו שהוא רשם על פתק ומשתיל לו זיכרון חדש במקום, כמו בהפנוזת במה קלאסית הוא משכנע אדם שהוא שיכור, והוא גם עושה טריקים עם קלפים ועוד מני קונצים משעשעים ומטרידים.

בניגוד לכל מני שרלטנים האיש הזה זכה ליוקרה מסוימת בגלל שהוא מודה שהכל, אבל הכל, זה רק טריק. כלומר, אין לו כוחות על טבעיים לקרוא מחשבות או להשתיל מחשבות ואלוהים לא פועל דרך הידיים שלו. למרות זאת ברור שבמובן מסוים האיש באמת משתיל מחשבות וקורא מחשבות. הוא מצליח באמצעים מתוחכמים מאוד לפעול על רבדים לא מודעים ולנטרל את השליטה של אנשים על הפעולות, הרצונות, והמחשבות שלהם.

זה כמובן מזעזע מאוד, הרי אנחנו כל כך בטוחים ביכולת שלנו לשלוט על עצמנו! ואנחנו כל כך בטוחים ביכולת שלנו להיות מודעים לעצמנו! מסתבר, אומר תומר, שאנחנו ישנים בעמידה ושמערכת ההפעלה שלנו פרוצה לוירוסים טרויאנים שיכולים בן רגע לאפשר לסוכן אחר  להשתלט על המערכת. האם בתור מודטים רציניים שמודעים לעצמם אנחנו יכולים להיות חסינים יותר לפריצות כאלה?

התשובה היא: בגדול כן. לאנשים יש פוטנציאל שונה ליפול לפחים האלה. בסרטונים למשל בראון תופס "קורבנות" מסויימים. לא הכל עובד על כל אחד. מיד אני אגיד כמה מילים על למה זה בכלל עובד, אבל לפני זה חשוב להבהיר שיש הבדלים בין אישיים. מהפנטים קוראים לתכונה הזו סוגסטיביות. אין סיבה להניח שההבדלים האלה מולדים, למרות שזה יכול להיות. סביר שההבדלים האלה נלמדים, ואם הם נלמדים הרי שאפשר לשפר אותם על ידי תרגול.

בשביל להבין מה יכול לבלום השתלטות כזו צריך להבין מה גורם לה. יש בסיפור הזה משחק של כוח. בראון באופן מובהק הוא השולט. הוא משתמש במנגנונים טבעיים שקיימים בכל אחד מאיתנו והם תוצאה, ככה אני מהמר, של אבולוציה רבת שנים. אלה הם המנגנונים שמאפשרים לאדם אחר להגיד לנו מה לעשות.

בואו נחזור כמה שנים אחורה. אולי שלושים אלף. דמיינו עכשיו שאתם לא חיים בעיר עם הסיפור המודרני של אינדיווידואליות ורצון חופשי. אתם חיים על המשפחה שלכם ועוד משפחות בסוואנה. דמיינו גם שעדיין אין לכם שפה מורכבת שמאפשרת דיון. כל מה שיש זה תקשורת בסיסית ביניכם לבין החברים האחרים בקבוצה. התקשורת הזו צומחת מן הסתם כי היא מיעלת את הציד את התנועה יחד ואת ההתגברות על מכשולים טבעיים. בתוך הקבוצה, כמו אצל בעלי חיים אחרים, יש הררכייה שנקבעת, בין השאר, על ידי הכוח והתחכום של הפרטים. אפשר לחשוב על סיטואציות רבות בהן יש יתרון לכך שמישהו, האיש החכם יותר, אומר מה לעשות והאחרים פועלים בהתאם.

זה לא חייב להיות משפט בעברית, ובהתחלה זה באמת לא היה משפט בעברית. זה יכול להיות תנועה או קול שאם אני פועל על פיהם אני מסתובב בזמן ורואה את האריה שחשב לקפוץ עלי מאחור. למה אני מסתובב? כי מישהו "אמר" לי. כי עשיתי את מה שהוא רוצה. כל זה קרה בלי מחשבה הוא הרהור או מודעות עצמית, ואפילו בלי שפה.

