החפצים

אני מניח לרגע את הדיון המענין עם לירון על מוסר, אבולוציה ואלוהים, כדי לספר לכם על משהו אחר שאני אוהב לעשות: לקנות חפצים.

חנויות ומותגים מגעילים אותי. כשאני עובר ליד חנות בגדים אני לא מדמיין את עצמי בבגד חדש ונחשק במסיבה נוצצת אלא מתפרות ענק אזורים נידחים של סין. כשאני מסתכל בחלון ראווה של חנות למכשירי חשמל אני לא רואה את עצמי על כורסא מול מסך ענק, אלא רואה שיטה מתוחכמת שמוכרת לי באשראי שאין לי מכשיר שמכניס לי הביתה פרסומות למכשירים נוספים שאיני צריך. לפעמים אני גם רואה את בעלי הרשתות האלה הולכים למסיבות עם החברים שלהם ונוסעים במחלקה ראשונה לחופשת סקי. (הייתי מספר לכם גם מה שאני חושב על מה שמיקרוסופט עושה בתחום המחשוב הביתי, אבל חבל על העצבים הרופפים שלי).

יכול להיות שבמקום אחר הייתי נאלץ מדי פעם לעצור את הנשימה ולהכנס לחנות כזו כדי לקנות עגלה לתמר, או טלפון נייד. אבל לשמחתי אני גר באנגליה, מקום בו האנשים מעריכים ג'אנק, אוהבים למכור אותו, ומתים להתעסק קצת, בהתנדבות, בסחורה משומשת. אפשר לקנות כמעט הכל בחנויות צדקה כמו אוקספם, ואפשר ללכת לחנויות שסמוכות למתקני המחזור, שם מחזירים לשוק את מה שאנשים זורקים. אפשר גם לקנות באיביי, אבל מכל המקומות אני אוהב הבזאר שנקרא כאן car boot sale.

car boot

במגרש פוטבול ענקי מצטופפות מדי יום ראשון מאות מכוניות וליד כל אחת מהן מישהו מוכר משהו. למשל כורסא ועליה בובת סוס ענקית (במרכז התמונה). הנה הזדמנות לגלות מה תופס אבק בבוידעם של אנגלים. משפחות מגיעות עם ערמות עצומות של צעצועים (כמה בובות לכל הרוחות צריכה ילדה?), בגדים וציוד תינוקות, שנותרים חסרי שימוש כשהילדים גדלים. קשישים מציגים לראווה את אוסף כלי העבודה שלהם, תנור ישן וכלי מטבח כי הם עוברים "לבית קטן יותר", כלומר למעון גמלאים. צעירים נוסעים להונג-קונג לנסות את מזלם בעסקים נפתרים מכובעי בייסבול ומחשבונים. אופורטוניסטים קונים ומוכרים מכל הבא ליד עתיקות, ג'אנק, ציוד אלקטרוני וחלפים לרכב.

זה השוק האמיתי. יש כאן אנשים אמיתיים שמספרים לך משהו על עצמם, ושאפשר להתמקח איתם קצת ולספר מה אתה הולך לעשות עם משאבת האויר לאופניים שזה עתה קנית. אין כאן "איך אפשר לעזור לך" או "הבא בתור בבקשה". גן עדן צרכני.

את רוב הדברים לתמר – עגלות, צעצועים, בגדים,מיטה, תנור - קנינו יד  שנייה. זה כיף לקנות משהו בעשירית ממחיר החנות. אבל הכיף האמיתי הוא לגלות דברים שלעולם הייתי קונה בחנות. לפני כמה שבועות שמתי את ידי על מקרן שקופיות משנות החמישים. אמנם הצלחתי לשרוף את הנורה, אבל זו הייתה הזדמנות נפלאה ללמוד איך מקרן כזה עובד, ולצלול אל תוך העולם האכזר של נורות בעוצמה גבוהה. למדתי (באינטרנט כמובן) על סוגי בסיסים, על תחזוקה של נורות למקרנים, על עוצמות, ועל חנויות מקוונות בהן אפשר היה לקנות נורה של 500W. לצערי המחיר לנורה כזו הוא בסביבות 500 ש"ח. נאלצתי להתאפק עוד קצת ולא לצפות באוסף השקופיות מהחתונה של הורי, ומהביקור בסרי לנקה.

