כיצד לקבל עבודה באקדמיה

לקריאה של הרשימות האחרות בסדרה על האקדמיה אפשר ללחוץ כאן.

שאלה שמטרידה את שנתם של דוקטורנטים בכל העולם כשהם לא עסוקים בניסוי שלא הצליח או ברעיון שמסרב להתגבש במילים היא איך לקבל את המשרה האקדמית הנכספת? מקריאה בפוסטים הקודמים אפשר לקבל את הרושם שקל יותר לזכות בלוטו מאשר לזכות במשרה אקדמית קבועה, אבל זה כמובן לא נכון. עדיין יש משרות ומישהו מקבל אותן. אבל מי לכל הרוחות?

אני מתעלם לרגע מאותם הפייבוריטים שעשו מילואים עם הדיקן או ששכבו עם המנחה שלהם. אני אפילו לא יודע אם הם קיימים הם קיימים, אם להאמין למגיב האקדמאי ברוך מהפוסט הקודם. אבל גם עם קשרים, בשביל לקבל משרה אקדמית צריך להיות קודם כל חוקר מצויין ומורה מצויין ובעל פוטנציאל לעשות במלאכה המורכבת של הוראה ומחקר אקדמיים. צריך, לכן, להבין מה ככרוך בזה. מה עושים המרצים? איך מסודר היום שלהם? מה מצפים מהם, ואיך מעריכים את התפקוד שלהם. העצה הכי טובה שאני יכול לתת היא לכו תשאלו את המרצים עצמם. אתם מוקפים בהם, הם זמינים, והם אולי אפילו יושבים בוועדות הקבלה. זה רק ענין של לשאול את השאלות הנכונות.

אני שאלתי וזה בערך מה שאמרו לי. חייו של המרצה מחולקים לשלוש פרוסות: הוראה, מחקר ואדמיניסטרציה. רוב הסטודנטים חושבים שהוראה זה פשוט לעמוד מול כיתה ולמלמל משהו. נכון שככה נראים חלק מהמרצים, אבל לא ככה מקבלים את המשרה. הוראה כוללת בניית קורסים, ובשלבים מתקדמים חיבור תוכניות לימוד, חיבור מבחנים, בדיקתם, ותמיכה והנחיה בתלמידי מחקר ותואר ראשון. מחקר הוא הדבר שאותו הדוקטורנט אמור לדעת הכי טוב לעשות. אבל צריך לזכור שבשביל אקדמאי מן השורה מחקר כולל גם התעסקות רבה בגיוס כספים מקרנות, שתדלנות כללית, ויכולת לנהל אנשים אחרים ולגייס כוח אדם (במיוחד במדע). החלק השלישי הוא אדמיניסטרציה – ישיבה בוועדות, קבלת החלטות, השתתפות בניהול של חוג, פקולטה או אוניברסיטה, הבנה של המערכת והמגבלות שלה, ובגדול להיות אדם שאפשר לעבוד איתו.

מהדברים האלה עולה משהו מוזר: כמעט אף אחד מהם, זולת המחקר עצמו, אינו נלמד כחלק מתוכנית דוקטורט. במקרים מסויימים יש איסור רשמי ללמד. בכל מקרה כמעט תמיד זה אינו חובה ואינו כולל אחריות מספקת לקורס שלם. הדרישה היחידה מדוקטורנט היא לכתוב תיזה, כלומר לעשות מחקר שעומד בסטנדרט מסויים. אבל דרישת המינימום הזו רחוקה מרחק עצום מדרישת המינימום למשרה אקדמית. כמו שכבר הבהרתי בפוסטים הקודמים, התחרות הגדולה על המשרות מכתיבה דרישות סף ריאליות אפילו גבוהות הרבה יותר.

אז מה בפועל צריך להיות ולעשות?

