אנחנו מדינה מאוד עוצמתית, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות אימא

אם עדיין לא קראתם אני ממליץ על הראיון שערכה רקפת סנדיה בר-קמה עם סטיבר פולדר. כמובן שהקול האחר בתקשורת נדחק לחטיבת סגנון ופנאי בNRG, אבל מי אנחנו שנלין.

קריאת חובה לכל מי שחושב ש"אין ברירה" בגלל שהם "לא רוצים שלום".

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • איתי קנדר   ביום 12 בינואר 2009 בשעה 22:09

    מעניין. לא אהבתי את הדיבור שלו על 'אנשים רוחניים'. זה מילה שיושבת מעל מעל זרימת הטקסט ומפריעה לקריאה.

    '
    מכאיב לי שהיהודים, כעם פגוע, כאומה שעברה טראומה, אינם מסוגלים להבין מה מסוגל לעשות עַם פגוע. יש חוסר מוחלט בהבנה אנושית פשוטה לגבי זה. שינוי בתחום הזה יביא לשינוי משמעותי ביחסים בין העמים.
    '

    זה מזכיר לי עיצה קטנה שנתתי לידידה. היא סיפרה לי כמה מחורבנת הייתה הילדות שלה. היא ראתה אולי סיכוי לפתור את הבעיות שלה בקריירה של מטפלת. היא אמרה, עם הרבה מודעות עצמית, שהיא רוצה להיות מטפלת לגיל הרך כדי לתפור את הפצעים של העבר שלה. אמרתי לה, ועכשיו כשאני מקליד את זה אני מפקפק באמיתות של זה, שאני חושב שלשחזר מצד ההורה את הסצינה הישנה הכואבת שלה כסצינה חדשה מתקנת, לא יעזור בהרבה. הנימוק היה, שבנאדם צריך לחוות את החוויה המתקנת מפרספקטיבה שהיא כמה שיותר דומה לפרספקטיבה של אותו זמן שאותו אתה רוצה לתקן. להיות אמא טובה לא יעזור לה כמו איכשהו להיות ילדה טובה יותר. יעצתי לה לנסות להמשיך עם הכיוון שבו היא הייתה.
    וזו אולי הסיבה שהיהודים-ישראליים לא ממש למדו קולקטיבית מהחרא שהם אכלו. הם לא היו בצד הנכון ללמוד את השיעור הזה.

  • גיל   ביום 13 בינואר 2009 בשעה 07:30

    אבל באמת שאין לי כוח לכתוב תגובה מלומדת וארוכה שמצביעה אחד לאחד על הכשלים באמירותיו. ולכן אגיד רק את הבולטים שבכשלים:
    1. השגת השלום אינה תלויה אך ורק בישראל לא משנה כמה חזק נרצה זאת.
    2. לא מספיקה תזוזה קטנה בשום מקום כדי שיהיה שלום. במזרח התיכון של היום דרושים שינויים עצומים במהותם כדי להגיע לשלום.
    3. הטעות של להקיש מן הפרט אל הכלל – מה שעבד לו בקבוצת התמיכה שלו בשכם פעם אחת, לא בהכרח מתאים לעזה ולכלל האוכלוסיה המונהגת על ידי חמאס.
    4. ישראל לא באמת רוצה שלום ולא מבינה מה זה שלום – דווקא יש לישראל שלום עם שתי מדינות ערביות ואנחנו מבינים די טוב מה זה שלום. יש לנו גם יחסים דיפלומטיים חלקיים עם מרוקו, קטאר (או אולי עומאן) וגם מאוריטניה, גם את זה אנחנו מבינים. גם יש לנו הפסקת אש ארוכת שנים עם סוריה, גם את זה אנחנו מבינים.

    את סטיבן – את זה קשה להבין.

  • בודהיסט בחיתולים   ביום 13 בינואר 2009 בשעה 09:14

    אם עקרו ההדהוד הוא נר לרגלי הבודהיזם – הכיצד מצפים הבודהיסטים מהישראלים להדהד אחרת כיש מיתר צווח בדמות החמאס המשדר באותו תדר בדיוק בו נמצאים הפחדים הגדולים של היהודים?

  • אסף פדרמן   ביום 13 בינואר 2009 בשעה 14:32

    גיל,
    אני לא יודע בדיוק איך להגיב לתגובה שלך שהיא חצי טיעון וחצי תסכול. באמת לא הכל תלוי בישראל, אבל הרבה מאוד תלוי בה. במיוחד שהיא החזקה בסכסוך הזה. אף אחד לא אמר שדרושה רק תזוזה קטנה. דרוש שינוי גדול, והוא מתחיל בראש שלך ושלי.

    בודהיסט,
    "עקרון ההדהוד" אינו נר לרגלי הבודהיסטים. אם הוא היה, אז אי אפשר היה לעשות כלום בעולם הזה. העובדה היא שהפחד יכול להשתנות ואכן השתנה פעמים רבות בהסטוריה.

    איתי,
    כן הג'רגון הרוחני אינו חביב עלי בהקשר הזה, אבל זה הקהל של הראיון.

  • אומר אמת   ביום 2 בפברואר 2009 בשעה 18:49

    ואוסיף לתגובתך, אסף: ישראל איננה החזקה בסכסוך הזה, מכיוון שהסכסוך הוא עם כל האיסלאם הפאונדמנטליסטי, שהוא מונה בסביבות המאתיים מליון איש.
    היחידים שערים למצב, ומצדדים בנו, הם האמריקאים, כי הם חטפו בעצמם על הראש בגלל השאננות שלהם.
    אני חושב שחמלה זה מצוין, ואין לוותר על חמלה בשום מצב, אך לא פחות חמור זה לוותר על חכמה. וחכמה לפעמים זה ללמוד את המצב היטב גם אם הוא מסובך וגם אם הוא מטורף.
    והמצב מסובך, ויש בו דברים שקשה לאכול. אבל אם לא נלמד, נהיה אוסף של בורים שמשחקים לידיהם של מי שמנצלים את הבורות שלנו
    בציניות…ובטירוף
    מה שאני מציע ללמוד, למשל, זה על חינוך במשטר פאונדמטליסטי איסלאמי.
    אבל לא רק.
    באהבה

  • אסף פדרמן   ביום 8 בפברואר 2009 בשעה 00:00

    אני לא מסכים שהסכסוך הוא עם כל האסלאם ולראייה אני יכול למנות שתי מדינות שחתומות על הסכם שלום עם ישראל ועוד הרבה מדינות שאינן שותפות פעילות בסכסוך הזה. הסכסוך שלנו עם ערב הסעודית הוא בערך כמו הסכסוך של הפלסטינים עם קנדה. לעומת הסכסוך שלנו עם הפסלטינים הוא יומיומי, וטבוע בעצם הקיום של מדינת ישראל.

    אני יודע (ממקור ראשון) שבמדינות מוסלמיות מלמדים דברי איבה ושנאה לישראל וליהודים. אבל אני מציע לך, באותה רוח שהצעת לי, לנסות להיזכר מה לימדו אותך במערכת החינוך היהודית בישראל, וטוב מזה, ללכת ללמוד איזה מן חינוך מקבלים בחורי הישיבות הלאומיות בישראל. פחד ושנאת ערבים אינם מסקנות הגיוניות שאנשים נחשפים אליהן באוניברסיטה. הם משהו שהילדים בישראל (והמבוגרים) מקבלים במנות קצובות מגיל צעיר.

    אני שמח שאתה בעד חמלה ואני שמח שאתה בעד חכמה. אני רק מקווה שאתה לא חושב שהאחד פועל נגד השני…