בניגוד לשאר תורות העולם

המקובל לייטמן מצטייר כאדם מיושב בדעתו, מנומק, וחביב כסבא כריסטמס. הפולמוס בינו לבין פרסיקו נראה כמו ויכוח בין שני אנשי תרבות. אבל נדמה לי שהוא רק מראית עין. מי שלא יודע על מה מדובר הנה הלינקים: ביקורת, תשובה, סיכום.

למה זה מעניין? קודם כל בגלל שסוף סוף קם מישהו ומבקר באופן מסודר מנומס ומשכנע תנועה דתית שבדרך כלל רק זוכה או להערצה עוורת או לביטול שבהינף יד חילוני מתנשא. שנית, אם לקבל את דעתו המנומקת של חוקר הדתות תומר פרסיקו, לייטמן הוא לא סתם איש עם דעות לא משכנעות אלא מנהיג של כיתה דתית שעניינה ביאת המשיח והקמת בית המקדש השלישי. כתות כאלה, ההיסטוריה מלמדת, הן עניין לא תמים בכלל. 

יפה עשה פרסיקו שכתב על זה, ויפה עשה לייטמן שניסה לענות (למרות שנכשל, לטעמי). 

מה שהקפיץ אותי בכל זה היה דמיון די מפתיע בין חלקים מסויימים בדברים שאמר לייטמן לחלקים ברטוריקה הבודהיסטית. ובתוך זה, כמעט בלי שנשים לב, הוא משלב את הטענה השחוקה שמה שהוא מלמד הוא האמת שאין בלתה, אמת שניצבת בניגוד לשאר תורות העולם. 

הרעיון הזה שיש תורה אחת שהיא הנכונה ואין בלתה הוא מקור לא אכזב לסכסוכים דתיים, ואפילו אלימות, גזענות, וסתם חוסר סובלנות. זו תורת "אגו" מובהקת. תורה שגם טוענת שהיא היחידה שקיימת, וגם שאותו גרעין פסיכולוגי שאינו יודע שובע, "האגו", צריך להתפתח למימדים מפלצתיים שבמסגרתם הוא חושב ומרגיש לא פחות מאלוהים. 

אגואיזם תיאולוגי

הדתות המונותאיסטיות מתמחות באגואיזם תאולוגי. האלוהים שלהם הוא התגלמות הפנטזיה האגואיסטית – כל יכול, בלתי פגיע, כעסן, רחמן ואינו יודע שובע. אבל נדמה לי לפעמים שהיהדות היא הגרועה ביותר בהתנשאות הלא מוצדקת שלה. זה תמיד אנחנו טובים יותר מהם, שיטתינו היא השיטה היחידה, הטובה ביותר, היחידה שאמיתית. 

במקרים רבים מתלווה לכך תורת גזע קטנה במסגרתה היהודים מטבע לידתם טובים יותר. משהו מהדעה המעוותת הזו מחלחל אל דעתם של המאמינים. לא צריך לאמץ את הדמיון יותר מדי – מי שדיבר אי פעם עם חוזר בתשובה או מתנחל קצת משולהב יודע מה הם חושבים על ההבדל "בינינו" לבין "הערבים". שלא יהיה ספק שאיני כולל את עצמי בין ה"בינינו" שלהם. אלה רעיונות מסוכנים ושקריים. 

אפשר להסתכל על דתות בתור התרחשות אינטלקטואלית בה אין ברירה אלא להיות קצת פנאט ולחשוב שרק אתה, או הדת שלך, צודקים. אם אנחנו צודקים הם בהכרח טועים. בפוסט הבא אני מתכוון לכתוב על דוגמה שמפריכה את העקרון הזה, ויש כבר רמז אם תרצו בדרשה הבודהיסטית שהבאתי כאן בשבוע שעבר. 