מחקר

כדי שהמחקר יתמוך במשרה אקדמית עליו להיות מחקר טוב. יש כמה אינדיקטורים צפויים לזה אבל באופן משונה האיכות של הטיעון וכתיבה אינה חלק פורמלי מהן. לא כל כך חשוב איפה עשית את המחקר (הדירוג של האוניברסיטה) כל עוד מצליחים להראות שעובדים עם האנשים הטובים ביותר על נושא משמעותי. כמובן, שקל יותר לעשות את זה באוניברסיטה טובה. פרסומים אקדמיים הם הדרך הרשמית להוכיח שהמחקר שלך נחשב משמעותי על ידי חוקרים אחרים. מחקרים מראים שלא כל פרסום נחשב ולא כך הרצאה בכנס שווה משהו (Goody, D & A. Spire, 2007). צריך להיות במקומות הנכונים, לתרום פרסומים לכתבי העת הטובים, הידועים, הנחשבים, או לפרסם ספרים בהוצאות מכובדות. לכל תחום יש את המרכז ואת האיזוטריה וחלק מהאחריות של הדוקטורנט זה להבין מי הוא מי.

בנוסף לכך, מימון הוא חלק בלתי נפרד ממחקר וכל וועדת קבלה תשמח לגלות שלמועמד יש נסיון, מוצלח או לא מוצלח, בגיוס כספים. זה לא חייב להיות מלגה של חצי מליון דולר – כמעט לאף דוקטורנט אין גישה למילגות כאלה. אבל אפשר להוכיח נסיון בתחום התחנונים והשכנוע בדמות מלגת נסיעה לכנס, מלגת אירגון יום עיון, פרס תרגום, וכיוצא באלה. אחת הסיבות שוועדות קבלה מעדיפות את מי שיש לו נסיון ברמת פוסט-דוקטורט היא שברמה הזו סביר שהחוקרת עסקה ברמה כזו או אחרת בבקשת מלגות וגיוס כספים ויש לה כבר פרסומים.

אם פרסמת מחקרים טובים בבמות ראויות, ויש לך נסיון בגיוס כספים למחקר כיסית את התחום הזה. כמו בכל דבר גם כאן כמובן צריך קצת מזל ולא יזיק אם התחום האיזוטרי שבחרת למחקר לפני ארבע שנים הפך בינתיים למילה האחרונה. יש באקדמיה טרנדים כמו בכל דבר אנושי. פרויד אאוט, מחקר מוח על מדיטציה ודיכאון אין. אבל מי באמת יודע איזה תחום מחקר יפרח בעוד ארבע או חמש שנים?

הוראה

כמה שיותר נסיון יותר טוב. עם כל הכבוד למחקר שלך, מה שמעניין את החוג הוא אם תוכל ללמד כבר בשנה הבאה את הקורס מבוא לסטטיסטיקה, או היסטוריה של ימי הביניים. הדבר הכי טוב שיכול לקרות הוא שכבר לימדת את הקורס הזה בדיוק בעבר. אם לא זה, אז שהיית עוזר הוראה בקורס מאוד דומה. ואם לא זה, שיש לך נסיון בבניית קורס והעברתו ושאתה יכול לדבר בשכנוע על היכולת שלך ללמד מה שידרש ממך. מלבד שעות רבות של נסיון אפשר גם להשתמש בדברים נוספים בשביל לתמוך בזה: קורס הכשרת מורים באוניברסיטה, נסיון חוץ אוניברסיטאי, עבודה בגוף חיצוני שעוסק בהערכה של תלמידים וכולי. מובן מאליו שמצפים ממך להיות רהוט, משכנע, כריזמטי ובדרך כלל תהליך המיון יכלול הרצאה בפני החוג. נסיון בהרצאות בכנסים וסמינרים לא יכול להזיק במקרה הזה.

