האם האוניברסיטאות סיימו את דרכן?

אני עוקב בחשש משהו אחרי הקיצוצים הצפויים בהשכלה הגבוהה באירופה ובאנגליה, ולא רק בגלל שמדובר גם במשכורת שלי. אם הניתוח שלי נכון אז דווקא משרות של נותני שירותים ישירים לסטודנטים לא יקופחו כי אחרי העליה הצפויה בשכר הלימוד הסטודנטים ידרשו, ובצדק, שירותים טובים יותר. מי שיקופחו יהיו כמובן עובדי המחקר וההוראה הזמניים . הם זמניים בדיוק בשביל זה – כדי שיהיה אפשר לא להעסיק אותם בימים של מחסור כלכלי. פקידים מסוימים קוראים לזה "ניהול יעיל".

רפורמה באנגליה ואובדן הקביעות

שוק ההשכלה הגבוהה באנגליה מענין מאוד. הוא מתוקצב באופן מרכזי כמו בישראל כשאת המחקר מממנות קרנות מחקר ממשלתיות ואחרות. בניגוד לארה"ב בה חלק ניכר מתקציב ההשכלה הגבוהה מגיע מתרומות וישנן אוניברסיטאות פרטיות, שכר הלימוד באנגליה קבוע בחוק ושווה בין המוסדות, ומספר הסטודנטים מרוסן גם הוא על ידי שיטת התקציב. הבדל גדול אחד קיים בין ישראל לאנגליה, שם אין יותר קביעות מאז שנות השמונים.

התוצאה הישירה של העדר מוסד הקביעות היא שמרצים עלולים להיות מפוטרים, ואכן הן מפוטרים בימים אלא ממש כשהמוסדות נאבקים על קיומם הכלכלי. כמובן שקשה יותר לפטר מרצה מאשר לפטר עובד זמני, אבל חוגים נסגרים, מתאחדים, עוברים "רקונפיגורציה" ו"רקונסטרוקציה" ופרופסורים נשלחים הביתה עם חבילת פיצויים כמו כל עובד בנק.

מותר לשאול מה לא בסדר בתמונה הזו. על פניו פרופסורים אינם שונים מבני אדם אחרים, ואם כל מעסיק רשאי לפטר את עובדיו, מדוע לא האוניברסיטה? התשובה נעוצה במעמד המיוחד של האוניברסיטה כאקדמיה, כלומר כמוסד שאמון על חקירת המציאות וייצור ידע אמיתי. כמו לחברי הכנסת, או לשופטים, לחברי האקדמיה יש (או היה) מעמד מיוחד מתוקף הכרת החברה בחשיבותם, מעמד שמאפשר להם את החופש האקדמי המפורסם – לחשוב, לחקור, ולהביע את דעתם המנומקת מבלי להיות נתונים ללחצים כלכליים או פוליטיים. בעבר האקדמאי לא היה (רק) מומחה לתחום צר, אלא גם מי שיש לו החובה והיכולת להפיץ את מה שהוא יודע, ולהדריך את החברה בשאלות החשובות. אובדן הקביעות תורם לאבדן המעמד המיוחד וההגנות שמתלוות אליו.

האם יותר זה גם יותר טוב?

הפיחות במעמד האקדמי אינו תלוי רק, ואולי אינו תלוי בכלל, באובדן הקביעות. אבל ההגנה שבקביעות היא חלק חשוב בשמירה על העצמאות הכלכלית והפוליטית של מי שאמונים על חקירה של המציאות בה אנחנו חיים. אנחנו רוצים לאפשר להם לחשוב מחוץ לקופסה, להתוות רעיונות לא שגרתיים, ואולי אפילו לא נוחים לשמיעה. אנחנו לא רוצים שהם יצטרכו להתחנף לדעת הקהל או לשלטון. מערך הכוחות אמור להיות הפוך – הם אמורים לקבל קרדיט מהציבור לייעץ לו באופן נטול פניות. ככל שהם יותר תלויים במערכת בירוקרטית ופוליטית יש סכנה אמיתית שהם יהפכו לאומרי הן, שונאי סיכון, וקונפורמיסטים.