car boot

דוכן אנגלי טיפוסי נראה ככה: פורצלנים מכוערים, מקלות גולף, קנקן תה וכוסות מעוצבים באופן מחריד ומונחים על מפה לבנה לצד בובות חרסינה של פרות עם מבע מיואש. על הרצפה תיקים שלא הייתי מביא אפילו לים, ארגזים עם צעיפים וחפצים בלתי מזוהים, קצת שבורים. מאחורי כל זה אישה בריאת בשר וחייכנית ששמחה לייעץ לך (הצעיפים האלה בדיוק חוזרים עכשיו לאופנה, הם היו של חמותי, אולי אתם צריכים גם ווילונות?). קנינו קנקן פלסטיק למיץ בשקל. נופפנו לשלום (איזה ילדה חמודה!) והמשכנו בדרכנו.

car boot

בין מכשירי חשמל משנות השמונים והבגדים המעט לא נקיים, אפשר למצוא גם מקרוסקופ לילדים, מכשירי שעושה קצף לאמבטיה, מכונה לספירת כסף, וציוד דיג. סופרסטור.

את העין שלי דווקא תפס הפטפון הזה שעלה הרבה יותר מדי (£45) אבל העלה בי כיסופים לאוסף התקליטים הנחמד שהשארתי בישראל. לשמחתי כבר קניתי לפני כמה חודשים פטפון מקסים [תמונה] הרבה יותר שיכול לנגן את תקליטי ה "78 שגם אותם הצלתי כמעט בחינם מהזבל. אני מרגיש שאני ממש מציל את החפצים האלה, שעלולים רחמנא לצלן להזרק לאשפה, להשבר להסדק, או להגיע לידים שמי יודע מה יעשו בהם! רק אשתי מסרבת להבין וחושבת שאני מביא הביתה גרוטאות.

היה ביקור מוצלח. מצאתי אפילו משקפי שמש במקום אלה שאבדו לי אי שם בכנס באוקספורד. כבר חשבתי לקנות זוג באחת החנויות בעיר (150 ש"ח), כשנ' זיהתה משהו בין מגפיים מלאות בוץ לחליפת סקי משומשת. תמורת 5 ש"ח הבחור הצעיר נפרד מהמשקפיים הכתומים ועוד סיפר לי, דרך אגב, שהוא קנה אותם לא מזמן לקראת חופשת סקי, אבל התאכזב לגלות שהן לא חוסמות את הרוח. מזלו הרע הוא מזלי הטוב.  

car boot

השלל: בובות יד, שטיח, מקרן, קנקן, משקפיים, בגדי ילדים, משאבה לאופניים  

ממש לפני שעזבנו, העין שלי קלטה לפתע משהו מוכר תחת אחד השולחנות. לרגע לא הבנתי מה בדיוק ראיתי. התקרבתי, הזזתי ארגז קרטון עם כוסות זכוכית (כבר קנינו בשבוע שעבר), ומצאתי תיבה מחומר פלסטי מיושן שעליה לוגו מוכר. בלי להסס פתחתי אותה וגיליתי מקרן שקופיות מאוד דומה לזה שברשותי. איזו הפתעה נעימה! נ' נאנחה בצער עמוק, אבל עשיתי את עצמי כאילו אני לא שומע. מה המחיר? הזוג המבוגר הסתכל אחד בשני בהיסוס. אין מחיר. רק תיקח. אין לנו לב לזרוק את זה. זה היה של אבא שלי, היא אומרת, הוא נפטר לא מזמן. נשמח אם מישהו יוכל להנות מזה. איזו שאלה! אני מתחייב להנות מזה, עניתי. ארזנו ונסענו הביתה.

בהחלט יום שוק מוצלח. הוצאנו אולי 50 ש"ח וחזרנו עם שלל רב. לא נפקד מקומה של תמרי שזכתה בשתי בובות יד מצחיקות ביותר (4 ש"ח).  

projectors

"החדש" משמאל: האם לפחות הוא יעבוד?

בבית פירקתי את המקרן בדחילו ורחימו. ניקיתי שנים של אבק קרוש מעדשות המיקוד. החלפתי את התקע הישן בחדש. ניקיתי את הנורה עם מטלית כותנה כי קראתי באנטרנט שאבק ושומן עלולים לשרוף נורות שפועלות בחום גבוה. הרכבתי הכל בחזרה וחיברתי לחשמל. האם זה יעבוד הפעם? הבית עצר את נשימתו. נ' מצמצה והעבירה חרישית דף בספר שלה, תמר התהפכה במטתה מצד לצד. ציפורים לא צייצו, והשכנים נעמדו במטבח באמצע שטיפת הכלים והביטו בתקרה במתח. הפעלתי את המכשיר - והמקרן פצח בזמרה של אור. הוא ניצל! יש תקווה! ואפשר עכשיו להכריח את כולם לצפות איתי בשקופיות הנהדרות. מי צריך בכלל טלויזיה?