אדמינסטרציה

פגישות צוות, או איך שלא קוראים לארוע הזה בו יושבים סביב שולחן אוכלים בורקסים ומדברים בלי התחלה וסוף, הם חלק מההווי בכל עבודה תחת הניאון. למרות השם הרע שיצא לפגישות האלה הן בעצם הציר סביבו סובבת האוניברסיטה – שם מחליטים, קובעים, מדברים, ולפעמים מסכימים. השתתפות בניהול היא פרק שנוטים לזנוח כשמדברים על קריירה אקדמית אבל הוא חשוב כמעט כמו האחרים. החוג רוצה להעסיק מישהו שיכול להיות מרכז שנה ב' של תואר ראשון, שיכול לשבת בוועדת בחינות, ועדת חריגים, שיכול לארגן יום עיון עם שגריר יפן, שיכול לארח את פרופסור וולף מקולומביה. דברים כאלה. עכברי מעבדה וספריות זה טוב למחקר, אבל עבודת המרצה כוללת הרבה אינטראקציה עם כל מני אנשים, ודורשת הבנה של המערכת האקדמית ואיך היא פועלת.

לחוקרים צעירים יש הרבה הזדמנויות לתרגל את זה, למרות שלפעמים הן לא גלויות. בכל כנס יש דוקטורנט על תקן שפחה ערופה שמארגן הכל ואם קצת מזל זוכה למחיאות כפיים קלושות עם סיום הכנס. זה בסדר. ככה לומדים. יש וועדות, יש כנסים, יש ימי עיון, יש גופים מקצועיים שאפשר ורצוי להיות בהם חבר, ואם אפשר אז כדאי להיות גזבר או שליש או עורך משנה, או חבר ועדה. לא רק שלומדים מזה המון, דרך הרגליים, אלא שזה גם נראה ממש נחמד בקורות החיים ויוצר קשרים מצויינים עם אנשים מהתחום.

יש לי שני דברים להגיד לסיכום. קודם כל, השלישיה הזו נחוצה, אבל אפילו היא לא מספיקה כדי להבטיח עבודה. למה? כי התחרות על רוב המשרות כל כך גדולה שתמיד יהיה יותר ממועמד אחד שפרסם הרבה ושעוסק במחקר מעניין וחשוב, לימד קורסים רלוונטיים, ולקח חלק פעיל באירגון וניהול באוניברסיטה שלו. השלישייה הזו רק מסמנת את הגבול בין מי שבכלל חושבים עליהם למי שלא. במוסדות מסויימים יעיפו מייד את כל הטפסים של מי שאין לו נסיון פוסט-דוקטורט אלא אם כן מדובר בכוכב עולה – והאינדיקציה לזה היא בעיקר רקורד מחקרי והוראה. מבין הפוסט-דוקטורנטים ינפו מיד את כל מי שלא פרסם מספיק ושאין לו נסיון בהוראה. אבל גם אחרי כל זה נשארים לפעמים עם 30-40 מועמדים שהם בסך הכל לא רעים בכלל, ומביניהם צריך לבחור 4-5 שיוזמנו לראיון. מתוכם יבחרו אחד או אחת. אני חוזר, רק אחד (או אחת). חייבים להכיר בעובדה שבשלבים הסופיים כל מדי דברים לא קשורים משחקים תפקיד, למשל פוליטיקה פנים חוגית, טרנדים מחקריים, מזל, ואפילו ההרגשה של וועדת הקבלה לגבי "הנחמדות" של המועמד. הרי אם כולם מאוד מאוד טובים, בסופו של דבר יעדיפו את זה שנראה שיש סיכוי שגם יהיה כיף לעבוד איתו.

הדבר השני שרציתי להגיד לסיכום הוא שהשלישיה הזו אינה רק רף קבלה, אלא מייצגת באופן די טוב את העבודה. אם את לא אוהבת לחקור, לגייס מלגות, ליצור קשרים עם חוקרים אחרים, להציג את התוצאות שלך בכנסים, לכתוב מאמרים, לתכן קורסים, ללמד אותם, ולהשתתף בניהול החוג – אולי זה סימן שכדאי לחשוב על מקצוע אחר. אחרי הכל, מרבית הדוקטורנטים לא יעבדו בתור מרצים באוניברסיטה אחרי שיסיימו את התואר. הפוסט הבא, בלי נדר, יעסוק בדיוק בהם.