מסך עשן של מילים 

הפעם אני רוצה לעשות תרגיל קטן ובמסגרתו להציג את מה שלייטמן אומר על שיטתו (היחידה, האמיתית, הטובה יותר מהשיטות האחרות) על שיטה אחרת. אפשר לראות בקלות שטיעוניו אינם אלא הצהרות כלליות שיכולות בהתאמות קלות בלבד לחול על לא מעט שיטות ומערכות אינטלקטואליות. במילים אחרות תשובתו לביקורת של תומר מהולה ברטוריקה מניפולטיבית, מתחנפת לקורא הליברלי, ואינה אלא מסך עשן. מתחת לכל זה בוערת מטאפיסיקה מסוכנת של גדלות עצמית. 

נתחיל בתרגיל קטן. החלפתי מילים ספורות בטקסט של לייטמן. במקום "קבלה" כתבתי בודהיזם, ובמקום "מקובלים" כתבתי בודהיסטים. מה יצא? אם אתה מקבל את הטענה של לייטמן (הקבלה היא מדע, היא היחידה שאמיתית, טובה יותר מכל שיטה אחרת) אז בהכרח אתה מקבל את הטענה שעולה מהטקסט המעודכן שלי: בודהיזם הוא מדע, הוא המדע היחיד האמיתי, טוב יותר מכל שיטה אחרת. למותר לציין שאני לא חושב את זה. אני רק חושב שהשוביניזם הקבלי של לייטמן לא מחזיק מים. הוא רטורי, וריק מתוכן. או לחילופין הוא מכיר בכך שהבודהיזם טוב בדיוק באותה מידה. 

תבדקו בעצמכם מה אתם חושבים:

וריאציה על נושא מתוך התשובה של לייטמן (מי שרוצה את המקור – הוא בקישור למעלה)

שאלה: אתה טוען ש"כל השיטות, למעט הבודהיזם, מבוססות על דיכוי האדם". האם בחנת וניסית את כל השיטות? אם לא, על סמך מה אתה מבסס קביעה זו?

לפי הבודהיזם, המרכיב היסוד באדם הוא הרצון, מכאן שכל שיטה עוסקת באופן זה או אחר בטיפול ברצונות האדם. חכמת הבודהיזם, בשונה משיטות רבות, אינה דוגלת בדיכוי הרצון אלא בשינוי מגמתו מרצון אגואיסטי לאלטרואיסטי. אם קיימת שיטה נוספת שדוגלת באותה מגמה הלוא היא זהה לחכמת הבודהיזם ומתאחדת איתה (אותו רעיון=אותה שיטה). לכן לעוסקים בצורה סדירה בבודהיזם אין צורך לפנות ולחפש שיטה נוספת. יחד עם זאת, מתוך לימוד הבודהיזם, שעניינו טבע האדם וטבע העולם, אכן עולה המסקנה כי זו שיטה שאינה מבוססת על דיכוי האדם, כלומר שאינה מנסה להגביל או לתחום את רצונו לא לסבול.

גדולי הבודהיסטים כתבו כי: מטבעו של הנברא יש בו רצון לקבל הנאה ותענוג, או בקצרה הרצון ליהנות. רצון זה אמור להתפתח באדם עד אשר הנברא יגיע למסקנה שלא ניתן לספקו בצורה ישירה, כלומר יגיע להכרה בכך שעל אף ההנאות הרבות שהעולם הזה מציע לאדם המודרני הוא עודנו נותר לא מסופק, ומתקשה לענות על השאלה 'לשם מה אנו חיים?'.

(למדקדקים, החלפתי את המילה "להינות" במילה "לא לסבול" ואין המילה "מהותו" במילה "טבעו").

האגו שרוצה להיות אלוהים

אז הנה נראה, על פי ההגיון של לייטמן עצמו, שיש "שיטה נוספת שדוגלת באותה מגמה" ולכן היא מתאחדת וזהה לחוכמת הקבלה. וזה כמובן סותר את גישתו השוביניסטית שטוענת שהקבלה היא השיטה היחידה האמיתית. תנסו להכניס את המילה נצרות או "תורתו של ישו" במקום בודהיזם ותראו שגם זה עובר בסך הכל די טוב. זה הכל מסך עשן. 

