בודהיזם נוצרי ומדיטציה למשפחות

אני כותב במחתרת מתוך ריטריט. טוב, אולי לא ממש ריטריט, אבל אני בלי ספק בקורס מדיטציה של תיך נהאת האן בנוטינגהאם. אני, רובין הוד, ועוד המון אנשים שאי אפשר לטעות ברוחניותם ובודהיסטיותם. בימים האחרונים עשיתי קצת מדיטציה אבל המשכתי לשוחח עם האנשים סביבי, לכתוב ולקרוא, לשיר, לצחוק לאכול לא מעט ולישון טוב. בתור בוגר סיירת הויפסנה הישראלית-הודית בה אתה נדרש לשתוק, להתרכז, לאכול מעט ולסבול מכאבים בחלקים האחוריים של הגוף, זה נראה לי בהתחלה קצת מוזר. אחרי כמה ימים הסתבר שזה באמת מוזר,  אבל לי דווקא לא היה אכפת.

משהו על דהרמה למשפחות

פעם רציתי לעבוד בתור מנהל בגאיה האוס. כשבררתי קצת יותר פרטים הסתבר לי שבת זוגי תאלץ לחמם לעצמה לבד ארוחות במיקרו במשך שנה כי היא תתגורר מחוץ למתחם הקודש של מרכז המדיטציה. התפקיד מתאים לרווקים בלבד. הכרתי בחיי לא מעט רווקים ורווקות שניגררו מריטריט לריטריט במשך חודשים ועשו חייל בדהרמה. לזוגות הרציניים זה תמיד היה קצת יותר קשה. יכול להיות שלחיות בזוג זה באמת קשה, ושזה לא מתאים לתרגול מדיטציה. לא יודע. בכל מקרה בעשר השנים האחרונות יש לי בת זוג שאני דווקא אוהב.

למרות שבמערב מעטים הנזירים, עדיין עולם התרגול בנוי פחות או יותר על מתכונת נזירית. או אישה או מדיטציה. או אהבה או דהרמה. אם אתה במערכת יחסים, הדלתות מתחילות להסגר, ואם יש לך ילדים אפילו סדק בחלון לא נשאר. לעזוב את הבית לצורך שבוע מדיטציה נראה כמו מדע בדיוני, והחלומות על ריטריט של חצי שנה הופכים לשירי דיכאון למגירה.

לכן אתם יכולים לתאר לכם כמה אני שמח להיות בריטריט עם המשפחה. מאסטר הזן תיך נהאת האן, המכונה בפי תלמידיו תהאי ("המורה"), השכיל להבין שיש מקום בדהרמה גם למשפחות וילדים. אני מהמר שזה הלך יד ביד עם ההכרה שהסנגהא מורכבת בעיקר מבעלי שיער לבן. בכל מקרה, בקורס הזה יש תוכניות מיוחדות לקבוצות הגיל השונות, וההורים מתחלקים בשמרטפות. זה אולי לא 14 שעות של ישיבת ויפסנה כל יום, אבל זה בהחלט בודהיסטי. כל כך בודהיסטי שזה נהיה כמעט נוצרי.

בודהיסטים רגשניים

זו הפעם הראשונה שאני נחשף באופן מלא לבודהיזם הזה. קראתי קצת ושמעתי קצת, ותמיד היתה לי הרגשה שזה מעין בודהיזם לילדים. יש במורה עצמו משהו ילדי (אבל לא ילדותי), תמים, טהור ממש. לכאורה קשה להבין איך סביב האדם העדין והשתקן הזה נבנתה אימפריה אירגונית חובקת עולם שכוללת מנזרים, הוצאת ספרים, מרכזי מדיטציה ועיתונים.