References

Goody, D & A. Spire, 2007 (2007) 'Publishing in Nature increases research impact by 645% comparing to publishing in the Interdisciplinary Journal of Scottish Studies'. in Bulb, R. (ed.) The Centenary Volume of the Interdisciplinary Journal of Scottish Studies, Norfolk: Norfolk College Press, pp.1-124

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • גיל   ביום 4 ביוני 2010 בשעה 06:48

    שכחת דבר חשוב וזה המלצות. לכל משרה אקדמית צריך לשלוח המלצות ורצוי שיהיו מפורטות ככל הניתן ומעידות על שאר הדברים שציינת.

    צריך גם להפריד בין אוניברסיטאות מחקר לבין אוניברסיטאות לימוד. באוניברסיטאות המתמחות בלימוד (אלו שנקראים ליברל קולג' בארה"ב) מה שחשוב הוא בעיקר הניסיון הלימודי. צריך שיהיו לך הערכות מצוינות של סטודנטים שלימדת.

    באוניברסיטאות מחקר הדבר הכי חשוב זה הפירסומים ושיהיו במקומות נחשבים. אם יש לך פירסום בכתב עת מאוד נחשב זה יכול להאפיל על הכל כי יודעים כמה קשה לפרסם בו. הבעייה היא שלא כל המסלולים מעודדים סטודנטים לפרסם ומכיוון שזה תהליך שלוקח לפעמים שנים אתה יכול להדפק. בעייה נוספת היא שבגלל התחרות הגבוהה יכולים לרצות ממך כמות לא קטנה של פירסומים שאי אפשר להשיג אלא על ידי עשיית פוסט דוק.

    נקודה שיכולה לעזור היא אם יש לך מימון משלך. הרבה קרנות יממנו את המשכורת שלך ואם יש לך אחת כזו אז אתה בר מזל. אוניברסיטאות יחשקו בך יותר כי הן לא תצטרכנה לשלם לך הרבה כסף (לפחות בהתחלה).

    • אסף פדרמן   ביום 4 ביוני 2010 בשעה 08:10

      נכון. באמת שכחתי. חשוב לדעת ממי לבקש ואיך לבקש.

  • מיכל   ביום 4 ביוני 2010 בשעה 09:29

    ישנה כאן דילמה בלתי פתירה:
    אם המרצה הצעיר רוצה המלצות והערכה גבוהה של סטודנטים, הוא ילמד קורס פופוליסטי עד כמה שניתן, ילעס עבור צאן מרעיתו את החומר ואם אפשר – גם ידאג לעכל אותו בשבילם.
    לשם כך הוא יוותר על מאמרים בלועזית, על רמה סבירה וכד'.
    הדבר נכון שבעתיים במוסדות מסוג מכללות, מה שמוריד ארת הרמה ומאפשר לתלמידים לקבל תואר אקדמי ללא יכולת אמיתית לפנות למחקר.

    בנוסף, כמדומני ששכחת את אחד הכללים הכי חשובים בקריירה אקדמית:
    השתדל ללקק ככל יכולתך, לנוע בדיפלומטיות בין הקליקות וליפול על הקליקה שבה מרוחה החמאה. לעתים זהו הימור שרבים וטובים הפסידו בו כשבחרו בקליקה של חוקר מבריק במיוחד ושכחו שדווקא זה שכישוריו הפוליטיים (בסגנון חצר ביזאנטית)גבוהים, גם אם רמתו האקדמית פחותה, דווקא הוא זה שיש לחבור אליו, תוך כדי סתימת האף ובחילה קלה.