כמובן שזה לא כל מה שאומר לייטמן. הוא מסביר גם מה ההבדל בין הגישה הקבלית לאגו והגישות ה"מזרחיות" (אני חושב שהוא מתכוון לבודהיזם, לא לש"ס). בעוד במזרח מבינים שהאגו שרוצה עוד ועוד לעצמו הוא מכשול, הקבלה עוסקת בהגדלה של האגו והרחבה של "הרצון ליהנות". הקבלה, על פי לייטמן, היא "האמצעי היחיד למילוי אותו רצון בלתי מסופק."

חדי העין כבר יודעים לאן אני חותר. תורה שמקדשת את האגו, את צמיחתו הבלתי מרוסנת, את הרעיון שאפשר לאדם להשתוות לאל ולקבל את כל מה שיספק אותו אחת ולתמיד, היא אותה תורה שטוענת שהיא התורה היחידה. כי האגו יודע לעשות בדיוק רק את זה. לרצות עוד ועוד בלי לדעת שובע, ולחשוב שהנה עוד רגע הוא הופך בעצמו לאלוהים.

עשו עם עצמכם דמיון מודרך אל מקום בו הרבה אנשים שלא מסתפקים במה שיש להם חושבים שהם יכולים להיות אלוהים. שמח לא? רק כדאי להחזיק איזה כלב שמירה ורובה אוטומטי. ג'אסט אין קייס.

מילת סיום

אני לא יודע אם עמדתו הפרשנית של לייטמן על התורה עומדת למבחן הביקורת (נראה על פי פרסיקו שלא). האמת שגם לא כל כך אכפת לי. ויכוחים פנים כיתתיים ביהדות הם עניינם של המאמינים ואני איני נמנה עליהם. אבל חוסר סובלנות, משיחיות ואגואיזם תיאולוגי מעניינים אותי ועוד איך. חשוב שקולנו, קולם של מי שלא מקבלים את קיומו של האל היהודי, יהיה ברור וצלול: המקובלים והרבנים היהודים לא מחזיקים מפתח לדלת הסגורה בפנינו. להיפך, הדלת הזו פתוחה לרווחה ורבים כבר נכנסו בה. היהירות שלהם היא טיפשות מעצבנת וחסרת בסיס. הם העגלה הריקה.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • Michael   ביום 16 ביוני 2008 בשעה 06:38

    Asaf Shalom,

    Excuse the pan in the subject line, but I could not resist considering the issue at hand

    First – and we had correspondence on this before I think – Kabala shmabala buddhe shmuddha – It is enjoyable to read your gestalt-maneuver on Kabala and Buddhism, but what really is the big surprise that the source looks similar when one gets closer to it from different directions

    Second: if I remember right the origins of the first break in the ein-sof came from a split between the ratzon latet and ratzon lekabel, so maybe the idea of expanding the second is meant to describe the tikun necessary to heal the split, and as such not to be taken as personal? But I am speculating here – I’m no scholar in Kabala whatsoever

    Last, IMHO, yafe ata ose that you ask for little feedback before going public, simply because as a faithful and excited reader of most of your posts, I was a bit surprised to see – ולחשוב שאלוהים זורח מהתחת שלו- as my grandma used to say ‘you are taking your argument to the bottom’ heheh

  • Michael   ביום 16 ביוני 2008 בשעה 06:42

    Sorry, I wish Reshimot would sort this difficulties in adding english comments

    Last paragraph meant to say

    … I was a bit surprised to see

    לחשוב שאלוהים זורח מהתחת שלו

    - as my grandma used to say ‘you are taking your argument to the bottom’ heheh

  • אסף פדרמן   ביום 16 ביוני 2008 בשעה 11:05

    .