אני חושב שיש סכנה אמיתית שהאקדמיה הולכת בכוון הזה, למרות שכאמור הסיבה לכך אינה (רק) האיום שמרחף מעל הקביעות והחופש האקדמי. דבר נוסף שתרם לפיחות במעמד האקדמאי החופשי הוא פתיחת דלתות ההשכלה הגבוהה למליוני סטודנטים, ופתיחת מאות אוניברסיטאות חדשות, מהלך שהוביל בסופו של דבר להפיכת האקדמאי מאינטלקטואל למרצה. חשוב לציין שזה לא מספר הסטודנטים עצמו שעשה את השינוי אלא העובדה שכדי לספוג את העלות הגבוהה של השכלה למליוני סטודנטים היה צריך לשנות את שיטות הלימוד, להגדיל את הכיתות, ולצמצם משאבים כמו זמן וספריות. מערכת גדולה כל כך היתה הזדמנות פז למתלהבים מיעילות ותורות ניהול לשנות את הכללים. היום המרצה אינו חופשי יותר ללמד או לחקור את מה שהוא רואה לנכון אלא עליו לכפוף את עצמו לסדר אדמיניסטרטיבי מרכזי שנקבע על ידי מנהלים ופקידים. במילים אחרות, הוא צריך לבקש רשות בשביל לחשוב.

חשוב להבהיר שבמיוחד באנגליה הכירסום בחופש האקדמי לא ניכר באופן גלוי ואינו נגלה בדרך כלל כסתימת פיות ממש. יש עדיין קוד אתי וחוקים שאינם מאפשרים להפלות על עובד אקדמיה על רקע דעותיו ואף פקיד לא באמת אומר לחוקר במה להתעניין. אבל הצנזורה הפנימית עובדת במקרים האלה חזק יותר מצנזורה חיצונית. מי שהפרנסה שלו אינו מובטחת לא ימהר לבקר את המוסד בו הוא עובד, את הממשלה שמשלמת לו, ואת החברה בה הוא חי. יותר מזה, אקדמאים שנדרשים עכשיו להוכיח יעילות על ידי ביצועים טובים בתחום המחקר ("פרסומים") וההוראה ("סקרי שביעות רצון") אינם פנויים יותר לעסוק בחשיבה ביקורתית. בנוסף שיטת מימון המחקר מזמינה הצעות "בטוחות" עם תוצאות ידועות ואינה מעודדת מחקר ספקולטיבי.

במובן מסוים אקדמאים היו תמיד קצת מחוץ לחברה. זה משתלב היטב בדימוי הוותיק של הפרופסור המפוזר, התמהוני, שמתלבש קצת מוזר ומתנהג באופן מביך בארוחות חגיגיות. למרות הקריקטורה, אני חושב שכל חברה בריאה צריכה לאפשר לקבוצה מסויימת של אנשים להיות כאלה בהנחה כמובן שהם אינם סתם תמהוניים אלא אנשים שעוזרים לנו לחשוב אחרת, לראות דברים אחרת ולהמציא פתרונות לא צפויים. גודל הקבוצה הזו הוא כמובן נושא לדיון וההבדל בין לא שגרתי למשוגע כבר נטחן במקומות אחרים. אני מזכיר את זה כאן רק בגלל שהרפורמות המנהליות והשינויים חותרים למעשה תחת האפשרות לקיים חשיבה אלטרנטיבית – וזו הבעיה הגדולה. מי יחשוב מחוץ לקופסה אם כולם צריכים למלא דוחות אינסופיים על ביצועים והספקים? מי יוכל לאלתר ולהרהר בקול רם על כיוונים לא שגרתיים כשצריך להצמד לסילבוס ורשימות קריאה?

