עדכון ביוגרפי על חיי באקדמיה ועוד פוסטים שלא נכתבו

בכל הזמן שלא כתבתי התווספו כחמישה עשר קוראים חדשים לרשימת התפוצה. תפוציים יקרים אני יודע שציפיתם לשטף של רשימות אינטיליגנטיות על בודהיזם ופסיכולוגיה ובמקום זה אתם מקבלים את זה. החיים לא הוגנים, אבל לפחות זה בחינם.

כל סוף הוא גם התחלה, חוץ מדוקטורט שהסוף שלו דומה יותר לסוף העולם

סיימתי את הדוקטורט, ולמרות שבהחלט הוקל לי מאוד, הסיום עצמו היה מעניין כמו ביגלה רטוב. דעיכה איטית ועצובה של תהליך בן שלוש שנים. הגשתי, חיכיתי, שני אנשים קראו את זה, חיכיתי, נבחנתי, חיכיתי, תיקנתי, חיכיתי, הגשתי, ולמעשה אני עדיין מחכה לפיסת הנייר הרשמית. סך הכל 9 חודשים. הייתי רוצה לספר לכם שצעדתי אל חדר הבחינה בעודי שורה בג'הנה הרביעית, שליו כבודהה ביום הארתו (זו למעשה יכלה להיות בעיה קטנה, כי בג'הנה הרביעית כבר אין חשיבה דיסקורסיבית). אבל הלב שלי דפק כאילו עומדים לשחוט אותי.  

נשחטתי, יצאתי, שוחררתי מהעול, הוספתי שתי אותיות לפני שם המשפחה שלי והמשכתי כאילו כלום. קיבלתי פוסט דוקטורט קצר שיועד להכנת הצעות מחקר שאמורות להעסיק אותי בשנים שיבואו. אשקר לכם אם אגיד שההצעה שכתבתי אינה מלהיבה אותי מאוד. בודהיזם ופסיכולוגיה זה נושא שמבעיר את עצמותי. מצד שני השקעתי כל כך הרבה עבודה, בלי שכר, שאם לא אהיה בין 12% הזוכים המאושרים ודאי אתאכזב מאוד. כבר התאכזבתי פעמיים ככה בשנה האחרונה ממלגות שלא עלו יפה. אבל אני קשוח. מחקר אקדמי זה לא לתינוקות בני יומם. סיום הדוקטורט הוא יציאה מעבדות לעבדות ולמי שאין קיבה שמעכלת ברזל שימצא מקצוע אחר.

מקצוע אחר 1: ללמד מדיטציה בלי בודהיזם 

למעשה חשבתי למצוא מקצוע אחר. בין לבין השתתפתי בקורס מורים ל MBSR שזו שיטת מדיטציה שמשתמשים בה בעיקר בהקשר פסיכולוגי ואני מנסה עכשיו למצוא מסגרת כדי ללמד אותה. מדובר בקורס בן 8 שבועות שמיועד לאנשים בלי כל נסיון או הכרות עם בודהיזם (בודהיזם או מדיטציה כמעט לא מוזכרים). מודעות לנשימה. מודעות לגוף. מודעות פתוחה לרגע הזה. למה אנחנו נכנסים לדיכאון? למה נתקפים חרדה? דברים פשוטים. לא פשוטים, בסיסיים. הלואי שהיו מלמדים את זה בבית ספר במקום אוסף השטויות על המכבים ופרעה. אנשים אומרים שזה שינה להם את החיים.

מקצוע אחר 2: יעוץ

בינתיים גם קיבלתי עבודה בתור יועץ תעסוקתי באוניברסיטה. אירוני קצת, חשבתי, שלוקחים אותי לתפקיד של יעוץ בנושאי קריירה. לא עדיף למצוא מישהו שיש לו קריירה? טוב, אני מניח שאם לא צריך להיות האיש הכי מהיר בעולם בשביל לאמן את אוסיין בולט, אפשר גם לתת לי לעזור לאנשים לפתח את הקריירה שלהם. ובניגוד למילגות מחקר, מדובר כאן על משכורת של ממש. כמו של אבא. אני אמנם בודהיסט שמסתפק במועט, אבל שמח להפסיק לאכול את החסכונות. אחרי הכל אוכל לא גדל על העצים.

