סיימתי דוקטורט. במה אני יכול לעבוד?

עוד פוסט בסדרה על האקדמיה, והפעם על עבודה, כן, הדבר ההוא, שעושים כל האנשים האחרים.

במקום העבודה שלי עובדים כמה אנשים עם דוקטורט. אחת מרכזת תוכניות הכשרה לא אקדמיות לדוקטורנטים, אחת מנהלת אגף בספריה, אחת מרכזת ייעוץ והכשרה בשיתוף עם ארגון חיצוני בשם vitae ואחד מטפל במילגות מחקר של האיחוד האירופי. אף אחד מהם לא עובד בתחום המחקר שבחר.

המעבר ממחקר אקדמי לתמיכה או הנהלה של האוניברסיטה הוא טבעי יחסית, למרות שבשביל דוקטורנטים רבים זו אפשרות שאינה נשקלת ברצינות מטעמים של יוקרה, שאפתנות, או סתם חוסר מיקוד. כמו שכתבתי בפוסטים הקודמים, דוקטורנטים חושבים, בטעות, שהתואר שלהם מוביל באופן טבעי למשרה אקדמית.

הנתונים הסטטיסטיים היבשים מראים שזה לא נכון. הסטטיסטיקה הבאה מבוססת על דו"ח מאת vitae, גוף שעוסק בתמיכה במחקר ובחוקרים באנגליה, ומתיחסת לשנים 2003-2007. הנתונים מראים למשל ששיעור האבטלה בקרב מקבלי דוקטורט היה בסביבות 3.4%. חדשות טובות, אם משווים את זה למשל לשיעור האבטלה של בעלי תואר ראשון שנע סביב 6%. (המספרים לא כוללים את מי שאינו זמין לעבודה עקב למשל חופשת לידה או סיבות אחרות).

בסך הכל בין השנים 2003 ו 2007 היו כ 13,000 מקבלי דוקטורט בכל שנה (המספרים גדלים משנה לשנה), חציים נשים (טוב, קצת פחות), חציים אנגלים (טוב, קצת יותר). הנתונים מתבססים על סקר שנעשה 6-12 חודשים לאחר סיום הדוקטורט, שבפועל מציין תקופה של בערך שנה אחרי ההגשה של התיזה. מתוך סה"כ הבוגרים 36% עוסקים במחקר, אבל רק 23% כחוקרים באוניברסיטה. 49% עובדים באוניברסיטה בתפקידים שכוללים מחקר, הוראה, או אדמיניסטרציה. רק 14% הגדירו את עצמם "מרצים" במוסד להשכלה גבוהה.

עוד קצת סטטיסטיקה לפני שאני חוזר לשפה טבעית יותר. המספרים עצמם כמובן משתנים מתחום לתחום. למשל אחוז גבוה של הבוגרים מתחומי הביולוגיה עוסקים במחקר (כ 70%), למרות שרק כ-50% עוסקים במחקר באוניברסיטה. השאר נקלטים בתעשייה. המצב הפוך כמובן במדעי הרוח בהם  כ65% מבין החוקרים נמצאים באקדמיה, אבל פחות מ 20% חוקרים בחוץ, מן הסתם במלכ"רים או מכוני מחקר ומוזיאונים. התחום שהוציא הכי הרבה מרצים הוא משפטים (56%), והכי פחות מרצים הוא פיסיקה (1%). זה משקף מן הסתם את העובדה שבמדעים מדוייקים מקובל לעשות כמה פוסטדוקים לפני שנהיים מרצים, ואילו במשפטים לא.