  • א.ס   ביום 16 ביוני 2008 בשעה 16:58

    לר מזמן נתקלתי בטקסט מדהים ומעורר השראה שכתב האדמו"ר מלובביץ
    בצורה לא ברורה ירדו דמעות מעיני

    היכולת לקבל באמת את האחר, היכולת באמת לצמצם את עצמך, קשורה להבנה וחוויה עמוקה, שהאדם כשלעצמו אינו "תופס מקום" כלל, ושעיקר ישותו היא זו הבאה מצלם אלקים שבו
    גם ישותו של האחר באה מצלם אלקים שבו. אתה לא הכל, אתה רק פלא בריאה ביולוגי שנושא מטען נשמה אלוקית. כאשר האדם מגיע לאמונה אמיתית, להכרה אמיתית של מקומו, מתברר שנשאר עוד הרבה מקום בעולם לכל האחרים
    אז אדם יכול לשמוח בחלקו, וגם בחלקם. האחרות אינה מאיימת עוד, אלא מהווה גיוון של חיים משותפים

  • תומר   ביום 16 ביוני 2008 בשעה 18:09

    הבריחה מחשיבה מסודרת וחוסר הרציונליות הן בעיה גדולה. (לא שהרציונליות מכסה הכל וכו' כו', אבל זה כלי כל כך חשוב, וכו' וכו') דברים חשובים.

  • לוי   ביום 17 ביוני 2008 בשעה 01:21

    שהקבלה עוסקת בהגדלה של האגו ובהרחבה של "הרצון ליהנות". הבנתי שיש הפניה של משאבי האגו לכיווני פעולה אחרים.

    גם את מושג ההשתוות לאל לא נכון להבין כפשוטו כאילו האדם נעשה שווה לאלוהים או בעצמו הופך לאלוהים. זה בא מהמושג הקבלי השתוות-צורה שעל פיו אדם מפתח בתוכו תכונות שמאפשרות לו להתעלות לתפישה של מציאויות אחרות על ידי כך שהוא מפתח בתוכו תכונות דומות איכותית, אבל לא כמותית לתכונות הקיימות באותה המציאות. כך שאם האל מייצג למשל אהבה אינסופית האדם צריך לפתח בתוכו את היכולת לאהוב על מנת שהמציאות האלוהית או חלק ממנה יתגלה אליו.

  • כרוביץת   ביום 17 ביוני 2008 בשעה 03:07

    מתוך תגובתו של הרב, תחת הכותרת "הבעיה עם תורות המזרח"

    "העיקרון השני מבוסס על הפחתת הרצון ליהנות. מצבו של מי שרוצה ואין לו, עצוב הרבה יותר ממצבו של מי שאינו רוצה. הראשון, סובל, ובו בזמן, השני "שמח בחלקו" ומסתפק במה שיש לו. שיטות המזרח, הן שהקצינו את השימוש בעיקרון זה. הן פיתחו דרכים רבות ומגוונות המבוססות על תרגולים גופניים ונפשיים המקטינים את עוצמת הרצון ליהנות, וכתוצאה מכך את עוצמת הסבל. מדיטציות למיניהן, שיטות תזונה, תרגולים גופניים ומנטליים כאלו או אחרים מאפשרים לאדם להרגיש נוח יותר בתוך הקיום בגופו הגשמי בלבד. הוא חש שליטה מלאה על תגובותיו ומשוכנע כי המודעות העצמית שלו מתפתחת. הוא אכן לומד להקשיב לצרכי גופו הגשמי, והתהליך הזה מלמד אותו להפחית ציפיות ומשמש לו כתחליף לרצונותיו האמיתיים.

    במילים אחרות, במקום מתן תשובה אמיתית להתמודדות עם הרצון ליהנות שגדל בו ללא הרף, הוא מקבל זריקת הרדמה מקומית היישר אל מקור הסבל. אך כשפגה השפעת הזריקה, הוא צפוי לגלות שוב כי לא ניתן להימלט מהרצון, והוא נאלץ להמשיך ולחפש מענה אמיתי לשאלותיו.