    אוסיף גםשבמדעי החברה חלק מהמאץ הוא לאמץ בחום את הז'ארגון העכשווי: הבניה, פוסט מודרניזם, רב תרבותיות, פטריארכליות, יחסי כוחות, פוקו, דרידה. נסיום, ואפילו זהיר, לחרוג מגבולות אלה ולפנות לערעורים עצמאיים עלול לעלות ביוקר.

  • גיל   ביום 4 ביוני 2010 בשעה 16:15

    מיכל, לרוב זה לא ממש אפשרי. סטודנטים לדוקטורט לא בוחרים את הקורסים שהם ילמדו, לרוב יהיה מדובר בקורס מבוא בתחום שלהם שהם קורסים קשים למדי עם הרבה עבודה. זה נכון שכאשר מלמדים במכללות אז יש אילוצים לא אקדמיים לפי מה ששמעתי.

    אני גם לא חושב שצריך להתנחף לאנשים. למעשה, אני חושב שזה די פוגע בך בסופו של דבר כי ברור מה שאת עושה. עדיף לקשור קשרים אמיתיים עם חוקרים שונים, כולל כאלו באוניברסיטאות אחרות עם אפשר, ללכת לכנסים ובאופן כללי להיות מעורב בתחום שלך. "זיוף" אקדמי מתגלה די מהר.

  • עמית   ביום 4 ביוני 2010 בשעה 20:04

    תגובה כללית: רק למקרה שאתה לא מכיר, יש את grad skool rulz – אוסף "כללים" ודיונים רציניים על תהליך הדוקטורט, מבחירת בית הספר ועד פרסום ומציאת עבודה.
    http://orgtheory.wordpress.com/grad-skool-rulz

    מתוך הכללים האלה יש דיון אחד על הוראה, ושם נותנים דווקא עצה הפוכה למה שנתת כאן:Here’s all you need to know about teaching as a PhD student: Don’t teach in graduate school, unless you are targeting the liberal arts college market or it’s a requirement for the degree or financial aid
    http://orgtheory.wordpress.com/2007/12/10/grad-skool-rulz-16-about-teaching/

  • עמית   ביום 4 ביוני 2010 בשעה 20:11

    שונא לחכות לאישור תגובות!

    • אסף פדרמן   ביום 4 ביוני 2010 בשעה 23:48

      עמית, זה מחכה לאישור תגובה באופן אוטומטי כשמצרפים שני קישורים. אשנה את ההגדרות.

      תודה על הלינקים בכל מקרה, לא הכרתי קודם. לגבי נסיון הוראה, liberal arts colleges זה משהו אמריקאי, ובהחלט תחנה אפשרית בקריירה אקדמית. הרי לא כולם יקבלו עבודה באייווי ליג. באנגליה המקבילה היא אוניברסיטאות חדשות (עם מעט מחקר) ובישראל המכללות. חוץ מזה המשקל של הוראה משתנה לפי סוג המוסד והתחום. צריך גם לקחת בחשבון שהרבה פוסט-דוקטורנטים מנועים בהוראת החוגים שלהם מללמד (הזמן שלהם כבר יותר "יקר" בשביל החוג) ולכן הדוקטורט הוא ההזדמנות האחרונה לצבור נסיון.  

      • עמית   ביום 5 ביוני 2010 בשעה 08:36

        אני לא בטוח שצריך לשנות את ההגדרות בגללי. בכל מקרה תודה.

        בהקשר להוראה – אני חושב שזה עוד אחד מאותם הבדלים בין הגישה האנגלית (והישראלית שקצת דומה לה) לבין זו האמריקאית. באוניברסיטאות מחקר, נסיון בהוראה הוא מימד די זניח בקבלה לעבודה, ולכן גם צבירתו במהלך הלימודים הוא לא עניין הכרחי.
        זה לא שאין צורך בכישורי הוראה, אבל ההנחה היא שמי שיכול להציג טוב את המחקר שלו (כפי שניכר בהרצאת הסמינר ביום ראיון העבודה) ושהוא חוקר מספיק טוב, יכול בסופו של דבר גם ללמד טוב – ולכן נסיון קודם בהוראה אינו מרכיב הכרחי. זו הנחה בעייתית, אבל ככה זה פחות או יותר באוניברסיטאות מחקר מובילות בארה"ב (לפחות ממה שאני ראיתי ושמעתי).