אפילוג

אני לא יודע אם יש משהו כזה בישראל, אבל אני יודע שראוי שיהיה. הבתים שלנו מלאים בדברים שאנחנו לא צריכים, ואנשים אחרים רוצים דברים שאין לנו בהם שימוש. זה בילוי. זו דרך להעביר בוקר של יום שבת עם עוד אנשים, עם מיץ וחטיפים, ולעסוק בפעילות מסורתית בעלת הסטוריה מפוארת: מסחר זעיר.

רשתות המסחר דוחפות לנו מוצרים חדשים, ועושות מאמצים לשכנע אותנו לקנות עוד ועוד מהם. הייצור שלהם מזיק לסביבה, מקשה על בני אדם במקומות רחוקים, ובסופו של דבר אחרי זמן לא רב, המוצרים האלה מגיעים לפח הזבל. יש לנו את כל הסיבות לרצות לקנות מוצרים משומשים. זה זול יותר. זה נחמד יותר. ואפשר תמיד למכור את זה כשנמאס. זה אפילו קצת נחמד לדעת שמישהו אחר השתמש בזה, ניסה, נהנה, והעביר הלאה.

ואם תהיתם מה קרה לבובת הסוס הענקית שצילמתי בבוקר, אז מישהי מצאה אותה שובת לב ואמצה אותה תוך צחוק פרוע. ילד אחד עומד להיות מאוד שמח היום בערב…

car boot

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • ח ל י   ביום 8 באוגוסט 2007 בשעה 19:56

    גם אני גם אני אוהבת כל כך.חפצים עם היסטוריה. אבל אין כאן הרבה הזדמנויות או גארג' סיילס או משהו :(

  • אבי   ביום 8 באוגוסט 2007 בשעה 20:42

    הלוואי שהיו כאן שווקים כאלה כמו באנגליה, אבל אם אפשר – נא לייבא מאנגליה גם את המוכרים והקונים.

    איכשהו, כשאני מדמיין מקום מהסוג הזה מאוכלס במשפחות ישראליות אני נוטה לוותר על התענוג.

  • עדי   ביום 8 באוגוסט 2007 בשעה 20:49

    איזה כייף לקרוא את זה . אתה ממש משמש השראה..ובדיוק כשאני חשבתי שאני היחידה שבוחלת בהיכלי השופינג .

  • רועי   ביום 8 באוגוסט 2007 בשעה 22:03

    נחמד לראות שקניות יכולות להפוך מנטל מעיק ומזיק במבוך רועש עם תאורת נאון, לבילוי נחמד טבול בירוק ושמש מלטפת .אני מצטרף לאמירה שהלוואי והתופעה הייתה יותר נפוצה גם בארץ, אך צריך לזכור שזה בידינו
    אנחנו ארגנו שתי מכירות בירושליים. מכרנו מכל הבא ליד, אנשים קנו מה שאפשר ושאלו גם על הדברים שלא רצינו למכור. זה היה בהחלט כיף, יצאנו עם רווח נחמד והרבה פחות חפצים לסחוב כשעברנו דירה.
    אני שמח שאתה מפיץ את הרעיון ונחמד לראות שמוחינו עסוק באותם עניינים. גם אני כותב בימים אלו על חפצים וצרכנות. בקרוב אצלי בבלוג…

  • Michael   ביום 9 באוגוסט 2007 בשעה 07:57

    Great post – first came across the
    2nd-hand culture in Australia on the Hippie trail – ah, the joy of scoring a rainbow binnie (kova-gerev) at St Vinnie (Saint Vincent is a chain of Christian charity shops) beats – to this day – any
    purchase I have subsequently done

    I do think however that the reason these avenues exist in English culture has to do with excess and shame – giving anyone but closest relatives used articles is probably very bad 'class' behavior, however doing the proper charitable thing is very appropriate

    Where I live now in Asia, nothing ever gets wasted as such – old cloths are passed around until they fall apart, and machines get fixed by people who don't know how to read but do so with such ingenuity the original engineers would be awed, or flabbergasted – depends how garish the wires/tapes/nails etc. are