במחשבה שנייה אפשר לראות איך זה קורה. הבודהיזם שהוא מלמד הוא פשוט לאין שיעור, נגיש כמעט לכל אחד, ומלא עד הצוואר ברגש (ורגשנות, לא כל כך בגללו אלא בגלל המשתתפים). בקיצור, זה בודהיזם לילדים. מי שלא נרעד מיתר בלבו למשמע 800 איש שרים את המלים הנאיביות והמקסימות שהוא חיבר – "אני כאן בשבילך, אתה כאן בשבילי, אני מביא לך שלווה, אתה מביא לי שמחה" – יש לו לב של אבן. אגב אם לא הייתי ברור, היו בריטריט קרוב ל800 איש.

בגדול אני לא מתלהב מרוחניקיות שכוללת חיבוקים, מבטים מלטפים ושימוש יתר באנג'לי-מודרה, אותה תנועה של ידיים צמודות וכפיפה קטנה של הגב שאומרת "תודה, בבקשה, אני חבר שלך, אני בודהיסט, אני רוחני מאוד". בואו נגיד שלא ממש רצתי כל יום אחרי הצהרים להשתתף בקבוצות הדיון הקטנות בהן נשפכו הדמעות כמים, ועשיתי את עצמי כאילו אני לא רואה שכולם מחזיקים ידיים ושרים. אבל לב של אבן אין לי, ואפילו עשיתי את עצמי כאילו אני שר לתמרי. לשיר זה כיף.

הבודהיסט הנוצרי ביותר

תהאי עצמו לא מהסס לדבר על ישו ואלוהים, ומתיחס אל האימננטיות שלהם כאל דבר טבעי לבודהיזם. אלוהים הוא בלב, וכן ישו. הוא כמובן לא נזיר תהרוואדה, אלא נזיר זן (דהמהגופטקה ווינאיה, למי שחייב לדעת), ולכן אין לו בעיה לספר שהוא מנהל שיחות עם הבודהה (האימננטי, הטרנסדנטי). הוא גם מעיד על עצמו, לפחות ברמז, שהוא "עשה את זה", כלומר, שהוא ער, מואר, או ארהנט. למורה יש ערוץ פתוח עם הבודהה, ואני בטוח שכשהוא אומר את זה הוא לא מתכוון שהוא הלך להתייעץ עם טקסטים בפאלי. הוא ממש מדבר איתו.

הסמכות שלו בלתי מעורערת, וניכר שמתייחסים אליו כאילו הוא גדול מהחיים עצמם. אגב, אני לא פוסל את זה האפשרות הזו. האדם הזה עושה רושם כביר שחודר אפילו מבעד לתמונה שצילמתי ברוב חוצפתי באולם לפני שיחת הדהרמה (התמונה למטה). נוכחות של מורה כזה שלוקח את עצמו ואת מה שהוא מלמד בשיא הרצינות היא סימן לכך שהוא או מואר או הוזה. אני מהמר על האפשרות הראשונה. כמובן שמבחינה אירגונית זה בא לידי ביטוי בקבוצה שאינה מקדישה את עצמה לחקירה פילוסופית, ואינה רק מעוניינת בחופש המחשבה אלא מגבשת אג'נדה דתית. זה לא צריך להפתיע אף אחד – הרי זו באמת תנועה דתית עם מסדר נזירי, כללי התנהגות, תרגול, שירים, טקסטים, טקסים. בקיצור, כל החבילה.

ברוח הנצרות השורה עליהם הנזירים מכונים ברד'רס וסיסטרס, ויש להם, כמו גם לכאלה שאינם נזירים, שמות כמו "סיסטר דיפ מיינפולנס אוף ד'ה הארט" או "בראד'ר פיור קומפאשן אוף ד'ה הארט". לטובתם יאמר שהם לא קוראים אחד לשני ככה. לנזירה הישראלית שנגנה בגיטרה (תמונה אצלי בפליקר) קראנו סיסטר חגית.

