מנדלת חול למנג'ושרי

את הכנס באמורי ליוותה הקמת מנדלת חול טיבטית. קבוצה של נזירים עבדה על ההקמה במשך חמישה ימים בעודנו מתרוצצים בין הרצאה להרצאה, מנסים להספיק לשוחח עם עוד חוקר ידוע שם, או ליצור קשרים עם ידידינו הדוקטורנטים.

זה היה מעורר השראה. קל היה לשכוח הכל ולטבוע בדיונים האינטנסיבים על מקורות המהאיאנה, לרוץ מהרצאה להרצאה כדי "לא להפסיד" ולהביא את השכל לתשישות מוחלטת בשיחות חולין מנומסות. עשיתי לי מנהג לעמוד בשקט ליד הנזירים שבונים את המנדלה ולהתבונן בארעיות, בסבלנות, ובשקט של העבודה. הנזירים עבדו על הדימוי היפיפה הזה שעות רבות בכל יום. הם עבדו בסבלנות ורגישות כאילו אינם יודעים שבסוף העבודה הציור יהפוך לגל עפר אפרורי.

זו עבודה שאינה אלא חוסר יעילות משווע. זה מאמץ אומנותי שסופו הרס ידוע מראש. זה החיים שלנו. זו עבודה שכולה תזכורת לכך שהחיים הם מעשה ושאפשר לעשותם בתבונה ובתשומת לב אפילו שהסוף ידוע מראש. התרבות המערבית שתולה את האומנות שלה בהיכלי המוות של המוזיאונים לא מבינה את זה. שם העבודה של האמן נעלמת בתוך התוצר הסופי "היפה" והמוגן. בחנות המוזיאון התוצר הסופי משועתק עוד ועוד כדי להנציח של נצחיותו השקרית. אז הפיענוח של מלאכת היצירה עצמה נעשה לפלא שכן המרחק בין התוצר לדרך יצירתו נראה בלתי ניתן לגישור. אין לי ספק שתפיסתם העצמית של אומנים רבים מעוצבת על ידי הרעיון של הנצח, ושהאומנות שלהם נראת ככה יומרנית ואדירה.

המצלמה שלי עשתה למנדלה עוול. היא מנסה להנציח את שאין להנציחו. ההקשר המקורי של האמנות הזאת הוא הקשר בו אין צילום ואין רפרודוקציה. ישנה רפרודוקציה במובן המילולי בלבד – בניה מחדש של מנדלה. המסורת המערבית לא לא תופסת את זה לגמרי. זו צורת אומנות שמדגישה באופן קיצוני את המעשה עצמו על חשבון התוצאה. זו הופעה, פרפורמנס, אבל לא כזו שמיועדת לצפייה. זה מעשה טהור שכולו יופי, ושאינו יכול להיות מובן אלא כמעשה של דבקות דתית.

זו אינה אמנות אלא אומנות. זה ביצוע מדוקדק של טקס ואין בו הרבה מקום לחירות יצירתית. הנזירים מבצעים את המנדלה כמו שרביעיית מיתרים מבצעת יצירה מוזיקלית. אם היה זיוף היינו מרגישים בו מייד. בלי ריכוז מוחלט ומיומנות אי אפשר כלל לעשות את זה. אפשר היה לראות שמתחת למשמעת הקפדנית הצעירים שבהם, שאולי זו להם הפעם הראשונה, הצטערו קצת לראות את המנדלה המפורקת. אבל המבוגרים והמנוסים לא הנידו עפעף. הם יודעים שאין מה להצטער על יצירה מוזיקלית שמגיעה לסיומה. הכל חולף. גם האמנות הויזואלית היא תהליך, והנצח הוא אשליה.

המנדלה הזו הוקדשה למנג'ושרי, הבודהיסטווה של הלימוד והחוכמה. הוא נושא חרב שאינה מיועדת להרוג בכופרים, אלא מסמלת את חדות המחשבה והיכולת האנאליטית לעשות הבחנות דקות. 

Preparing the ground for mandala construction

Mandala creation

Mandala Creation

Mandala Creation

Mandala Creation

Mandala Creation

Mandala Creation

Mandala dismantling

Mandala dismantling

Mandala dismantling

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • יעל   ביום 4 ביולי 2008 בשעה 10:39

    הטקס המתמשך הזה מרתק. אני לא מבינה איך נעשה "הציור" בפועל: הנזירים שופכים לתוך החרוט הזה חול? איך שולטים בכמות החול?

    הצבעים יפיפיים.

    הייתי רוצה להשתתף במדיטציה כזאת. יש עוד מדיטציות של פעילות?

    תודה

  • אסף פדרמן   ביום 4 ביולי 2008 בשעה 13:56

    יש חול בחרוט, ועל החרוט יש חלק מחוספס אותו משפשפים עם מקל קטן. מהירות השפשוף קובעת את כמות האבקה שיוצאת מהחרוט. מלבד זה יש להם כלים נוספים לסימון על משטחים צבועים, ולהסרת חול מיותר.

  • תומר   ביום 7 ביולי 2008 בשעה 17:11

    יפיפה, תודה!

  • תמר   ביום 15 במרץ 2010 בשעה 21:39

    יפה מאוד מאוד ומעורר הרבה מחשבות.תודה.