    My guess is that in Israel, between the krovei mishpacha, reshatot tzedaka and simply the collective Jewish angst of preservation, not much get thrown out or sold

  • קרן   ביום 9 באוגוסט 2007 בשעה 09:57

    יש גם בארץ משהו דומה. הנה משהו שהעתקתי מאיזה אתר:

    שוק בלי כסף הכפר המיתולוגי נהלל הוא קצת מחוץ לגליל המערבי, אבל עדיין בסביבה. "צמח בר – גלריה בצריף", ממוקמת בצריף מלפני קום המדינה במשק 72 במושב.
    לצד החנות מתקיים בכל שבת אחרונה של החודש "שוק החלפות". זהו שוק של מיחזור ועזרה לקהילה אליו מביאים אנשים מכל רחבי הארץ כל מה שאין להם בו צורך כגון: ספרים, כלים, צעצועים, בגדים וכו', ולוקחים ממה שהביאו אחרים. אין צורך לשבת עם הדברים, רק למיינם לפי קטגוריות. כל הדברים הם בחינם, ולא אחד מול אחד. אפשר רק להביא או רק לקחת. מחיר הכניסה 10 ש"ח למבוגר לכיסוי הוצאות השוק, והעודפים מועברים לנזקקים במסגרות שונות. השוק הקרוב ב-30 בספטמבר בשעות 10:00 עד 16:00, ובמקום תוגש ארוחת צהריים במחיר סימלי.
    להצטרפות לרשימת התפוצה של השוק יש לשלוח מייל ל-merav@carmi.org.il. לפרטים נוספים: מירב כרמי 054-4401918.

  • tomer p   ביום 9 באוגוסט 2007 בשעה 16:38

    are the makrenim, sitting there on the nice shida. leave them there, say i.

  • הדנה   ביום 13 באוגוסט 2007 בשעה 12:56

    וצחקנו שתינו בקול רם (וזו מחמאה!)
    אנחנו גם אוהבות שווקים ור' בכלל מכור ואני מסכימה לחלוטין שזה הרבה יותר שווה מכל הבחינות.

  • רינת   ביום 20 באוקטובר 2007 בשעה 08:21

    גם אצלנו איש שמכור לביקורים ב
    vide grenier
    (ריקון עליית הגג) – הגרסה הצרפתית לשוק כזה
    ואשה שמתנגדת (זאת אני).

    לא מבינה אותו, לא מבינה אותך.

    כל החפצים האלו מתיישבים בבית ומכבידים על הלב.
    נכון, יפה הדיג'ירידו שהביא משם. וביום הראשון באמת ניסינו כולנו להפיק ממנו צלילים והיה מגניב. ואחר כך מה? יושב בפינה. כבר חודשים.

    וראיתי לגמרי לגמרי איך כל פעם שהילדים מקבלים משהו, לא משנה אם חדש שנקנה ב-5 יורו או ישן שנקנה ב-50 סנט, הם רק מתוסכלים ורוגזים יותר.
    קפטן הוק אחד רק מעורר צורך בקפטן הוק נוסף, שיהיה חבר שלו, וכל פליימוביל הוא הזמנה לעוד.
    שלא לדבר על הפעמים שהילדים הולכים עם אבא לשווקים כאלו, וחוזרים עמוסים בקשקושים שלא מעיפים בהם מבט נוסף לאחר מכן.

    המחיר הזול מקשה לעמוד בפיתויי הקנייה המופרזת והמיותרת.

    ניסיתי להתנות: מותר ללכת, אם בכל פעם מקפידים לתרום (תמיד יש דוכן) לפחות אותה כמות כמו מה שקונים.
    איפה, זה קרה פעם אחת ומאז שכח.

    נראה לי שגם בן זוגי חושב שהוא 'מציל' את החפצים האלו, בדומה לך. רק אני מרגישה שהוא מציף אותנו בדברים מיותרים.

    אבל יום אחד אני אאסוף ה-כ-ל, לא אשאל אף אחד, ואלך למכור בעצמי ב
    vide grenier
    לא, עוד יותר טוב, פשוט אתרום הכל.
    איזה שחרור :-)

  • אסף פדרמן   ביום 21 באוקטובר 2007 בשעה 15:03

    חבל להיות מעפנה. חפצים זה נחמד. במידה כמובן.