זורם בשלושים ושמונה אלף רגל

נסעתי לכנס באטלנטה. אני אנסה לכתוב כל יום קצת. היום טסתי, אז יש הרבה חומר. החלטתי לא לערוך הרבה אז יצא קצת ארוך. לא נורא. ממילא זו רק טעימה ממה שבאמת עבר לי בראש.

אני יושב עכשיו בצינור מתכת שעף 11,000 מטר מעל הים. תודו שזה מדהים. כולנו טסים לאטלנטה. גם האיש שלידי טס לאטלנטה. אני יודע את זה למרות שהוא לא הוציא מילה מהרגע שנכנס למטוס. הייתי צריך לחלץ ממנו בכוח "שלום". הוא עובד על המחשב שלו כבר חמש שעות בלי הפסקה. הוא עושה משהו באי-בי-אם והמון מספרים זזים באקסל שלו. הוא לא מאוד בכיר. אם הוא היה, הוא לא היה יושב לידי.

המושב הזה נחמד. בחרתי אותו מראש, באינטרנט, אחרי שהתיעצתי עם מומחה המושבים. המומחה אמר שיכול להיות קר במטיסות טרנסאטלנטיות. הוא צדק. לי לא אכפת. יש מקום לרגלים הארוכות שלי, וזה מה שחשוב. יש סרטים, אוכל לא רע (הזמנתי צימחוני אסייתי), ורק החברה קצת משעממת.

אני נוסע לכנס על בודהיזם. מה יהיה? הראש רץ קדימה לתכנן. עוד טיפה וזה כבר לא נעים. צריך להתרכז רק במה שחייבים לתכן (מונית, טיסה, לינה). השאר כבר יסתדר. אם היה אלוהים שדואג לכל הדברים הייתי מאמין בו עכשיו. למה לא? חבל לדאוג כל כך הרבה. הרבה מחשבות, הא? הראש שלי מלא מילים.

אני לא היחיד בעולם שהראש שלו מלא מילים. למעשה כולנו (כמעט) דברנים בלתי נלאים, וגם אם אנחנו שותקים מבחוץ אנחנו מדברים לעצמנו, כותבים יומן, כותבים על המחשב בזמן טיסה טרנס-אטלנטית. האמריקאים מדברים בקול רם והבריטים מדברים בלב. אבל אפשר גם בלי. הרי אפשר לכוון את התודעה ככה שהתוכן שלה לא יהיה רק מילים.

זה הרי קורה ממילא, אבל אנחנו לא שמים לב. יש רעש לבן חזק במטוס. צליל של סגירת תא המטען. דיילת צודעת אחורה, כאב בטן קל, אולי בחילה, וכפות רגליים קפואות. בשבילכם זה מילים, וגם בשבילי. אבל בשבילי זה גם וקודם כל משהו אחר. עכשיו השכן שלי סגר את הלפטופ שלו והלך לעשות פיפי. על החלק החיצוני מודבקת מדבקה בסלוטייפ ועליה שמו "גרהם ווייט". מילים. אני בטוח שהוא לא חושב עכשיו "אני גרהם ווייט שעושה פיפי".

מגישים גלידה. עכשיו נראה איך מרגיש לאכול גלידה. טעים. בהתחלה זה מאוד טעים. בעצם אין לזה ממש טעם, אלא יותר מרקם וטמפרטורה. כשהגלידה נמסה ברור שהיא בעיקר שמנה ומתוקה. אולי שריד עתיק של טיפה וניל התגנב לזה, אבל לא בטוח אם אני מדמיין. במשך חמש דקות אני מרגיש את הטעם הזה בפה, ורק אז מרגיש את הבטן מתמלאת. זה נעים וכבד. בהתחלה זה היה מאוד טעים. בסוף כבר לא. עכשיו יש לי צריבה קלה במרכז הלשון.

בלי מילים אי אפשר ללמוד את התרגיל הזה. אולי בכלל בשביל זה יש לנו מילים מלכתחילה – כדי שמישהו יוכל להגיד לנו "הי, הסתכל לשם!". מזה הדרך היתה קצרה (טוב, לא מאוד קצרה) ל-"הי שים לב למה שאתה מרגיש" ואחרי זה כמובן, אנחנו לא זקוקים יותר למישהו אחר שיזכיר לנו, אנחנו מזכירים לעצמנו. בסנסקריט המילה ל"תשומת לב" (שרוטי) משמשת גם במשמעות של "זיכרון".