משיחות ודיונים בפורומים שונים עולה תמונה עגומה לא רק על העובדה שדוקטורנטים לא שוקלים בכלל קריירה מחוץ לאקדמיה, אלא שהמוכנות שלהם לשוק העובדה נמוכה. כשמעמידים את זה מול העובדה שפחות ממחצית הבוגרים נשארים באוניברסיטה, התמונה לא מעודדת. מוכנות נמוכה אומרת שבעלי דוקטורט חסרים, למשל, כישורים בסיסיים כמו יכולת עבודה בצוות או יכולת להתמודד עם תקציב. במובנים רבים תוכניות הדוקטורט משמשות הכשרה צרה מדי בשביל מגוון העיסוקים הפוטנציאלי של הבוגרים ורק אוניברסיטאות מעטות מתיחסות לזה כשהן מתכננות את תוכניות ההכשרה. אבל מעל הכל הבעיה של הדוקטורנטים היא הם עצמם. הם אחוזים ברעיון מוטעה – שתואר שלישי מוביל לאקדמיה, ולא שוקלים מראש את האפשרות למצוא ענין ופרנסה במקומות אחרים.

גמישות במקום ייעוד

הבעיה גם קשורה באופן הדוק לשינויים שעוברים על שוק העבודה בעשרות השנים האחרונות. לפני מאה שנה הכוונה מקצועית כללה בעיקר מיון של האנשים לכמה קבוצות "אופי" שקבעו איזה מקצוע מתאים להן. המקצועות היו מעטים וכללו אולי פיקוד צבאי, רפואה, משפטים, מדע, ועוד כמה. בעולם ההוא, דוקטורט היה באמת תו תקן והכשרה שהעמידה חוקרים שמקומם רק באקדמיה. מובן מאליו שרק שכבה דקה ביותר בכלל נכנסה בשעלי המוסדות (המעטים) להשכלה גבוהה. עם הזמן נוצרו מקצועות חדשים, ואיתם צורך בכישורים חדשים מה שהוביל את המכוונים להתאים בין הכישורים של אדם למקצוע מסויים, ולפתיחה מסויימת של תוכניות הכשרה. הנחת הייסוד בשני המקרים האלה היתה שמספיק להתאים בין האדם למקצוע פעם אחת, ומאותו רגע ימצא העובד סיפוק ונחת בעבודה שתלווה אותו כל חייו ("איזה ילד חכם, בטח יהיה פרופסור!"). רבים בדור של הורי והוריהם בילו כל כך חייהם במקצוע אחד, ולעיתים קרובות במקום עבודה אחד.

זו נחלת ההיסטוריה. שוק העבודה במאה ה-21 שונה מאוד מזה של אמצע המאה ה-20. השינוי הגדול הוא סביב הדינמיקה שמאפיינת היום את עולם העבודה הן ביצירת מקצועות והתמחויות חדשות, ויצירה אירגונים וחברות. האירגונים נעשו מורכבים מאי פעם, ואיתם צמח "מדע" הניהול. יש גלובליזציה, מוביליות חברתית, נדידה והגירה, וקפיצות טכנולוגיות שמשנות את מה שאנחנו יכולים לעשות בקצב מסחרר. בתוך כל זה הרעיון שבוגר אוניברסיטה יימצא עבודה בה יבלה את שארית ימיו נעשה לא סביר. סקר של הממשל האמריקאי גילה שבממוצע עובד בן 35 החליף משרות 9.3 פעמים בחייו (לא מוצא את הקישור).

מה ששוק העבודה צריך עכשיו זה עובדים גמישים שיכולים לנוע בקלות יחסית בין תפקידים, להתאים את עצמם, ללמוד, ולהתפתח. סליחה שאני משתמש בשפה כזה, כי מי בכלל רוצה לעשות את רצונו של "שוק העבודה" – אבל זו דרכי להגיד שזו מציאות שמוכתבת לא על ידי מנהל קפריזי מסויים אלא על ידי משהו גדול יותר שאנחנו כניראה לא שולטים בו. ברוח זו, אין טעם להכשיר עובדי מחשבים מומחים בשפת התכנות ויזואל בייסיק, כי מחר (כלומר היום) יידרשו שפות אחרות לגמרי. עדיף להכשיר עובדים שמבינים את העקרונות של שפות מחשב ויודעים ללמוד אותם. בפארפרזה על משל החכה והדג – למה לתת לבוגרי האוניברסיטה חכות אם אפשר ללמד אותם לחשוב על פתרונות יצירתיים לסוגיית הדייג. ואם הם כבר בעניין של פתרונות יצירתיים – אז למה להגביל את זה לדייג?