הפגיעה, כך נראה, חמורה במיוחד בכל מה שקשור לחשיבה מדעית יצירתית. זה לא מפתיע שמדענים הם בין המתנגדים החריפים לכירסום בחופש האקדמי כי החופש היה קרקע פוריה למחקר ספקולטיבי, נסיוני, לא בטוח, שהוביל בסופו של דבר, לפעמים אחרי עשרות רבות של שנים, לפריצות דרך משמעותיות בתחומים מעשיים כמו רפואה והנדסה. אם להאמין לונקטרמנן רדקרישנן, השותף של זוכת פרס נובל לכימיה עדה יונת, יש לזקוף את ההצלחה של המעבדה בה עבד (14 זוכי פרס נובל עד היום) לזכות החופש שניתן לחוקרים לחקור את מה שהם רוצים. בלי החופש הזה ישאר מקום רק למחקר בטוח שמביא תוצאות בטווח הקרוב בלבד.

האם מדעי הרוח יעילים מספיק?

אפשר אם-כן להכניס את היעילות בדלת האחורית: בסופו של דבר חופש אקדמי יביא תוצאות טובות יותר בטווח הרחוק. אבל מה עם מדעי הרוח? בשם היעילות מדעי הרוח נפגעים מאוד, ובראש נפגעים אותם מקצועות "לא יעילים" כמו אגיפטולוגיה, לימודי דתות, לימודי לטינית או לימודים קלאסיים. קחו למשל את סגירת החוג לפילוסופיה של אוניברסיטת אסקס משיקולים פיננסיים. במדעי הרוח אי אפשר לדבר על תוצאות באותו אופן שמדברים עליהן במדע. אז בשביל בעצם הם קיימים?

מה משותף לתחומים של מדעי הרוח? מדוע בכלל ללמוד אותם? אין לזה תשובה חד משמעית שאפשר לתרגם אותה למונחים של תועלת, ותמיד יימצא הגאון התורן שחושב שזה לא יותר מתחביב שחבל לבזבז עליו כספי ציבור. אבל למדעי הרוח יש תפקיד חשוב בחינוך ובשימור הידע. קודם כל ישנה העובדה הפשוטה שלולא היה מישהו שיעסוק בלימוד והוראה של תחומים מסויימים הידע יאבד לגמרי. זה נכון לגבי שפות ולגבי מסורות וכתבים. בודהיזם הוא דוגמה מצויינת לתחום שהיום משפיע רבות על החברה המערבית באופן שלא היה יכול לקרוא בלי מחקר פילולוגי, הסטורי, ומפעל תרגום עצום שהונהג על ידי אקדמאים החל מהמאה ה-19 באירופה ועד היום. למעשה כתבים בודהיסטים רבים היו אובדים בארצות המקור, ווודאי שההסטוריה של הבודהיזם לא היתה ידועה כלל עד שהחלו ארכיאולוגים אירופאים לחשוף את האתרים הבודהיסטים בהודו, ופילולוגים לתרגם את הכתבים לשפות אירופאיות. אגב, התרגומים לאנגלית למשל השפיעו בראש ובראשונה על הקבלה של הבודהיזם בארצות המקור – הטקסטים בפאלי למשל נעשו נגישים דרך האנגלית לאותם אנשים שבסופו של דבר המציאו מחדש את הבודהיזם שאנחנו מכירים היום.

מי שרוצה ללמוד על בודהיזם ברצינות צריך ללכת לאוניברסיטה, לא למנזר, ומי שמפקפק בזה יכול לבקר בכל אוניבסיטה באנגליה ובארה"ב בה מלמדים בודהיזם ברצינות ולדבר שם עם הנזירים. (אני לא מדבר על מי שרוצה ללמוד מדיטציה ולעסוק בתרגול. במקרה הזה יש אופציות אחרות). אין אלטרנטיבה ללימוד אקדמי למי שרוצה לקרוא טקסט וללמוד שפה והיסטוריה. עדיין יש באוניברסיטאות מנגנון טוב שיודע לשמור ללמוד ולהורות את הידע הדרוש לחקירת המסורת. אבל זה עולם הולך ונעלם.

כל חברה בריאה צריכה להרשות לאנשים מסוימים להקדיש את חייהם לשימור ומחקר של המסורות ולהשתמש בהן כציר סביבו יכולה להתקיים דיאלוג של כבוד בין העכשיו למה שקדם לו. אין דרך אחרת להבין את עצמנו וודאי שאין דרך אחרת להבין את מה שאינו עצמנו.