אוכל גדל על  העצים

כמובן שהוא גדל. והעצים האלה גדלים בחלקה החקלאית שקיבלנו מהמועצה המקומית. זה סידור כזה באנגליה, שהתחיל במלחמת העולם כשהיה צריך לספק מזון לאוכלוסיה תחת מצור. לכל אחד יש שטח קטן ואפשר לגדל מה שרוצים. יש חממה, עגבניות, רוזמרין, שעועית, אגסים, תפוחים, נענע וצנון. אם עושים מהכל קומפוט מקבלים שלשול מהסרטים.  

גיליתי מחדש את חדוות העבודה הגופנית והתחברתי בו ברגע לשורשי החלוציים, לאבותי החקלאים הזעירים בגליציה, ולשעות שביליתי בגינה של ההורים כשהייתי ילד. הבודהה הגיע להארה אחרי שנזכר איך כשהיה ילד הוא נח תחת עץ והביט באביו עובד בשדה. נותר לי רק לקוות שלתמר ישאר זיכרון כזה של שעות נטולות דאגה.

אנחנו ציירי המערות של לאקסו

האקדמיה על הקרשים, גם באנגליה. מי שיודע מה המצב בארץ יכול רק להשתתף בצערי. אין די משרות אקדמיות לכל הדוקטורים שמסיימים בהצלחה. אפילו לא לכל מי שמסיימים בהצטיינות. הנה מספר שלא ידעתם: רק 30% מבעלי הדוקטורט יקבלו משרת מרצה. זה באנגליה. אני בטוח שהמספר בישראל קטן בהרבה. על כל עשרה בוגרים, שבעה ימצאו את דרכם למקום אחר. אם אתם מתלבטים מה לעשות בחיים – כדאי שתזכרו את המספרים האלה, או לפחות תחשבו איך יראה המקום האחר.

מדעי הרוח סובלים במיוחד. החוגים קטנים ובאמת אין כמעט מקום בו אדם יכול להקדיש את חייו להגות ולימוד. רק דתות עוד מספקות דברים כאלה, אבל שם זו עסקת חבילה שלא כל אחד יכול לחיות איתה. יכול להיות שאדם צריך לבחור בין חיי משפחה ופרנסה לחיי הגות. גם זה לא חידוש גדול. כך היה נהוג מראשית הימים.

ביקרתי לאחרונה במערות המצויירות באזור לאסקו בצרפת. החוקרים טוענים שמי שצייר אותן היו אמנים מקצועיים, כלומר אנשים שהקדישו חלק ניכר מזמנם לציור ולכן נתמכו על ידי שאר הקהילה שצדה וליקטה. כך היה מראשית התרבות, וכשזה יגמר, תיגמר התרבות.

מאמרים שיצאו

סוף סוף יצא המאמר שכתבתי כעבודה סמינריונית בתואר השני. הוא מופיע ב Philosophy East and West מספר 59:2. לא מאמר מסובך. בסך הכל היה נדמה לי שרוב האנשים לא מבינים את המשמעות המקורית של המונח אוּפַּיָיה שמתרגמים לאנגלית skilful means. זה לא סתם הרעיון שהבודהה היה מורה טוב שיודע להשתמש באמצעים המתאימים לכל אדם ולכל סיטואציה. בסוטרת הלוטוס ובסוטרות מהאיאנה מוקדמות אחרות המונח הזה מופיע בהקשר פרובוקטיבי שמשמעו שהבודהה למעשה שיקר לתלמידי ביודעין. הטקסט עצמו נתפס פתאום כמשהו שמכיל דואליות של הסתרה וגילוי. הבודהה, או אולי הסוטרות הותיקות יותר, מוצגות בסוטרות החדשות בתור משהו מכסה, מסתיר. סוטרת הלוטוס לעומת זאת מגלה. המונח skilful means הוא חלק מהמאמץ להסביר למה זה בסדר שהבודהה הסתיר בעבר את מה שהוא מגלה עכשיו. במילים אחרות מדובר במכשיר הרמנויטי של מסורת חדשה שמנסה לייצר את בסיס האמת שלה, תוך התיחסות ביקורתית (אבל לא חסלנית) למסורת קודמת.

המאמר על רצון חופשי, שאפילו אלן וולס מזכיר בביקורתיות [pdf], כבר ממש בדפוס, וכן המהדורה שערכתי ממכתבי בן-גוריון וניאנאפוניקה. כשייצאו אני אכתוב עוד. בימים אלה עומלת העורכת המדעית המדופלמת שלי על העריכה של התרגום של הדהמפדה שתצא לאור בהוצאת פרדס, שתזכה למצוות ושיירבו ספריה כחול אשר על שפת הים.