כללי האתיקה הם כמובן ענין מרכזי כאן. למעשה בסוף הריטריט יותר ממאה איש, כולל עבדכם הנאמן שנקלע לארוע כמעט במקרה (עוד על זה בפוסט הבא), לקחו על עצמם את חמשת תרגולי המודעות שהם גירסתו המעודכנת של תהאי לחמשת כללי המוסר הבודהיסטים. גם זה כמובן מתאים לקהל הנוצרי שמחפש איזו שיטה חדשה שתתיר לו לאהוב את הזולת, לחמול על האויב, ולרחם על כל מי שלא מתרגש מאהבה בלי לקבל את האיוולת הקתולית במלואה.

הייתה לי הרגשה שרבים מהמשתתפים ראו באולם המדיטציה (בו למעשה לא עשינו כמעט מדיטציה) מעין כנסייה מסוג חדש. מקהלה על הבמה מזמרת מזמורי קודש, הכומר דורש את דרשותיו, וכולם יחד מתרגשים להיות חלק מקהילה גדולה שתשנה את העולם.

אני יודע שאני נשמע אמביוולנטי. מצד אחד העטיפה לא תמיד התאימה לי. מצד שני, מאוד אהבתי להיות שם עם המשפחה ולא לנסות להיות מואר כזה, לא להתאמץ על מדיטציות ארוכות מדי, ולא לנסות להגיע אל האושר המוחלט. ברוח זו אני חייב להודות שדווקא מאוד אהבתי את המזמורים של הנזירים והנזירות. הם היו הרבה פחות דביקים מהשירים של הקהל, ולכן הפעלתי את הוידאו בוקר אחד ואף רכשתי דיסק (הוידאו בחלון למטה. לא רואים כלום רק שומעים, ובאמצע הסרט הרמתי לרגע את המצלמה אז רואים את המקהלה).

הבודהיסט הבודהיסטי

אני לא מזלזל בכל זה. לא בשירים, ולא במסר המוסרי הטהור. למרות הדחייה הטבעית שלי מסנטימנטליות נוצרית, אני רואה גם את היופי בתמימות הזו. בתמימות אמיתית יש משהו בלתי מתפשר שדוחה באמת כל נסיון לציניות וניכור. וחשוב מזה, בסופו של דבר, המורה עצמו וקהילת הנזירים שלו הם לא בודהיסטים "פרוותיים" (באנגלית אומרים Fluffy Buddhists) שרוצים רק ללטף את קהל המאמינים שלהם. הם עובדים באופן כזה שמתאים את המסר הבודהיסטי לעולם המודרני המערבי. כיוון שרוב הקהל שלהם נוצרי, נוצר מקום של כבוד לסמלים הנוצרים הגדולים. סו וואט.

בסופו של דבר המסר הוא יותר בודהיסטי מנוצרי. צריך לאמן את התודעה לראות את העולם בצורה מסויימת, רגע אחר רגע. עצם הראייה היא גם תרגול של חיים מוסריים יותר, טובים יותר, וגם בעצמה התגלמות של הארה. לכאורה "מיינפולנס", אותה מילה חמקמקה שמלווה את המתרגלים הבודהיסטים, אמורה לתת מענה לכל בעיות הקיום – סבל אישי, בעיות משפחתיות, ומאבקים לאומיים. לכאורה, אם רק היינו שמים לב לרגע הנוכחי בלי לסטות ימינה ושמאלה (כלומר קדימה ואחורה, לעתיד ולעבר) היינו נוגעים בשמחה אמיתית ונמנעים מפעולות שמזיקות לנו ולאנשים סביבנו. למעשה זה יותר מורכב כי תחת המילה "מיינדפולנס" נכנסות כאן קטגוריות שונות ובעצם, גם אצל תהאי, לא הכל נפתר על ידי ריכוז ברגע הנוכחי. ברור לי לגמרי שהוא לא מתכוון לייצר זומבים שהולכים לאט ומנסים להתרכז בשתיית התה שלהם. אבל הוא כן מתכוון ליצור "אדם חדש" במתכונת בודהיסטית. מי שראה את ציורי הקליגרפיה שלו יודע שיציבות נפשית היא לא עניין תיאורתי בשבילו.