עם התפתחות השפה ואיתה המודעות העצמית המנגנון הזה נדחק קצת, אבל לא נעלם. אנחנו הרי עושים את זה כל הזמן. אנחנו אומרים אחד לשני מה לעשות, רומזים, מכוונים, ובמיוחד זה בולט עם הילדים שלנו. ברוב המקרים זו עסקה מוצלחת לכולם. הרי זה טוב לתמר שאני מסמן לה לא לאכול את העלים בגינה. זה מדהים שילדה בת 10 חודשים ממש "מבינה" את זה. מבינה? היא פשוט יודעת, באופן טבעי, להקשיב לרמזים אני נותן לה על המציאות סביב. אם האדם היה לומד על הסביבה לו רק על ידי נסוי וטעייה הוא היה עדיין משוטט אילם בסוונות ואולי היה נכחד בכלל. במילים אחרות, זו עסקה מוצלחת מבחינה אבולוציונית כי ברוב המקרים אנחנו גורמים אחד לשני לעשות דברים שטובים לכולנו. עד שבא מישהו כמו דארק בראון.

כמובן שאפשר להשתלט על המערכת הזו ולנצל אותה לרעה. אבל זה אפילו לא וירוס, זה חלק ממערכת ההפעלה. מערכת ההפעלה היא לא תוכנה סגורה ואוטונומית. היא פתוחה ופרוצה לקשר עם מערכות אחרות. בדרך כלל זה טוב לה, כי היא מקבל עדכונים שוטפים, תוכנות חדשות, ומרחיבה את תחום הפעולה שלה.

דארק בראון מתנהג כמו זכר אלפא. הוא נאה, בחליפת ספורט אלגנט, והוא מפגין דומיננטיות לאורך כל המפגש. רק זה מעניק לו יתרון מיידי. אפשר לפתח שני סוגים של מערכות יחסים על מישהו דומיננטי כזה. מאבק איתנים (זה אולי מה שאני הייתי עושה) או נסיון לרצות (טוב, גם את התחושה הזו אני מכיר).

את הדומיננטיות שלו הוא מבסס על ידי כל מני טריקים קטנים אבל משמעותיים שפועלים על רובד שאנחנו בדרךכלל לא מודעים לו. הוא מביט ישר בעיניים בלי למצמץ (הפגנת כוח), הוא נוגע וחודר ללא הרף לטריטוריה "הפרטית" (כוח), והוא מתחיל בהפעלות מילוליות-פיסיות קטנות וכביכול חסרות משמעות שמבססות את יחסי הכוחות בינו לבין הקורבן. הוא נותן לו להחזיק איזה חפץ, הוא מנחה אותו בגוף ובמילים לנוע באופן מסוים. באופן זה הוא מבסס את השליטה שלו וגורם לאדם השני לנסות ולרצות אותו בדרכים שונות.

בדיוק שמעתי היום הרצאה של מייקל גזאניקה (Michael Gazzaniga) על מוחות מפוצלים. המוח השמאלי הוא זה שמפרש את המציאות ומייצר את הסיפור הרציונלי שלנו. זה המוח שמפרש את המציאות ומכין את הקרקע להחלטות רציונליות. גם המוח הימני פועל במקרים מסוימים באופן רציונלי (כלומר שיטתי והגיוני) אבל הוא חסר את היכולת הפרשנית. אצל מי שמוחו מפוצל אפשר לבדוק את ההשלכות של זה. בתנאי מעבדה אפשר לגרום לאנשים כאלה להתנהג באופן מסוים בלי שהם יודעים למה הם מתנהגים ככה. גרוע מזה, הם ממציאים סיפור לא נכון שמצדיק את ההתנהגות שלהם. אנחנו חושבים שאנחנו יצורים רציונלים ומודעים, וזה נכון במידה מסוימת, אבל רק חלק מהמוח עסוק במשימה הזו. ואם החלק שעסוק בזה מתבלבל (או מנותק בניתוח מהחלק השני), אז ההתנהגות שלנו מושפעת מגורמים אחרים, גם במפנים וגם מבחוץ.