מרכז מדיטציה למשפחות

העולם צריך עוד מרכזי מדיטציה שמקבלים משפחות. כבר סיפרתי על הריטריט של תיך נהת האן בו היינו בדיוק לפני שנה, ועכשיו הזמן לספר על קורס הקיץ במולן דה שבס, לשעבר טאפובן בצרפת. נסענו עם האוטו 1000 ק"מ למרכז המנוהל על ידי משפחת איילורד - מרטין כפי שאתם יודעים הוא מורה, וגייל אשתו מנהלת את המקום באהבה ונחישות.

קשה להצביע בדיוק על מה השבוע הזה עשה לנו. הרבה מדיטציה לא עשינו – כי כמו חצי מהמשתתפים באנו עם הילדים. אבל פעמיים ביום זה יותר מהמון, וכל שאר הזמן היה מדובר בחופשה מהסוג המעולה ביותר: 80 איש יפים ורגועים, ערסל, נהר, אוכל שלא אני צריך לבשל, וסירים שלא אני צריך לשטוף. הייתי שמח כשטיטאתי את הריצפה, כשדיברתי עם אנשים על הבודהה, כשנהגתי למערות של לאסקו, כששחיתי בנהר, וכשהלכתי להביא לתמרי את הכובע שהיא שכחה בחדר האוכל.

הייתי רוצה להגיד לכם שאני תמיד ככה – שמח בבר מצוות רועשות, באוטובוס דחוק, לפני הרצאה חשובה, כשיש לי פצע בפה וכואב לי ראש. אני לא. האם מה שאני אוהב זה פשוט חופשה? ודאי. ובכל זאת משהו מהדהרמה מחלחל. מאז שחזרתי אני רואה דברים קצת אחרת. יותר חי ופחות חושב על זה.

תמרי ולוסיאן מרגישים חופשי

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • יוסי   ביום 12 בספטמבר 2009 בשעה 12:01

    שנאמר
    Skilful means
    חוץ מזה כף לקרוא ואני מקנא אבל מותר לי איני בודיסט

  • nachum   ביום 12 בספטמבר 2009 בשעה 12:10

    צעדתי אל חדר הבחינה בעודי שורה בג'הנה הרביעית

  • תומר   ביום 12 בספטמבר 2009 בשעה 12:19

    כתוב יותר.
    (ושנה את התיאור הקצר שלך בראש הבלוג, אתה כבר לא דוקטורנט)

  • איריס   ביום 12 בספטמבר 2009 בשעה 12:51

    ובאמת, אם יש לך עכשיו זמן , כתוב כאן יותר.

    00
    אקדמיה. בעיה קצת. המהפכות הדמוקרטיות הביאו זכרות לכולללם ללמוד, להתקבל, לקבל תואר, להיות דוקטורים, ואי אפשר לספק לכולם עבודה אקדמית למרות הזכויות. האקדמיה היתה מבוססת על מבנה הפוך, אליטיסטי, מריטוקרטי, אריסטוקרסי, ומעניין מה יקרה עכשיו. בכל מקרה, סבלנות, אם זה מה שאתה רוצה, תמצא את הדרך.

  • גירשטיין   ביום 12 בספטמבר 2009 בשעה 13:08

    אני חושב שמצבך לא רע בכלל בהתחשב שלמדתי שלוש שנים באנגליה עם מלגות (וכנראה תמיכה של ההורים, נראה לי), וגם מצאת זמן לטוס לצרפת.

    אני מבין את התלונה הקבועה של מסיימי ד"ר שאין להם עבודה בתחום, אבל מה לעשות שמבחינה ציבורית יותר חשוב לממן פקולטה ומחלקה שמכשירה כוח עבודה מאשר מחלקה קטנה שעוסקת בלימודי דת.

    אני לא טוען שצריך לסגור את המחלקות האלה אבל כל פעם תמוה בעיניי מדוע אדם שסיים דוקטורט על פילוסופיה או מדע הדתות מתלונן שאין לו עבודה, כאילו הוא לא ידע את זה מלכתחילה.

    כיום, כל אוניברסיטה ישראלית מייצרת כל שנה לפחות 200 בעלי תואר דוקטור. אם כולם יקבלו עבודה כמרצים, ניאלץ להפנות 50% מתקציב המדינה רק למימון השכר שלהם.