מבחינת התוכן, אם נשים את החיבוקים והשירים בצד, אני לגמרי בעד. השבוע הזה הזכיר לי כמה חשוב למצוא רגעים של שקט ולראות את הכל ביתר פשטות בלי להוסיף את ערמת המחשבות הטורדניות שמזמזמת בלי הרף. יותר מזה, נזכרתי כמה חשוב לאמץ כללים מסוימים כדי לשמור על התודעה טרייה ומוכנה לפעולה. לא צריך להיות אדם דתי בשביל זה. צריך פשוט לישון טוב, לאכול טוב, ולהימנע מכמה דברים שעושים לנו רע. כשהתודעה טרייה היא מוכנה למעשים גדולים. אולי לא חייבים להיות דתיים, אבל בהחלט אפשר אם רוצים.

בקשר למורה האינטואיציה שלי מעולם לא הכזיבה אותי. לא הצלחתי למצוא (ותאמינו לי שחיפשתי) משהו עקרוני עקום במסר שהוא מביא. הנוכחות שלו נראית לי מקור גדול להשראה. יש במורה כזה את הדבר הזה שקשה להגדירו שעושה אדם לגדול מהחיים. בלי קשר לשאר האנשים שהתגודדו סביבו – היה שווה להיות שם בשביל לראות ולשמוע אותו. פשוט, בהיר, נגיש וחד משמעי. 

 
מזמורים בבוקר זה יפה.

 

Thay

מאסטר תיך נהאת האן. המאסטר ה-42 בשושלת הזן (דייאנה) של אסכולת לאם טייה.
בן 82. הוגלה לפני 40 שנה מויאטנם וחי היום בצרפת.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • חנן כהן   ביום 1 בספטמבר 2008 בשעה 23:47

    מאד נגע לליבי הנושא של שילוב הבודהיזם בחיי המשפחה.

    נניח לתרגל בקבוצה באופן מסודר.

    רק הנסיעה של שעה פלוס לכל כיוון לא משנה לאן מוציאה את החשק וגורמת לשיקולי סדרי עדיפויות עם המשפחה. וגם הכסף.

  • אסף   ביום 2 בספטמבר 2008 בשעה 01:09

    מעניין, הייתה לי שורה שמחקתי על כמה הרבה שזה עלה. כיוון שאנחנו באנגליה זה היה *רק* שעה נסיעה – לכן בעצם בחרנו לנסוע לכאן ולא לקורס משפחות בגאיה האוס מרחק 4 שעות. מעורר פלצות.

    מה נעשה כשנירצה לנסוע ליאטרה בצרפת?

  • אסף   ביום 2 בספטמבר 2008 בשעה 01:11

    מאוד הייתי רוצה למצוא את הקהילה בה אפשר לעשות את זה על בסיס קבוע.

  • Michael   ביום 2 בספטמבר 2008 בשעה 06:23

    Asaf, as usual achla post

    I relate quite closely to what you describe on the seam line between religiousness and religiosity, though I suspect I am slightly more of a sucker for hugs and rainbow circles. However, in your opinion, beyond packaging (as in ‘tocho achal; klipato zarak’), does it not stand for reason that there is a domain of consciousness where Buddha or Yeshu or Krishna are but names of the same? Therefore, if one is lucky enough to meet a clear being – one who can transmit a whiff of being out there (that is to us, silly little ‘me’s & ‘mine’s), is it not somewhat pointless to try and define the message as Buddhist, or Christian, or Unitarian or whatever? The message IS (love), and all the rest is individuated interpretation – leave it by the riverside and enjoy singing for Tamari

    Incidentally, I am amused by
    the 'Hinglish’ spelling for
    mindfulness, as of course it could be read as ‘mine-fullness’, which tongue-in-cheek describes so well the enlightenment zombies you mention

    While on spelling – בלי לסתות ימינה ושמאלה – surely with ט

  • אסף פדרמן   ביום 2 בספטמבר 2008 בשעה 14:16

    תודה מייקל (או מיכאל).