עם המוח השמאלי אנחנו מדברים לעצמו ללא הרף. יש פעולות שאנחנו עושים באופן אוטומטי (כמו לנהוג בדרך לעבודה כל בוקר) אבל בסיטואציות לא שגרתיות אנחנו צריכים לדבר אל עצמנו ולשאול למשל "מה לעשות עכשיו?". אם בדרך לעבודה אני צריך לעצור בדואר, אני צריך להזכיר לעצמי את זה על ידי פתקים, סימנים או לפחות דיבור פנימי שחוזר על עצמו ("ברמזור פנה ימינה ולא שמאלה"). כשאנחנו הולכים ברחוב אנחנו על אוטומט. כשמישהו שואל אותנו משהו, אנחנו עוברים למצב אחר. יכול להיות שהשאלה כל כך פשוטה שאנחנו מיד נכנסים למצב אוטומטי אחר ("איך מגיעים לתחנה מרכזית? לא בעיה, כבר הסברתי את זה לאנשים מאה פעמים"). אבל יכול להיות שנאלץ להכנס למצב קצת פחות אוטומטי שדורש יותר דיבור פנימי וחשיבה ביקורתית ("אם אני רוצה לחתום על העצומה  שקוראת להתפטרות הממשלה? לא יודע. אני צריך לחשוב על זה רגע" או "לתת לך את המפתחות של האוטו? אני לא מוצא סיבה טובה לעשות את זה!")

איך זה קשור לבראון? שימו לב שהוא מדבר ללא הרף. הבנאדם לא סותם את הפה. למעשה הוא לא מאפשר לאדם שמולו לחשוב בצלילות. הוא לא מאפשר לו לשמור על רצף הזכרונות שלו (הוא גורם לאנשים ברכבת לשכוח את התחנה בה הם רצו לרדת). הוא לא מאפשר לו להשתמש בחשיבה רציונלית, ולכן הקורבן המסכן ברחוב נאלץ להשתמש במשאב הזמין הבא בתור – להישמע להוראות של האיש השולט בשיחה. אפשר להגיד שאותו מסכן פשוט לא יודע מי נותן את ההוראות, הדיבור הפנימי שלו או מישהו אחר. בראון מצליח בבת אחת להקנות ביטחון וחוסר איום ולבלבל את המערכת שחושבת בצלילות. ככה הוא "גונב" את מרכז השליטה. 

ומה בקשר למודעות? מודעות היא סוג של תפקוד-על שמאפשר לנטר באופן רציף את מה שקורה בעולם. למשל ראייה היא מודעות לתחום הויזואלי. מודעות עצמית היא משהו מורכב יותר והיא כוללת את היכולת לנטר את הדיבור הפנימי ואיתו את "מזג האויר הפנימי" (מצב רוח) רגשות תחושות וכיוצא באלה. השנייה היא המודעות הרלוונטית לתרגילים האלה. ברור שהקורבן של בראון היה מודע – הוא דיבר, שמע, ראה, ולא היה מחוסר הכרה. אבל משהו במודעות העצמית שלו נדפק, והוא נכשל בבדיקה העצמית מהסוג "רגע, האם זה הגיוני לעשות את מה שאני עומד לעשות?"

ברמה מסוימת כולנו מודעים לעצמנו. כשאנחנו מאוד מדוכאים אנחנו יודעים את זה, כשאנחנו מאוד שמחים אנחנו מרגישים את זה. ברגעים חשובים אנחנו נעשים מודעים מאוד לעצמנו ולסביבה. אבל בחיי היום יום רוב האנשים לא מודעים באופן רציף לגוף, לנשימה, לרגשות ולמחשבות. רוב האנשים נותנים לכל זה לקרות עד שמשהו חזק מספיק מתעורר ואומר שיש בעיה. בראון הוא מומחה ביצירת סיטואציות שנותנות את התחושה שאין בעיה (הוא אומר למשל, "הכל בסדר" "אתה בסדר"). בנוסף הוא מפריע כל הזמן למנגנון הבדיקה העצמית על ידי הפעלה, דיבור, והוראות. המנגנון ששומר עלינו מסתבר כרעוע משחשבנו.