    עם גדילתו הטבעית של הרצון ליהנות – האגו, מסתמן כי פתרונות אלה נעשים רלוונטיים פחות ופחות. האגו ההולך וגדל של האדם אינו מאפשר לו עוד לכפוף את עצמו לפתרונות מלאכותיים. הוא מסרב להשתתק, והדבר ניכר בכל תחומי החיים, החל מרמת הפרט ועד לחיי האנושות כולה.

    לכן מתגלה כיום הקבלה, כאמצעי היחיד למילוי אותו רצון בלתי מסופק, כך לפחות גורסים המקובלים". "

    אני חושב שאם מנטרלים את הריחות החריפים אפשר למצוא כאן ביקורת עניינית ומאתגרת.

  • אסף   ביום 17 ביוני 2008 בשעה 12:18

    לוי,
    יכול להיות שהקבלה אינה עוסקת בזה, אבל לייטמן בהחלט עוסק.
    מתוך המאמר של לייטמן: "לכן מתגלה כיום הקבלה, כאמצעי היחיד למילוי אותו רצון בלתי מסופק, כך לפחות גורסים המקובלים".

    הוא מדבר על הרצון להנות, שהוא האגו, והוא "גדל באופן טבעי" ובאופן מעשי אי אפשר לעצור את גדילתו. וכאמור הקבלה היא האמצעי היחיד למילוי אותו רצון.

    כרוביץת, (איזה מן שם זה?)
    האם התכוונת לביקורת של לייטמן על "המזרח" או לביקורת שלי עליו? אכן הביקורת שלו בפסקה הזו לגיטימית (אבל שגויה). אם יורשה לי לנסח מחדש את הטענה שלו:
    האגו כל הזמן גדל באופן טבעי, לכן אין טעם לנסות לרסן אותו ומכאן שה"מזרח" עושה טעות. אני כמובן חולק על הרישא, ובנסוף חושב שאין טעם לדבר על "המזרח" כמו שאין טעם לדבר על הקבלה בתור "המערב" (או אפילו "היהדות").

    אם לחדד את הנושא, הבעיה היא לא איזו ביקורת עניינית פחות או יותר שיש ללייטמן על תורה אחרת, אלא הטענה שבאופן עקרוני רק "הקבלה המקורית" היא התשובה לבעיות האדם. במיוחד כשברור שהוא אינו יודע כמעט דבר על תורות אחרות, ושזה גם לא מעניין אותו. זו רטוריקה כיתתית צרת אופקים ואני לא אתפלא אם לייטמן יום אחד יטען שגם בתוך היהדות והקבלה רק לו עצמו יש את הידע האמיתי וכל השאר טועים.

  • תומר   ביום 17 ביוני 2008 בשעה 14:36

    הרב אשלג, "בעל הסולם", אכן טען שלו, ורק לו, יש את הקבלה האותנטית:

    "והנה ברצון עליון ית', זכיתי לעיבור נשמת האר"י ז"ל, לא מפני מעשי הטובים, אלא ברצון עליון, שנשגב גם ממני עצמי, למה נבחרתי אנכי לנשמה נפלאה זו, שלא זכה בה אדם מעת פטירתו [של האר"י! – ת.פ.] עד היום." בתוך ספר "פרי חכם", קכא

    כלומר מכל האנשים מהאר"י עד אשלג רק אשלג זכה ל"עיבור נשמת" האר"י, וברור שמכאן רק הוא ממשיכו האותנטי. ויש לי גם ציטוטים על הזלזול של אשלג במקובלים האחרים בימיו.

    עכשיו רק נותר לנו לשאול את עצמנו: מי היום הוא ממשיכו האותנטי והבלעדי של הרב אשלג?