    כן, זה הגיוני לחשוב שכל "המוארים" הם אותו הדבר. אבל כשמדובר על מסורות עתיקות כמו נצרות ובודהיזם קשה באופן מעשי להפריד בין המסורת למסר המקורי של איזה אדם ( ובכלל יש טוענים שהאדם לא היה קיים). במילים אחרות, לי אין גישה לקרישנה, ישו או לבודהה כבני אדם אלא רק כאידאלים מיתולוגיים שנבנו בתוך מסורת מסויימת. בראש שלי הם כמובן יכולים להתמזג לכדי יישות אחת. אבל צריך לזכור שזה הראש שלי.
    בסופו של דבר המסר של המסורות עצמן הוא לא כל כך דומה. ישו סבל על הצלב בשביל החטאים של כולנו. בודהה לא. ישו הוא בן אלוהים (ובנה של בתולה) ובודהה לא. יש עוד הרבה הבדלים ואני לא מתכוון להכנס לזה עכשיו.

    זה קצת יותר קל, אני חושב, כשהמורה עומד לך מול העיניים. פגשתי כל מני מורים בחיים וחלקם השאירו עלי רושם של אנשים גדולים שיודעים ורואים משהו מאוד חשוב. יש לי הרגשה שהם רואים ומבינים את אותו הדבר (נקרא לזה האמת). אבל בעצם אני יכול רק לנחש מה שהם רואים, בעוד שאני ממש שומע את מה שהם אומרים, וכאן הם נבדלים לפחות בסגנון, אם לא בתוכן.

    ההבדלים מעניינים אותי כמו הדמיון. אין אפלייה.

  • מיכל   ביום 2 בספטמבר 2008 בשעה 18:34

    לא היה לי המזל לראות אותו פנים אל פנים, אבל מספיק לראות הרצאות שלו ביו טיוב על מנת להתרגש עד עומק הלב. לפעמים ההרצאות שלו נראות פשוטות, אך מאחוריהן מסתתר מסר עמוק הרבה יותר. האדם הזה מדגים חמלה וריכוז בדוגמא אישית נעלה.
    מאוד הייתי רוצה לפגוש אותו

  • Michael   ביום 3 בספטמבר 2008 בשעה 06:30

    Little bit like the Rebbe said – it depends (ze Talui). In absolute
    terms, Jesus, Krishna or Buddha's existence is just as real as 'you' are; They do not become one in your head – your head is what is in the way of their oneness. Is it not that the mind is fascinated by the differences, while the heart is drawn to the sameness? In Nisargadatha's
    words – "Consciousness tells me that I'm
    nothing, Love tells me that I'm everything; between these poles my life flows"… kind of behafuch al hafuch

    I would also dare to venture that the original message (meser) and the traditional message are not the same. The first was born of the interconnectedness by a teacher who was indeed 'plugged in'; the second is the interpretation of generations of followers and is mostly driven by political and economical agendas. In my
    observation, there is little between what Jesus was talking about and the church, and indeed Buddha's legacy fared much better

    But don't get me wrong – I do
    not 'know' anything about it, just
    enjoying the pillpul. Hope you do too

  • אסף   ביום 3 בספטמבר 2008 בשעה 10:35

    הציטוט מניסרגדטה נהדר. תודה.
    באמת הפרספקטיבה של הלב מתאימה יותר מהפרספקטיבה של המוחלט. ואת זה אני אומר, כמובן, מתוך הפרספקטיבה של הראש.
    :-)

  • תומר   ביום 8 בספטמבר 2008 בשעה 20:45

    תודה על הפוסט.
    בטיולי הראשון בהודו, לפני 11 שנים, במקרה שמעתי על ריטריט של תיך – הוא בדיוק היה בהודו בפילגרמדג'! בקיצור, אני עדיין זוכר עד כמה התרשמתי מהאדם, על אף שהיה קצת חולה ועל אף שאני אז ממש לא הבנתי יותר מדי בבודהיזם או בהארות למיניהן. יש עליו.