היום אין עוד כמעט מקום למחקר כזה במערכת שמכשירה המוני סטודנטים בה המרצים לפותים בין דרישות להוכיח תפוקה לחוסר זמן כרוני. האקדמאים מן הסתם מתנגדים לכרסום ההולך ומתמשך בעצמאות החוגים. אבל הנהלת האוניברסיטה, ויותר מכך הממשלה באמצעות הגופים המממנים, מבקשים מהחוגים להכיר במציאות החדשה בה הסטודנטים אינם אינטלקטואלים צעירים המבקשים השכלה אלא צעירים המבקשים הכשרה והצלחה מקצועית. לא קשה לראות למה שינוי כזה מוביל לפריחה במקצועות כמו משפטים, הנדסה, ושפות מודרניות, וירידה במדעים טהורים ומדעי הרוח. הכיוון הזה, אגב, מונע על ידי תמריצים ממשלתיים כספיים שמועברים למוסדות ההשכלה.

כל זה לא קרה סתם כך. זה מחיר של השינויים המבניים, ושל פתיחת האוניברסיטה לסטודנטים. מההיבט הזה, לא הכל שחור בתמונה כי השינוי אפשר בפעם הראשונה למליוני סטודנטים ללמוד במסגרת שעדיין לא אבדה את כל מה שהיה טוב בה. אבל חשוב להכיר בכך שהדמוקרטיזציה של ההשכלה הגבוהה דוחקת את המדעים ומדעי הרוח לפינה ומעמידה ערכים חדשים תחת ערכי האקדמיה.

ומה בישראל?

הייתי רוצה לכתוב עוד על ישראל אבל אני בעצם לא יודע מספיק. התחושה שלי היא שהבעיות הגדולות קשורות יותר למערכת החינוך הממלכתית ושהן קשורות בקשר אינטימי מדי להשפעתה של אליטה ביטחונית והרטוריקה שהיא מייצרת. מי שעבר את מערכת החינוך הממלכתית ושירת בצבא שלוש שנים מגיע במצב חינוכי בעייתי מאוד לאוניברסיטה. הוא לא רק שאינו יודע כמעט כלום, אלא שהוא חושב שזה העולם כולו. האם האקדמיה מציעה לו נחמה ותיקון?

נכון למשבר האחרון בישראל הסגל הבכיר עדיין שומר על בכורתו, והסטודנטים מצליחים באופנים שונים לקבל את מה שהם צריכים – היינו, הכשרה מקצועית חלקה דרך מכללות.

אם האקדמיה תפסיק לגמרי לספק אלטרנטיבה ותפסיק לתפקד כמוסד שמכיל אפשרות לחינוך חשיבה ורוח, יהיו מקומות אחרים שיציעו זאת. במובן מסוים זה כבר קורא בדמות כל מני בתי מדרש, אירגוני ניו אייג' מדיטציה ובשוליים גם כתות דתיות. אפשר לראות גם את הנסיעה המסורתית להודו כחלק מהתנועה הזו – אבדן אמונה מוחלט ברעיון שהאוניברסיטה יכולה לספק משהו אפילו קרוב למה שיש ב"מזרח הרוחני". האם מאוחר מדי לשקם את מעמדה של האוניברסיטה כמוסד שמציע אלטרנטיבה רוחנית?