  • לוי   ביום 17 ביוני 2008 בשעה 15:23

    בין לתאר את הרצון כבלתי ניתן לסיפוק ו/או הטענה שרק ללייטמן יש את ההבנה האמיתית של טבעו ועל כן יש בידיו את הכלי היחיד לסיפוק של אותו אותו הרצון, לבין מה שכינית עיסוק בהגדלה של האגו ובהרחבה של הרצון להינות. את שתי האחרונות לא הצלחתי להסיק כמוך מהציטוטים שהבאת. אני מקווה שההבדל ברור.

  • אסף פדרמן   ביום 17 ביוני 2008 בשעה 17:00

    זה מה שאני מבין: לייטמן מדבר על כך שהאגו גדל באופן טבעי. בעצמו. הוא מדבר גם על זה שאין אפשרות לעצור את הגדילה שלו. והוא מציג את האגו כזהה לרצון ליהנות. זה הכל בטקסט הפופולרי שהוא כתב במעריב.

    אתה יכול להגיד שזה לא אותו דבר כמו לדבר על *המלצה* להגדלה של האגו. אני חושב שזה כן אותו דבר, או לפחות מאוד מאוד דומה. זו המלצה אתית (על מה צריך לעשות) שמתחפשת לטענה אונטולוגית (על המציאות).

    כדי להבהיר אתן לך דוגמה:
    תאר לך שמישהו אומר לך שבאופן טבעי אתה הולך לעבוד קשה כל החיים ושאין לך מה לעשות כנגד זה. ככה זה בטבע, וגם אם תנסה להתנגד אתה תכשל. אם אתה מקבל את סמכותו הרי שתעבוד קשה כל החיים. באופן מעשי הוא פעל כאילו המליץ לך לעבוד קשה כל החיים, ואתה אכן עשית את זה. אבל ההמלצה שלו חבוייה בתוך טענה אונטולוגית, ולכן קשה יותר לראות אותה בתור המלצה.

  • לוי   ביום 17 ביוני 2008 בשעה 21:48

    אני אפילו מקבל את הדוגמא שלך המלואה על קוצם של כל היודים שבה.

    נגיד שאני עובד קשה כל החיים ושוקל את קיומה של האפשרות שיום אחד לא אצטרך לעבוד קשה.

    ואז אני פוגש מישהו שעבורי הוא סמכות עליונה בתחום העבודה הקשה והוא אומר לי שאני אעבוד קשה כל החיים.

    או אז אני אאמין לו שאני אעבוד קשה כל החיים וייתכן שזה גם מה שיקרה בפועל.

    אבל, וזה האבל הגדול, אני לא אתחיל לעבוד קשה יותר(!) מכפי שעבדתי עד הרגע בו נאמר לי מה שנאמר לי על ידי אותה הסמכות מפני שהמלצה לעבוד קשה יותר (!) אין בדבריו.

    אני כן יכול להבין למה אתה מוצא אצלו את אותו עידוד שאינו קיים, במרומז.

    ואני חושב שאתה מוצא אותו מפני שאתה מתייחס לאמירה הזו מחוץ להקשרה.

    בהקשר הנכון היא מהווה רק הקדמה לצורך לנתב את משאבי האגו/רצון לכיוון אחר. כלומר מי שמקבל את לייטמן כסמכות כבר בכלל לא יתעסק בכן אגו לא אגו כן גודל לא גודל. הוא יתעסק בשינוי הכיוון מאגואיזם לאלטרואיזם.

    אתה לעומת זאת, שאינך מתעסק בשלב הבא של שינוי הכיוון אלא מתעלם ממנו, נותר רק עם האגו/רצון שעל פי לייטמן מעצם טבעו חייב להמשיך ולגדול.

    רק כשאתה מבודד את השלב הראשון אתה מצליח למצוא בו במרומז (!) את העידוד לעיסוק העצמי בעצם ההגדלה.

    אני חושב שמי שהוא תלמיד של השיטה המלאה לא מתעסק בכלל עם ההגדלה. לפחות לא מצאתי סימוכין לכך ואצלך אני נתקל באפשרות הזו לראשונה.