  • זאב לבן   ביום 11 בפברואר 2009 בשעה 12:11

    בכל מקרה בעשר השנים האחרונות יש לי בת זוג שאני דווקא אוהב.

    מה זאת אומרת דווקא ? דווקא אוהב ?

    אפשר לתרגל מדיטציה מאתיים שנה ולהרגיש נורא חשוב רציני ומבין עניין.

    המתרגלים המערביים לוקים בנפיחות יתר בחשיבות יתר ברצינות יתר ולכן המדיטציה וחיי המדיטציה רק מגדילים את הכלא ממנו רוצה אתה להשתחרר.

    בן אדם שמתרגל מדיטציה בודהיסטווה שכמותך אומר שהוא דווקא אוהב תבת זוג שלך.

    אח יקר, גבר יקר, ללא כחל ושרק, צא מהראש שלך וכנס ללב, החופש שלך עובר דרך הלב שלך ולא דרך התפיסות והרעיונות הנפוחים הלעוסים והמשעממים של מה זה תרגול רציני ומכובד.

    בודהיסטווה לא יודע שיש מקום גם למשפחה בדהרמה. בודהיסטווה מכיל הכל כמו הדהרמה.

    אסף יקר

    בודהיזם מכוון אותך פנימה ללב לאהבה וחופש.

    הדהרמה מכילה הכל

    "יכול להיות שלחיות בזוג זה באמת קשה, ושזה לא מתאים לתרגול מדיטציה." יכול להיות ? אתה יכול להתעורר ולהיות ער כל רגע אם רק תיזכור מי אתה, עם אשה עם ילדים עם עבודה עם רוח עם גשם עם קקי בשרותים ועם דמעות בעיניים, עם קרן שמש ביום אביב, ועם ברד על הראש בחורף סוער.

    צא צא צא מהקליפות שלך

    צא אל החופש

    דרך הרגש

    דרך הלב

    יא ראשן

    באהבה רבה

    זאב לבן

  • זאב לבן   ביום 11 בפברואר 2009 בשעה 12:20

    כן הראש הראש תמיד מחפש מה לא בסדר
    מחפש מה פגום מה לא הגיוני מה לא מסתדר

    נפלא שגם הראש לא מצא בטיך משהו לא בסדר
    ממש הישג של הראש

    אתה מאמין לו כשהוא מוצא משהו לא בסדר
    אתה מאמין לו כשהוא מוצא שהכל בסדר

    מתי הוא יתחיל להאמין לך ?

    מתי תתחיל להאמין בעצמך ?

    מתי תזנח את כל הרעיונות והמחשבות האינסופיות והכל כך מורכבות וסותרות שהראש, החיה המטורפת הזו שלך לא מפסיק לייצר ?

    מתי תפסיק להאמין לשטויות שהראש שלך שלי ושל אחרים מייצרים ללא הרף ?

    מתי אתה מקשיב ללב ?

    מתי אתה מרגיש ?

    זה השער זה הסוד

    הלב הפועם

    לב של גבר אמיץ

    באהבה

    זאב לבן

  • זאב לבן   ביום 11 בפברואר 2009 בשעה 12:31

    אני עדיין זוכר עד כמה התרשמתי מהאדם, על אף שהיה קצת חולה ועל אף שאני אז ממש לא הבנתי יותר מדי בבודהיזם או בהארות למיניהן

    וואלה תומר יקר

    כנראה שטיך הוא משהו משהו אם התרשמת ממנו על אף שהיה חולה

    בטח אם לא היה חולה הוא היה מרשים עוד יותר, חבל על הזמן

    לפני כמה ימים הילדה שלי שילשלה תצורה שלה במשך כמה שעות.