זה היה יכול היה להיות יעיל מבחינה אבולוציונית לדעת להסתכל כשמבקשים ממך. כמובן שלשים לב לטעם של משהו זה לא כמו להסתכל, אבל המנגנון של תשומת לב רק מנצל את מה שממילא קיים. הוא בעצמו אינו תלוי ראיה, שמיעה, טעם ריח ותחושה.

בהתחלה היינו מסתכלים על מה שהכי דחוף. עצים, נמרים, מים, ריח של אוכל, ריח של אישה. אתם כבר מבינים את הפרינציפ. אחר כך התחלנו להסתכל על עצמנו. הי, תסתכל על שולה! הי, שולה מסתכלת עלי! הי, אני מסתכל עלי! תחשבו איזה גלוי זה מדהים זה היה.

זה קרה לכולנו כשהיינו ילדים, אבל אנחנו לא זוכרים. כולנו גילינו את עצמנו במראה, ובהדרגה התחלנו לקלוט, בעזרת הרבה עזרה, שאנחנו זה אנחנו. מישמש אחד לאבא, מישמש אחד לאמא, ולמי עוד? מי חסר? מישמש אחד לתמרי. כשהיא הייתה קטנה יותר היא הייתה שוכחת את עצמה בספירה לעתים קרובות. במובן מסוים גם אנחנו שוכחים עדיין את עצמנו לפעמים.

כשאני יכול להסתכל על העולם בלי לשכוח את עצמי, אז התחושה היא עדיין די מדהימה. הנה אני מתבונן על העולם. הנה אני מתגמד לנקודת ההתבוננות הפאסיבית, אולי מזיז קצת את העיניים, או לא, הן זזות לבד. אני מביט מתוך הראש הזה, אני בפנים, ויש עוד דברים בפנים, מחשבות, זכרונות, תמונות, מילים. אני לא כל הדברים האלה, אני נקודת המגוז שלהם. הנה לכם אופנישדות על רגל אחת. אל תגידו לי שיותר טוב לאבד את האני. כל אחד מאבד את האני כשהוא רואה טלוויזיה. זה לא חוכמה. האני מיד חוזר כשנגמרים השידורים.

בחזרה לאופנישדית. התאור הזה, שהוא כביכול פרי של חוויה ישירה, נטוע היטב בעולם המילים. הוא תאור מטאפורי, שאינו יכול להתקיים בלי המטפורות הבסיסיות של "בפנים" מול "בחוץ", של "כלי" המכיל משהו. המטפורות האלה בסיסיות ואוניברסיליות. הן מבוססות על פעילות גופנית אלמנטרית (להכנס ולצאת, להכניס את האוכל, להוציא אתם-יודעים-מה). אפילו המטפורה של "תמונה" או "מראה" שמייצגת מציאות היא אוניברסילית, למרות שאינה דווקא נובעת מהגוף עצמו, אלא מהיכולת האנושית לצייר. ככה אנחנו חושבים. הראייה אינה תמונה בראש, אבל ככה אנחנו חושבים על זה. מה שאנחנו חושבים משפיע על איך שאנחנו רואים ומבינים.

אבל אין מה להגיד שהתחושה האופנישדית הזו מעניינת מאוד. מקווה שחשתם אותה פעם. לדעתי הרבה חושבים שמשהו כזה הוא הארה, במיוחד עם התחושה חזקה מאוד. במיוחד אם מעולם לא חשת את זה ופתאום, בום! אתה מרכז העולם. אתה אחד עם עצמך, והעולם משתקף בך כמו במראה. זה באמת – במובן מסוים – מעבר למילים. אבל במובן אחר זה לא אפשרי בלי מילים. אתה צריך לטבוע קודם כל בדיבור של העולם כדי להיות מסוגל להוציא את הראש החוצה ולהרגיש את המשב הנעים של מה שאינו מילולי. משב קריר ועוד איך! כאוויר הרים צלול לאדם שטס במטוס תשע שעות. כפלג מים ביום קיץ חם.

בסוטה פיטקה מדיטציה, או ג'אנה, מתוארת הרבה פעמים כטבילה במעין קר. דמיינו את זה: הודו, בקיץ, אבק וזעה, ואז – טבילה במעין של מים צוננים.