  • גירשטיין   ביום 12 בספטמבר 2009 בשעה 13:08

    צ"ל

    אני חושב שמצבך לא רע בכלל בהתחשב שלמדת שלוש שנים באנגליה עם מלגות (וכנראה תמיכה של ההורים, נראה לי), וגם מצאת זמן לטוס לצרפת.

  • אביגיל   ביום 12 בספטמבר 2009 בשעה 17:36

    מזדהה עם הקושי לחיות את הדהרמה בעולם שצריך בו מקצוע ורצוי לאהוב אותו. ועוד לבחור לעשות הכל בskilfull means.

  • אסף   ביום 12 בספטמבר 2009 בשעה 22:55

    אביגיל, אכן.
    איריס, תודה. זה נכון. עדיין לא ברור לאן השינויים בהשכלה הגבוהה לוקחים אותנו.
    תומר, הלואי שהייתי פורה בכתיבה כמוך!
    יוסי, לא יודע מה עבר לי בראש כשבחרתי את התמונה הזו. אני אמצא אחרת כזו שבאמת ראיתי.
    נחום, זו מעין בדיחה בודהיסטים. לא חשוב.

    גירשטיין,
    במה שאתה כותב מובלעת ההנחה שאי אפשר או מאוד קשה ללמוד בלי עזרה מההורים. אני חושב שיש בזה משהו, והתוצאה של זה היא שאקדמאים חייבים לבוא ממשפחות מבוססות.

    זה לא מדויק שסטודנטים יודעים מראש שלא תהיה להם עבודה. רוב הסטודנטים לא יודעים מה בעצם כוללת עבודה אקדמית וכמה השוק תחרותי. לפחות אני לא נתקלתי בשום הכוונה מקצועית בשנותי באוניברסיטה. תמיד ריחף הרעיון שאם אתה מבריק מקומך בין המרצים.

    המרצים עצמם נכנסו לתפקיד בתקופה בה כמעט כל מי שהפיק דוקטורט מצא עבודה אקדמית, והם ממילא לא יודעים מה קורה היום. מעטים מכירים את הסטסטיסטיקה שהזכרתי, כי היא חדשה. כמו שאיריס ציינה הענין הזה הוא חדש, ונובע מגידול חסר תקדים במספר הסטודנטים.

    אגב זה לא אומר שדוקטורים הם מובטלים. זה אומר שהם מוצאים עבודה במקומות אחרים, וצריכים לעשות הסבות מקצועיות.

    ולסיום, שהעובדות לא יבלבלו אותך. 50% מתקציב המדינה זו גוזמא בריבוע. העסקת 200 דוקטורים באקדמיה תעלה למדינה כ-40 מליון שקלים שהם 0.01% מתקציב המדינה. זה ידרוש העלאה של פרומיל אחד בתקציב החינוך (0.1%).

  • גירשטיין   ביום 12 בספטמבר 2009 בשעה 23:10

    1. לי באופן אישי קשה מאוד ללמוד בלי תמיכת ההורים, ואין לי אותה, ואני לומד תואר מאוד לא שימושי במדעי הרוח, to say the least. לכן, אני לא בטוח אם לא תהיה בכלל ההזדמנות שנפלה בחלקך ללמוד באנגליה, ועל כן אני אומר: שמח בחלקך.

    2. רוב מי שנרשם ללמוד פילוסופיה, מדע הדתות, היסטוריה או תולדות האמנות יודע היטב שבסוף התואר לא תהיה לו עבודה בזה, והוא בוחר מראש – בחירה אמיצה, לדעתי – בחיים שבהם ה"קריירה" לא תניב לו שום משכורת גבוהה באמת. נכון שיש סברה שבחור מבריק ימצא מקום בסגל אבל אני לא חושב שיש מי שמתחיל ללמוד פילוסופיה או היסטוריה מתוך הנחה שעתידו בסגל האקדמי.

    3. בשנת 1980 הייתה הלימה בישראל בין מספר המרצים ובין מספר הסטודנטים. היום יש אי-הלימה בין המספר הזה כשכמות הסטודנטים עולה בצורה דרמטית, כמות התקנים יורדת בצורה היסטרית ומספר מקבלי התארים הגבוהים עולה לבלי הכר. בשנים עברו, לא היה מצב שבו אוניברסיטה בארץ מייצרת מאות בעלי תואר דוקטור בשנה. כנ"ל לגבי אנגליה וארה"ב. הסיבה שיש אינפלציה במספר בעלי התארים היא גם גודל האוכלוסייה וגם הירידה בדרישות. למשל, היום ביכולתך לכתוב תזת מ.א. על גרמניה הנאצית כשאתה נדרש ללמוד בסך הכל שנתיים של גרמנית למתחילים ולמתקדמים. בעבר, תלמיד נדרש ללמוד גרמנית ברמה גבוהה ולעבוד עליה קשה, להוכיח זאת למרצה שלו לפני שניגש בכלל לכתיבת התיזה.