התמהיל הנכון חייב להכיל מידה גדולה של עצמאות אינטלקטואלית מהסוג הישן, ואולי הפרדה מבנית בין העיסוק במחקר והגות והעיסוק בהוראה. למה שלא תהיה שכבה של מרצים מומחים, בקיאים בחומר ואנשי חינוך מסורים, שמלמדים את הסטודנטים מה שסטודטים צריכים לדעת? זה ממילא מה שקורה היום, אלא שהיום אלה עובדים זמניים מנוצלים שרק חולמים על משרה קבועה. אפשר הרי להסדיר את העסקתם כמרצים בלי קביעות ובלי זכויות יתר. מדוע שלא תהיה שכבה אחרת, דקה יותר, של חוקרים שעוסקים רק במחקר, חופשיים מחובות מנהליות והוראה, עוסקים בהגות ולמידה, ויהיו אחראיים להפצה של מה שהם מגלים באופן חופשי לציבור, בלי להזדקק להוכחה שמה שהם עושים יעיל או כדאי מבחינה כלכלית? במידה מסויימת הפרופסורים הבכירים הם כבר כאלה, אלא שיותר מדי משוכות ניצבות לפניהם בדמות הדרישה לפרסומים אקדמיים וניסוח בקשות למילגות מחקר. במערכת מריטוקרטית חייבת להיות דרך טובה יותר להעניק סמכות ומשאבים לקבוצה הקטנה שאמורה להראות לנו את הדרך אל האמת.

—————-

הפוסט הזה הוא חלק מסדרה על האקדמיה שנכתבת בהשראת העבודה הנוכחית שלי. שתפו במה שאתם חושבים.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • גיל   ביום 24 במאי 2010 בשעה 15:50

    כל מילה בסלע. הבעייה היום שסטודנטים הם לקוחות וככזה המרצים צריכים לספק אותם. בגלל שיש רבים מהם והם מכניסים הרבה כסף לאוניברסיטה, צריך לרצות אותם וזה אומר הרבה פעמים להתפשר על רמה אקדמאית כולל להעביר סטודנטים שלא הייתה מעביר את הקורס במצב רגיל. מה שיוצא בפועל זה שתואר אקדמי הופך ליותר ויותר חסר משמעות והסינונים האקדמיים נעשים בתארים מתקדמים ואף אחרי זה (בפוסט דוק למשל). יש גם נטייה גוברת לממן מחקרים מעשיים ולא מדע בסיסי וזו שגיאה גדולה.

    • אסף פדרמן   ביום 24 במאי 2010 בשעה 17:46

      …והפוסט דוק של היום זה הדוקטורט של פעם. בעצם אפילו פוסט דוק או שניים לא תמיד מספיק בשביל להפוך לחוקר עצמאי. מה שקורה הוא שהסינונים מתרחשים היום לרוב מחוץ לאקדמיה – בהוצאות לאור, בהוצאות הספרים "החשובות", בגופים העצמאיים שמממנים מחקר.

  • המושיע האקדמי   ביום 24 במאי 2010 בשעה 18:34

    אקדמיה לשמה או ממתים את עצמם באוהלם של תורה ומדע

    ראוי אולי ללמוד מהמורשת המדרשית של חבורת לומדים – בישיבות האלטיסטיות ובכוללים.

    לומדים כבני חורין, דורשים באופן יצירתי ומתפלפלים בלוגיקה תלמודית.

    דוגמה: חוויה להיכנס לישיבת פוניבז אמצע הלילה ולשמוע את השקלא ואריא שמנהלים מאות תלמידי חכמים.

  • יהונתן   ביום 24 במאי 2010 בשעה 18:39

    נאה דרשת. אלא שצבת בצבת עשויה; לזילות ולדילול המתמשך בכל מגמות הרוח השונות קשורות, מעבר לפוליטיקות כלכליות, גם התפתחותה המואצת של המדיה החזותית והעובדה הקיימת בשטח מזה שנים והיא שאת מקום הספרות תפסה הטלוויזיה ויוצאי חלציה, הפרסומות, הסיסמאות, גירסאות מדבקת הפגוש של רעיונות. עצוב, אבל אני חושש שאנו חוזים בגוויעתה של הספרות, שעל שום הפסדו של הקודקס למסך יוצא בהכרח, שכל ספרות שנכתבת כיום היא דקדנטית. ספרים הרואים אור בעידן המסכים כמוהם כמשל למכונית המופיעה לצד סוסים במערבון, או אקדח שנשלף במפתיע בסרט סמוראים. סמל לדבר העתיד לרדת מבמת ההסטוריה.
    כבר היום מדברים על ספרים אלקטרוניים; מסך אחד קטן ודק שיבוא תחת הדפים הרבים והמגושמים. זהו, אולי, ביטוי למקום אליו חותרת ההשכלה מאז ימי דקארט: העדפת העצם החושב על המתפשט, סילוקו המוחלט של החומר. אבל ספרים הם חומרים המחזיקים רוחות רבות. ומי שיחליף דפים במסך יוותר לאחר זמן מה על הטקסט עצמו, רק המסך ישאר, הלשון תעלם, ואתה הרוח אותה בטאה לאורך הדורות. תקשיבו פעם לסגנון הדיבור ההולך ומשתלט ותבינו את כוונתי.