        • אסף פדרמן   ביום 6 ביוני 2010 בשעה 06:33

          אני מוסיף כאן את התגובה של גיל מלמטה, שנראית לי חשובה. לא יודע הרבה על ארה"ב אבל באנגליה זה בדיוק כמו שהוא מתאר: "עמית, זה לא נכון ממה שאני רואה סביבי לגבי הוראה. כמו כל הכללים הגורפים זה כנראה תלוי תחום והוראה היא לא חשובה כמו מחקר ופירסומים אבל בהחלט שמים אליה לב. לפחות במדעי החברה והרוח הוראה היא חלק משמעותי של רוב תוכניות הדוקטורט. זה לא אומר שחייבים ללמד קורס כל שנה, אבל רצוי שיהיו 2-3 קורסים תחת הרזומה. בדרך כלל עזרה לפרופסור בלימוד קורס היא חלק מהמילגה. כשמחפשים עבודה כמעט תמיד יש דרישה למה שנקרא פילוסופיית ההוראה שלך, הרבה פעמים מלווה בהערכות סטודנטים." 

  • פוסט דוק   ביום 5 ביוני 2010 בשעה 19:31

    את זה אני כותב כפוסט דוק ישראלי בחו"ל שעכשיו מסיים את הפוסט השני שלו ומחפש עבודה בישראל (בתחום הפסיכולוגיה-מדעי המח): עשיתי את עבודת המחקר הסטאטיסטית הקטנה הבאה: בדקתי מיהם אנשי הסגל החדשים שנכנסו לאוניברסיטאות ישראליות בשש השנים האחרונות בתחומי. שני מרכיבים בלטו מאוד. האחד קבלת דוקטורט מאוניברסיטה שאינה ישראלית. השני, אם הדוקטורט נעשה בישראל, המנחה הוא ראש החוג או המגמה. למעשה אם מתקיים הקריטריון השני אז חלק ניכר מהמאושרים כלל לא נזקקו לפוסט דוקטורט או עשו משהו סמלי באוניברסיטה ישראלית למשך תקופה של שנה או פחות. מה אני רוצה לומר? אם הדוקטורט שלך הוא מאוניברסיטה ישראלית ונסעת לעשות פוסט בחול ואינך תלמיד של האיש החשוב במגמה אליה אתה מגיש מועמדות, כנראה הלך עליך. לא חשוב איפה וכמה פרסמת, כמה פרסים קבלת ואילו גרנטים השגת.

    • אסף פדרמן   ביום 6 ביוני 2010 בשעה 06:29

      פוסט דוק תודה. זה מעניין אפילו יותר כשמדובר בתחום "חם" כמו מדעי המח. אתה יכול לתת לנו אינדיקציה מספרית: כמה אנשי סגל חדשים נקלטו ב 6 השנים האחרונות בתחום שלך בישראל?