אולי לא שמתם לב איך קצב הנשימה שלכם עלה עם הצפייה בסרטונים של בראון, איך הלב דופק, משהו בקול שלו ובדרך בה הוא מושך את המילים מלחיץ מאוד. על הלחץ הזה הוא בונה. אבל מי שלא רגיש לזה לא ישים לב וייגרר. מי שרגיש מספיק ויציב מספיק יהיה פחות סוגסטיבי ויוכל להמשיך לחשוב את המחשבות שלו גם בתוך הערפל שבראון מפזר. אפשר להתאמן על זה. לא בטוח שמדיטציה היא האימון האולטימטיבי (כי גם שמה אתה מתחיל בלתת את המושכות למישהו אחר: זה שנותן הוראות למדיטציה ואומר לך מה לעשות עם השכל שלך!). אבל מודעות עצמית, יציבות נפשית, אסרטיביות ומבט מפוקח וודאי עוזרים. וכל סרטון כזה שאנחנו רואים הוא בעצמו אימון בביקורת עצמית ויציבות: אנחנו לומדים מה לא לעשות כשמישהו מתחיל להפעיל אותך על ידי ייצור לחץ נפשי חלקלק. 

אפשר למשל: (א) לשים לב שמשהו מוזר מתחיל לקרות לנו עם האיש שמדבר איתנו (ב) להפסיק להקשיב למה שהוא אומר ולהתחיל  להקשיב לאיך שהוא אומר את זה (ג) להפסיק להקשיב לגמרי ולשים לב למה שקורה בגוף/ברחוב/בנשימה/בצלילים מסביב (ד) להחליט להפתיע אותו על ידי פעולת שליטה משלנו: לקחת את היד שלנו חזרה, לטפוח לו על הכתף, לשאול אותו שאלה לא קשורה. (ה) להגיד, סליחה, יש לך ריח של דג מלוח.
 
 
 

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • מיה   ביום 12 ביוני 2007 בשעה 19:12

    זה ניתוח מרתק, אסף.
    וגם מאוד אופטימי, כאילו בכל שיחה יש לנו יכולת לראות כיצד הדברים נאמרים. או להדוף ידיים מושטות. או להגיב נכון לעיניים שמסתכלות בנו בלי מצמוץ.
    אני אנסה את זה, בכל אופן..
    :)

  • תומר   ביום 12 ביוני 2007 בשעה 21:05

    היה שווה לחכות.
    באמת מעניין מה שאתה אומר, ונשמע הגיוני. אגב, אתה אומר שהקרבנות של בראון היו מודעים, אבל שוב: האם הם היו מודעים מדרגה ראשונה (כלומר איזו מודעות רגילה, אוטומטית, למה שקורה), או מודעים מדרגה שנייה, כלומר מודעים למה שהם מודעים לו. יש איזה אלמנט של פיקוח, ערות, שמגיע עם המודעות היזומה, כאנחנו "עושים" תשומת לב. אז אנחנו יותר זהירים. כתבתי על זה בגרסה שכתבתי לאנרג'י של הפוסט:
    http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/593/014.html
    מודעות כזאת יכולה להתמודד עם ניסיונות היפנוט או סוגסטיה ביתר הצלחה, ואני מסכים איתך שמי שתירגל סוג כזה של נוכחות רבים הסיכויים שיהיה קשה יותר לעבוד עליו בצורה הזאת.
    בכל אופן הועשרתי מהסבריך. תודה.