החוויה הזו, שרק נדמה שהיא מעבר למילים, היא בעצם מעבר לתשוקות. היכן שיש תשוקה, יש לנו או מילים או תוכניות (לא מילוליות). היכן שיש תשוקה אנחנו לא שמים לב אלא למה שצריך לקרות כדי לספק את התשוקה. לפעמים קוראים לזה להיות "בעתיד" או "לא להיות בהווה". האנרגיה הקוגניטיבית הולכת לכוון אחר – להוצאה לפועל של תוכנית, לפעולה, לריכוז בהשגת תוצאה. אני מתכוון לאנרגיה במובן המילולי, לא הרוחני. למוח משאבים מוגבלים והוא צריך להחליט האם הוא בעיקר מתבונן או בעיקר פועל.

זה נעים להתבונן כי זה מצב שבו לא צריך לדאוג ואפשר להשקיע את האנרגיה במנוחה עירנית. לחשוב, לעומת זאת, לוקח אנרגיה רבה מאוד. למעשה דיבור הוא אחת הפעולות שצורכות הכי הרבה אנרגיה, ומחשבה היא סוג של דיבור. וככל שהמחשבות יותר אינטנסיביות, אנחנו עייפים יותר, סחוטים, חרדים, דואגים ולא מרוצים. כי המחשבה, במקור, נועדה כדי להשיג את המטרה ועד שהמטרה לא הושגה המוח נשאר "בהיכון" ומחכה לסיפוק שבהשלמתה. ויש את התענוג שבמחשבה על הסוף של המחשבה. התאבדות פילוסופית כזו נפוצה בטקסטים מיסטיים (נסו נגרג'ונה). לצערנו אנחנו לרוב לא חושבים את על זה כי אנחנו לא חושבים באמת את המחשבות שלנו. הן חושבות באמצעותנו.

לא לחינם קורסי ויפסנה נעשים בשתיקה ובעיניים עצומות. כל משאבי המוח הולכים למשהו שהוא לא דיבור, הקשבה, תכנון, וראייה. הם הולכים לתחושות פיסיות, ואולי גם לשמיעה. אין בזה כשלעצמו שום דבר רוחני. אבל האפקט מרשים כי בדרך כלל המצב בדיוק הפוך. פתאום חלק שתופס 10% מתשומת הלב שלנו תופס 90%. זה משנה לגמרי את איך שהעולם נראה. זה מייצר מחשבות ותחושות אחרות לגמרי. זה חשוב. אחרת נדמה ש"זה מה שיש": שעולם שלנו אינו אלא מחשבים של באי-בי-אם, כרטיסי טיסה, החלפת חיתולים, סרטים, וטסט לאוטו. כן העולם הוא באמת זה, אבל הוא בו בזמן משהו אחר לגמרי.

היכולת לאמן את תשומת הלב כך שהיא תנדוד למחוזות לא מוכרים היא דבר גדול. זה כיבוש העולם, כיבוש השממה וכיבוש החלל בחבילה אחת.

עכשיו אנחנו נוחתים.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • דנה   ביום 24 ביוני 2008 בשעה 15:32

    נחיתה רכה…

  • עמית   ביום 24 ביוני 2008 בשעה 16:31

    אבל מהרשימה הבאה שלך עושה רושם שהתגובה לא הגיעה ליעדה.

    אז אני אסתפק בתגובה מילולית מינימלית. כיף לקרוא אותך. מעורר מחשבה. תהנה מהכנס. אפילו שהוא באמריקה.

  • אסף פדרמן   ביום 25 ביוני 2008 בשעה 02:41

    .

  • מיכל   ביום 25 ביוני 2008 בשעה 16:10

    זה מזכיר לי את הפעם הראשונה שתרגלתי מדיטציה בהליכה- פתאום הכל נראה שוב חדש,ואותה תחושה, כמו שהיתה לי בילדות, של מן פלא גדול כזה, חזרה שוב להתקיים, לכמה דקות. ההבנה הפתאומית הזו, שהכל צומח מן התודעה, שהתודעה אינה תופעה נפרדת אלא תהליך ככל התופעות, וכל התופעות צומחות מתוכה…

    תודה על התזכורת

    מיכל