    3. אמרתי שכל אוניברסיטה מייצרת לפחות 200 דוקטורים בשנה. שער בנפשך שבשנה ממוצעת צריך למצוא תעסוקה ל-600 דוקטורים. כלומר, בתוך חמש שנים, להוסיף לסגל האוניברסיטה 3,000 דוקטורים. תוסיף לזה הטבות שכר, קביעות, פנסיה, תנאים סוציאליים ועוד. זה ניפוח של ההוצאה הציבורית ללא צורך, ובטח שלא 0.1 אחוז מהתקציב.

    אני בכלל לא משוכנע שאם בכל שנה מסיימים בחוג לפילוסופיה באונ' תל אביב 10 סטודנטים את הדוקטורט שלהם, יש צורך שיתווספו תוך 5 שנים 50 דוקטורים לחוג. אין שום סיבה אובייקטיבית לקיום חוג שבו לומדים 600 סטודנטים ועל כל סטודנט יש מרצה.

    ולבסוף, כמי שבא ממדעי הרוח ותומך בהם, השיטה היחידה להצדיק את קיומם היא לא להתלונן על העובדה שאין מספיק עבודה בתחום אלא על כך שהתחום כתחום מחקרי לא מתוקצב כראוי. כך, אפשר היה להעסיק דוקטורנטים ודוקטורים בפרויקטים של מחקר מבלי לתת להם תקן. או לחילופין להרחיב את מלאי הקורסים מבלי לתת לכולם משרה מלאה.

    עצם התביעה שכל מי שצירף את צמד האותיות לפני שם המשפחה שלו יקבל עבודה במשרה מלאה היא פשוט מופרכת.

  • אסף   ביום 13 בספטמבר 2009 בשעה 01:14

    גירשטיין, תודה על התגובה המפורטת.

    בוא נוריד מהפרק את הענין האישי. אני שמח בחלקי, ובאמת מצטער לשמוע שקשה לך. אני בטוח שנוכל להחליף חוויות על מצבנו הדומה והשונה עד מחר בבוקר.

    לב הענין הוא שפעם המערכת היתה בנויה באופן כזה שאיפשר למרבית הדוקטורים לעבוד בתחום שהם למדו. זה השתנה, אבל שכחו לספר לנו את זה. אני בטוח שדוקטורנטים במדעי הרוח יהיו יותר משמחים לקבל כל הצעה לעבודה עם "משכורת לא גבוהה באמת". הבעיה שאין עבודות כאלה. לא עם משכורת גבוהה, ולא עם משכורת נמוכה. *המקסימום* שבוגרים יכולים לקוות לו הוא 6000 ש"ח בחודש בתור מרצה. הרוב מקבלים את המינימום: אבטלה בלי דמי אבטלה אפילו.

    אתה אולי חושב שעלינו לקבל את זה בשלווה, ואני חושב שזה לא חייב להיות ככה. חברה בריאה צריכה להפנות חלק מהמשאבים שלה לענייני רוח (וזה כולל גם מחקר וגם הוראה).

    ועכשיו מספרים. כמובן שהוספתי את כל התוספות בחישוב השכר, אבל באמת חישבתי לפני 200 ולא 600. משכורת התחלתית של איש סגל היא בערך 6000 ש"ח. נניח שעלות העסקתו היא אפילו 30 אלף ש"ח בחודש (אני חישבתי קודם לפי 20 אלף). תכפיל ב 12, ואז ב600 וייצא לך 216 מליון ש"ח. זה בדיוק 0.06% מתקציב המדינה של 2009 שהיה 313 מיליארד שקל חדש. וזה בלי להחשיב את העובדה ששכיר כזה משלם מס שחוזר לקופת המדינה.