    אני מוצא הרבה מאוד אצל לייטמן שראוי לביקורת, אבל לא בנקודות שאתה העלית של הגדלת האגו או של האדם שהופך, מילולית, לאלוהים.

  • אסף   ביום 18 ביוני 2008 בשעה 00:20

    אם באמת כמו שאתה טוען מה שהוא מלמד הוא פשוט אלטרואיזם זה יפה (בלי אירוניה) אבל כמובן זה לא מקורי במיוחד. אני לא בעמדה לשפוט האם הוא מלמד את זה או לא. שתלמידיו יגידו.

    קוצו של יו"ד: ואם הוא היה אומר לך שאתה תלך ותעבוד יותר קשה משנה לשנה? זה הרי רק משל. נראה לי שאתה יודע למה אני מתכוון.

    תודה על התרומה לדיון.

  • לוי   ביום 18 ביוני 2008 בשעה 01:35

    אם הוא היה אומר לי שאני אעבוד קשה יותר משנה לשנה אז קודם כל הייתי נעשה מאוד עצוב. אבל אני לא חושב שהייתי מנסה מיוזמתי לעבוד קשה יותר. הייתי מתבונן בכמות העבודה על מנת לבדוק אם היא באמת גדלה מעצמה בתקווה לגלות שהוא טועה.

    מצד שני, כמו שאתה אומר זה הרי רק משל והנמשל הוא לא כזה נורא כמו עבודה קשה אלא משהו שעלול לקבל פרשנות (!) מאוד קורצת כמו לגיטימציה לגדילת האגו והרצון לקבל.

    כאן באמת מגיעה השאלה מהי ההנחיה האלטרואיסטית של לייטמן ומהו לדעתו היישום שאמור לנבוע מהשקפת העולם שלו.

    הוא לא מנסה להיות מקורי כך שמיותר לתת לו ציונים על מקוריות.

    על פי לייטמן הרצון הבסיסי של האל הוא לדאוג לטובת נבראיו והאדם נעשה קרוב יותר ויותר לטבע האלוהי שלו עצמו ככל שהוא מכוון את מאוויו לטובת הזולת. לגמרי מקובל עליי.

    האם זה באמת נעשה בפועל ? האם לכך מכוונת ההדרכה שלו ? כמוך, גם אני לא יודע. לא למדתי מספיק את הנושא.

    האם היו מורים שהשתמשו בדיוק ברטוריקה הזאת על מנת לסחוט לנצל לשעבד ולבלבל. בהחלט. רבים מספור.

    האם לייטמן הוא אחד מהם ? לא יודע.

    משיטוט שטחי באתר שלו מצאתי יותר מדי מניפולציות אינטלקטואליות שנועדו לצמצם את שדה הראייה של תלמידיו והדבר הזה לבדו הוא מאוד מאוד חשוד. ממש מריח רע מאוד ומניח יסודות טובים לכיתתיות שתומר טוען שמצא אצלו ושטרם הציג אותה במלואה.

    הדיון הזה לא נועד להגן עליו אלא עזר לי בתירגול מיומנות הדיוק האינטלקטואלי שחששתי שאבדה מחוסר שימוש, והתערב בו צורך אינסטינקטיבי להעניק הגנה בסיסית ראשונית למי שמערער על מה שמסתמן כהגמוניה הבודהיסטית בתת-הנישה האינטלקטואלית של הניו-אייג'.

    תודה גם לך.

  • איתי קנדר   ביום 22 ביוני 2008 בשעה 00:49

    יש הרבה בקביעה על טבע האגו. היא מגשימה את עצמה. משמקבלים אותה היא נעשית מציאותית במקבל.

    נדמה לי.. :)

    מאמר מעניין, דיון מעניין..
    אני חושב שאפשר לסכם את דעתי כדומה מאוד לשלך.
    יותר מהכל, לייטמן הוא מסוכן בצורה שהוא תופס את עצמו.