  • אביב   ביום 12 ביוני 2007 בשעה 21:25

    שני הפוסטים (שלך ושל תומר) באמת מרתקים.
    אבל אני רוצה להצביע על משהו בניתוח שלך, אסף. אתה מתייחס ל"כשל" של "המרומים" (להצלחה של בראון) כנעוץ בליקוי (זמני) במודעות שלהם. אתה אומר שבראון מבלבל אותם באינספור התרחשויות. נראה לי שלתיאור הזה יש יש צד משלים: המוח של המרומים נתקע על כל מיני מלכודות שבראון מציג בפניהם. בעת ההיתקעות הזו הוא מצליח לשחק בהם כרצונו.
    ההבדל – בין התיאור שלך לשלי – הוא ששלך מצביע על איך אנו יכולים להשתפר – "פשוט" להיות יותר מודעים. נדמה לי שיותר קשה לדמיין שנצליח לא להיתקע. דרך אגב שיפור המודעות היא מעין "הגדלה" של האני ואילו שיפור אי היתקעות היא
    מעין הקטנה שלו.
    מה דעתך על התוספת שלי?
    העצות שאתה נותן בסוף המאמר עשויות לא רק לשחרר
    אותנו מאחיזתו של בראון אלא אף לתקוע אותו.
    זה יכול להפוך למעין דוקרב דמוי אמנות לחימה. האתגר של לא להיתקע מתואר בחדות מפליאה במכתב ששלח מורה הזן טקואן סוהו לסמוראי מפורסם שלמד אצלו (זן). באתר שלי (צד ימין למטה)יש קישור למכתב הזה.
    מקוה שהלימודים ותמר ישאירו לך זמן להמשיך לכתוב כאן.
    אביב

  • מנשה   ביום 12 ביוני 2007 בשעה 23:13

    ג'יימס רנדי טוען הלוך וחזור שכדי לבדוק מתחזים יש להיעזר בקוסמים. כי זו המומחיות שלהם – יצירת האשליה.
    כאן לדעתי אנחנו עוסקים במתחזה מתוחכם שעובד בהפוך על הפוך – הוא מודה שאין לו כוחות על טבעיים ולכן לכאורה הוא נקי וישר כפיים, וכל הצלחתו נובעת מידע ב- NLP
    או משהו כזה.

    היה נחמד אם קוסם (כמו אחד שיש כאן באתר) היה בוחן את המעשיות הללו כדי לאפיין – איזה חלק הוא טריק ואיזה חלק הוא סוגסטיה אמיתית.

  • אסף   ביום 13 ביוני 2007 בשעה 15:28

    אביב,
    אני לא בטוח במה ההצעה שלך שונה. בראון מבלבל ואז לוכד. כמו שאתה אומר, הוא עושה את שניהם. לגבי האני – הרי כבר טענתי בעבר שמדיטציה אינה בשביל לבטל או להקטין. היא אולי מכוונת להבנה שאין "נשמה". אבל בשביל זה, ובשביל לא ללכת שבי אחרי סוכני מכירות ומהפנטים צריך אגו יציב ואולי גם גדול. ראית פעם מורה בלי אגו גדול כזה? לוא דווקא אגואיסט – אבל מישהו שיודע שהוא שווה.

    מנשה,
    רעיון טוב. לא בדיוק מבין מה זה NLP אבל שמעתי שדוד שלי עושה בזה קורס איפשהו בתל אביב. ואני משער שהוא לא מהפנט אף אחד וגונב לו את הכסף.

    תומר,
    הוספתי שם משהו עם קישור. חוצמזה – שיבואו לקרוא כאן. ואם העורך (עדיין גליה?) רוצה הוא מוזמן לפרסם את זה שמה. אגב מאוד נהניתי מהרשימה על השומרונים ושכם.

  • אסף   ביום 13 ביוני 2007 בשעה 15:32

    אביב, עוד משהו. הדמוי של אומנות לחימה מאוד מוצא חן בעיני, כי המרכיב הפסיכולוגי באמת מרכזי וצריך להיות מאוד מתוחכם גמיש ולא צפוי, ולא רק "חזק", כדי לשלוט או לנצח.

  • avivsky   ביום 15 ביוני 2007 בשעה 16:10

    לא מתכוון להעלים את האני או אפילו את האגו. אבל נראה לי שלאנשים נשמע יותר מפתה לנסות להיות "יותר מודעים" מאשר לנסות לא להיתפס לכלום. והתוספת שלי לניתוח שלך הוא שהבלבול לא נובע "מהצפה של אינפורמציה" אלא מכך שהקרבן נתפס לאירוע אחד ולא מצליח לשחות עם הזרם (של האינפורמציה).
    שתי הנקודות הללו עולות גם בתגובה השנייה שלך אליי: אתה מדבר על תכונות חיוביות: גמישות, תחכום… אני מדבר על (אי) נפילה בפח.
    אביב