  • גיל   ביום 5 ביוני 2010 בשעה 23:25

    עמית, זה לא נכון ממה שאני רואה סביבי לגבי הוראה. כמו כל הכללים הגורפים זה כנראה תלוי תחום והוראה היא לא חשובה כמו מחקר ופירסומים אבל בהחלט שמים אליה לב. לפחות במדעי החברה והרוח הוראה היא חלק משמעותי של רוב תוכניות הדוקטורט. זה לא אומר שחייבים ללמד קורס כל שנה, אבל רצוי שיהיו 2-3 קורסים תחת הרזומה. בדרך כלל עזרה לפרופסור בלימוד קורס היא חלק מהמילגה. כשמחפשים עבודה כמעט תמיד יש דרישה למה שנקרא פילוסופיית ההוראה שלך, הרבה פעמים מלווה בהערכות סטודנטים. זה משהו שקצת קשה להשיג בלי ללמד שום קורס. ההערכות והניסיון לא חייבים להיות בשמיים, אבל זו דרך מסוימת לסנן מועמדים בעיתיים. מי שמקבל הערכות נמוכות במיוחד יזכה מייד לתיוג כבעייתי ומכיוון שגם באוניברסיטאות מחקרית הדרישה היא ללמד שני קורסים בסמסטר אז זה חשוב. אין קשר הכרחי בין חוקר טוב למרצה טוב. חשוב גם לזכור שרוב התוכניות במדעי החברה והרוח מושכות הרבה סטודנטים לקורסים הבסיסיים ומכיוון שמרצה מלמד לרוב לפחות קורס אחד כזה בסמסטר רוצים הוכחות שהוא יודע מה הוא עושה (שזה כולל גם לדעת איך לפתח קורסים ולכתוב סילבוסים).

    פוסט דוק, מה שאתה אומר עצוב מאוד אם הוא נכון אבל כבר למדתי לא לצפות יותר מדי מהאוניברסיטאות בארץ.

  • גיל   ביום 6 ביוני 2010 בשעה 16:37

    מה שחשוב בהקשר הזה להבין שהכל עניין של תחרות. אם פעם התחרו על כל משרה 5-10 מועמדים, אז היום יכולים להיות 200. במצב כזה, למה להסתפק בחוקר עם פירסום או שניים שאין לו ניסיון בהוראה כשאפשר לקחת חוקר מוכח שיש לו 5-10 פירסומים בכתבי עת נחשבים, ניסיון לא מבוטל בהוראה וקבלת מענקים? מבחינת האוניברסיטאות זה מקטין את הסיכוי לפלופ. מבחינתנו המועמדים זה מחייב כמה שנים של פוסט דוק ועיבוי קורות החיים.

  • פוסט דוק   ביום 7 ביוני 2010 בשעה 20:45

    אסף, השאלה שלך פשוטה אבל התשובה מאוד מורכבת. ראשית למה אתה מתכוון כשאתה מדבר על התחום שלי? פסיכולוגיה ככלל? אין לי מושג. אם להתמקד במדעי המח אז שוב צריך לתחם. פסיכוביולוגיה? נוירופסיכולוגיה? קוגניטיב נאורוסאיאנס? נאורוסאיאנס? מעבר לזה צריך להביא בחשבון שיש היום מספר חוגים בהם יש ביקוש מסויים למדעני מח. כמה התקבלו לחוג לפסיכולוגיה, כמה לחוג לחינוך כמה לחוג ללקויות למידה כמה לחוג לביולוגיה כמה לנוירוביולוגיה? מה שאני רוצה לומר הוא שבעצם אין לי תשובה ברורה לשאלה שלך. מה שאני עשיתי, בדקתי את תת התחום שלי (קוגניטיב נאורוסאיאנס) על פני כל החוגים שציינתי לעיל (הרי לא אכפת לי לקבל משרה בחוג לתנ"ך כל עוד יהיה לי מקום לעשות את המחקר שלי). סקרתי 15 אנשי סגל חדשים בתוכם כללתי גם כאלה שנכנסו במסלול מקביל אם אתה יודע מה זה.

    • אסף פדרמן   ביום 8 ביוני 2010 בשעה 05:09

      תודה, בנוסף אני חייב לציין שגישה כמו שלך היא הגישה הנחוצה לדוקטורנטים היום – לצאת לשאול לסקור לדבר עם האנשים שעשו את זה ולקבל מושג מדויק על התחום הספציפי שלך. אני מקווה שהתגובה הזו תועיל לקוראים במצב דומה.