    עוד מספרים. אני לא בטוח שבכל שנה מסיימים 10 דוקטורים בפילוסופיה בתל אביב, אבל גם אם זה נכון, יש אחוז מסויים שממילא לומד בשביל הכיף אחרי שהילדים כבר עזבו את הבית, ואחוז נוסף שיכול להיקלט במוסדות בהם יש הוראה בלי מחקר כמו מכללות ואוניברסיטה פתוחה. לא צריך לקלוט 10 כל שנה, מספיק לקלוט 5 (היום לא קולטים אפילו אחד). תוך 10 שנים יהיה איש סגל על כל 12 סטודנטים. אני לא מוצא שום דבר מופרך בזה.

    בתוך דוקטור לעתיד אתה אמור לדעת שהטיעון "זה מופרך" הוא בסך הכל חלופה למשפט "על פי הערכים שלי אני חושב שזה לא ראוי". בעיני אין שום דבר "מופרך" במשרות מלאות במשכורות ממוצעות לחוקרים צעירים.

    אבל בוא לא נסיט את הדיון יותר מדי. אני לא חושב שכל זה באמת יקרה. דוקטורים לפילוסופיה לא ימצאו עבודה בפילוסופיה. לכן נראה לי שדוקטורנטים יעשו לעצמם טובה אם יחשבו קצת יותר טוב על היום שאחרי.

  • איריס   ביום 13 בספטמבר 2009 בשעה 02:05

    במקרה קשקשתי השבוע עם ידיד איטלקי שסיים בחודש שעבר את ה"דוקטור" המיוחל, בספרות השוואתית ותרבות. אחרי השימחה וההקלה הוא נדהם לגלות שאין כלל משרות בשכר לאנשים כמותו באיטליה חולדתו. אחרי שהבין שחלום האקדמיה הולך ומתרחק, הוא נרשם להסבה למעין ייעוץ קליטה למהגרים ופליטים, כולל הוראת השפה אך לא רק, ויעסוק בזה בינתיים.
    שאלתי אותו אם הוא מוותר ככה בקלות ? הוא אמר שממש לא בא לו לעבוד בהתנדבות שזה מה שמציעים לפוסטדוק בתחומו. אמנם הפרוטה מצויה בכיסו ממקורות אישיים, אבל הרעיון מקומם אותו ובצדק.
    או כמו שהוא כתב בחסכנות "אני רוצה קצת יורו בשביל העבודה שלי".
    לכן חשבתי על כל הנושא הזה של פריצת האקדמיה להמונים, והתוצאה היא בעייתית, אם כי כיום ממילא מה שהיה פעם בגרות זה תואר ראשון או שני, וכך הלאה. הכל פשוט זז, כמו שגיל ארבעים היום הוא השלושים של פעם. לגבי האקדמיה, לדעתי זה הופך את העיסוק מאד שונה ממה שהוא נתפס פעם, אולי פחות זוהר. הגילדה האחרונה, או המסדר האחרון האמיתי לפני כניסה למאה העשרים האחת, עם הפרטה, עובדי קבלן, ותחרות. לא נעים אבל כניראה דרוש להבראת הפקת הידע בעולם.

  • nachum   ביום 13 בספטמבר 2009 בשעה 12:33

    can you write it english–google.co.il knows nothing about it,

  • אסף   ביום 13 בספטמבר 2009 בשעה 14:58

    jhana
    מתיחס למצב מדיטטיבי של ריכוז ויש סוגים שונים שאפשר לטפח בסדר עולה. בכל שלב במדיטציה נעלמים תחומים מסויימים בחוויה. בהתחלה מדובר בחוויה נעימה אבל אינטנסיבית משהו, שיש בה עדיין מחשבות אבל אין רגשות שליליים. הג'הנה הרביעית מאופיינת בשלווה או השתוות הנפש ואין בה יותר לא עונג אינטנסיבי ולא מחשבות.

  • רועי   ביום 17 בספטמבר 2009 בשעה 15:59

    אסף-
    מצורף קישור לסרטון משעשע על התלאות לקבלת קביעות באקדמיה. אומנם בטכניון, אבל יש קווים משותפים בכל קצוות האקדמיה
    http://www.youtube.com/watch?v=59zyn9bxwC4
    וסרטון נוסף:
    http://www.youtube.com/watch?v=B1yh24n15mc&feature=related
    אם הקישורים לא עובדים, הקישו "מגילת המועמד" ביו טיוב. יש שם כמה סרטונים משעשעים בנושא.

  • אסף פדרמן   ביום 18 בספטמבר 2009 בשעה 13:16

    תודה על הוידאו,
    משעשע ביותר.