    במיטה בסלון בשרותים

    על הרגליים שלה עליי

    היה מסריח רצח בן אדם, ושמתי לב שעל אף השלשולים והסירחון הנוראי התרשמתי ממנה

    כן התרשמתי ממנה, יש עליה

    באהבה רבה

    זאב לבן

  • אסף פדרמן   ביום 11 בפברואר 2009 בשעה 16:39

    ראית יותר מדי טלויזיה ביום הבחירות בלילה ואז מצאתי את עצמך כאן נופח נפיחה מוארת לכבודנו – תודה רבה! חשיבות עצמית או לא, נדמה לי שאתה צועק בעיקר על עצמך, אז הכל ממילא נסלח. רפואה שלמה למשלשלת.

  • זאב לבן   ביום 11 בפברואר 2009 בשעה 17:11

    אתמול בלילה, ליל הבחירות
    התפשטתי ונכנסתי למטה, הדלקתי נרות ושמתי מוזיקה

    חזרתי לתוך הרחם של אמא שלי לגיל 7 חודשים של עובר
    חזרתי ליום בו היא קיבלה את הבשורה על מותו הפתאומי של אביה מהתקף לב בעבודה.

    הרגשתי את הכאב שהציף אותנו, הרגשתי איך אמא שלי מתה ואיך פחדתי למות איתה.
    בכיתי כי לא רציתי שסבא שלי שעדיין לא ראיתי, אבל תמיד הרגשתי, ילך ממני, לא רציתי להיפרד ממנו.

    התחלתי מתוך הבטן להיסתכל מסביב, דרך הרגש, כמו דולפין, הרגשתי את אמא שלי את אמא שלה, את הדודות ואבא שלי ואלוהים בתוך ההמולה והכאב, דיבר אלי, הוא היה איתי בתוך הסערה.

    חזרתי עוד אחורה, ונזכרתי שלכל אורך החודשים בבטן של אימי, הרגשתי את סבא שלי, את החום הנדיבות והאהבה שהוא הרעיף, הרגשתי גם את הדאגה הכאבים והחרדות שנשא בתוכו.

    ברגע שגופו קרס וליבו פסק, ידעתי על כך לפני שמישהו בישר זאת למשפחתי.
    כשגופו קרס, הוא נישאר והוא דיבר איתי.

    לא היה בי כאב ברגע זה, הרגשתי את גופו חדל, אבל הוא נישאר ודיבר איתי כך שלא חוויתי מוות שלו, רק שינוי צורה.

    הוא אמר לי בחיוך ואף צחק – אתה רואה, ככה בין רגע הגוף יכול לקרוס, אי אפשר לדעת מתי, תהיה מאושר, תטרוף את החיים שלך, כל רגע ורגע הוא אמר לי, ואני צחקתי, צחקנו שנינו.

    אחרי זה נחתי בתוך הרחם של אמא שלי, שילבתי ידיים מאחורי הראש ונשענתי לאחור כמו בערסל, כולי זורח באור זהוב כמו שמש.
    חם ונעים, וחיוך על השפתיים.

    היום סיפרתי לאמא שלי, שאלתי אותה על הכאב שהרגשתי בסבא שלי.

    היא סיפרה לי פעם ראשונה בחיים, שהוא התייתם מאב בגיל 13 ואיבד את שתי אחיותיו למחלת הדזינטריה.
    הוא נישאר עם אמא לבד, אשה קשה דומיננטית ונוקשה.

    בגיל 30 ומשהו הוא איבד כליה
    בגיל 50 ומשהו הוא עזב את גופו.

    יש את פחד המוות
    יש גם את כח המוות

    זו היתה הטלויזיה שלי אתמול בלילה אח יקר

    אאאאההההוווו !

    זאב לבן בחוץ
    נחש לבן בפנים

  • אסף פדרמן   ביום 11 בפברואר 2009 בשעה 22:52

    .