  • אסף פדרמן   ביום 24 במאי 2010 בשעה 19:02

    המושיע, כן, היהדות פיתחה מסורת אדירה של לימוד, אבל השאלה היא לא רק איך לומדים אלא מה לומדים… מלבד זאת הסרתי את הקישור לאתר שלך שכן אני מפקפק באתיות שלו.

    יונתן, בגדול אני לא קונה את הרעיון של הדור הולך ופוחת ולא קונה את הרעיון שיש פחות ספרות כי יש יותר טלוויזיה. זה לא נכון פעמיים – יש היום יותר ספרות, וזה לא קשור לטלוויזיה. מצד שני זה גם לא קשור לאקדמיה שממילא מעולם לא התיימרה ליצור ספרות, אז בוא נשאיר את הדיון הזה, מענין ככל שהוא, לפעם אחרת.

  • המושיע האקדמי   ביום 24 במאי 2010 בשעה 19:14

    מזמור לאסף.

    התשובה היא: הכל למיד.

    למשל, פוקו, לווינס, בורדיה, הרמב"ם ושאר אילנות גבוהים – יסכימו.

    המושיע האקדמי – ייעוץ, הנחייה וסיוע לפי כללי האתיקה.
    עשרות תקועי תיזות ודוקטורטים – נעזרים באופן הכי אקדמי ולגיטמי.

    אגב, האם אינך עוסק בייעוץ לסטודנטים.

    מצאה חן בעיניי אבהותך המצויינת בקווים לדמותך.

    • אסף פדרמן   ביום 24 במאי 2010 בשעה 20:44

      ייעוץ והנחיה אמורים לקבל מהאוניברסיטה ולא לקנות מיועץ חיצוני. יש אצלך בנק עבודות, ועוד דברים שלא נראו לי. אתה מוזמן להגיב, בלי לפרסם.

  • nachum   ביום 25 במאי 2010 בשעה 06:45

    you miss the point.years after years all over the western world was given more money than was in the till. now if the western world want to keep fighting against china it must cut the budget.veydach zil gmor.

  • יובל   ביום 11 ביוני 2010 בשעה 21:15

    הקביעות באקדמיה היא מנהג מאוד ישן, וקודם בהרבה לחופש האקדמי.
    מכיוון שבעבר היו משרות מעטות בכל מקצוע, היה פחד של פרופסורים לחלוק את הידע עם סטודנטים
    מוכשרים ואמביציוזים. הסיבה לכך היא הפחד שהסטודנט יוכל להחליף את המורה (אולי אפילו בזול
    יותר). מכאן הקביעות באה להגן על הפרופסור והסטודנט מניגוד העניינים המובנה במקצוע האקדמי.  

טרקבאקים

  • [...] הפוסט הקודם עסק באקדמיה, באובדן החופש האקדמי בבריטניה, ובהשלכות של פתיחת ההשכלה הגבוהה לכלל האוכלוסיה על יכולתה של האקדמיה לספק עמדה חינוכית רוחנית ואינטלקטואלית. עכשיו אני רוצה לדבר על הקבוצה שסובלת באופן ישיר מכל זה, ושהוזנחה לגמרי למרות שהיא קריטית להמשך תפקוד המערכת. בגלל שאני קשור אליה באופן אישי חשוב לי להביא מעין אות אזהרה לכל מי שחושב על לימודים גבוהים. הקבוצה היא קבוצת הדוקטורנטים והחוקרים הצעירים. [...]