ניצנים של זה אפשר לראות אפילו באוניברסיטאות. מה שהיה בעבר עבודה קבועה – להיות אקדמאי או מרצה – יהיה בעתיד רק תחנה בקריירה. חוקרים יכנסו וייצאו מהאקדמיה, או יחלקו את זמנם בין הוראה מחקר ופרוייקטים במימון חיצוני. לא חייבים לאהוב את הרעיון הזה, אבל סביר שנראה יותר מזה בעתיד. כבר היום חוקרים כבר לא מקובעים כל כך למוסד אחד, כמו שהיה בעבר. כבר היום חצי מהסגל הוא מורים לשעה שמתפרנסים מעוד עיסוקים. התנועה המתמדת הזו דורשת היערכות מנטלית אחרת, שכוללת גמישות גדולה ויכולת התאמה, לא ציפייה כוזבת למשרה יחידה ובטוחה. לא בטוח שתוכניות הדוקטורט תומכות בזה כמו שצריך.

מה שדוקטורים יודעים לעשות

בנית מודלים מתמטיים לצרכים פיננסיים או ידע משפטי ייחודי הם כישורים נדרשים שמי שמחזיק בהם ימצא עבודה. הבעיה היא עם המומחים לתחומים אזוטריים יותר כמו שפות עתיקות, היסטוריה של ימי הביניים, אסטרופיסיקה, הסוציולוגיה של הידע, או תיאוריה של התרגום. אין מקומות עבודה שדורשים את הידע הזה. מי שקרא את הפוסטים הקודמים יודע מה אני חושב על זה – שצריך להיות מקום באקדמיה לשימור וחקירה של תחומי הידע האלה. אני מקווה שמרכזי המצויינות שמתכננת לנו הממשלה יכילו גם מצויינות הגותית, ולא רק מצויינות טכנולוגית. אבל כרגע אני עסוק דווקא באנשים יותר מאשר במעמדו של הידע. מה יעשו כל מי שלא רוצים או יכולים להיות חברי אקדמיה?

אני סבור שמי שעושה דוקטורט גם בתחומים האלה יוכל למצוא עבודה, ואפילו עבודה מעניינת. הבעיה הגדולה בשביל דוקטורנטים מהסוג הזה (שלא בונים מודלים מתמטיים למסחר בניירות ערך) היא לא העדר כישורים אלא דווקא העדר דמיון. כמה מוזר! דווקא דמיון הוא מה שחסר לדוקטורנטים במדעי הרוח. וחוסר הדמיון הזה מתחיל מוקדם מאוד, עם סיום התואר הראשון. אני זוכר איך כל העבודות נראו כמו עיסה גדולה אחת של שעמום. משהו שהאנשים האחרים עושים. אני מוכן להמר שחצי מהדוקטורנטים בחרו במסלול הזה כי חשבו שהם לא יכולים לעשות שום דבר אחר. אם זה נכון, אז הבעיה כאן אינה רק "מצב האוניברסיטאות" אלא בעיה בייעוץ תעסוקתי.

השאלה "מה אני יכול לעשות עם תואר ב…" היא שאלה מהדור הישן. אמנם יש תארים שקשורים באיזה אופן להכשרה מקצועית, למשל עבודה סוציאלית, רפואה או הנדסה אזרחית אבל בפועל אפשר לעשות כמעט כל דבר עם כמעט כל תואר. העולם שלנו מלא במקצועות ותתי מקצועות חדשים בתחומי השווק, האירגון, הניהול, המחקר, הפיתוח ותכנון שבעצם מה שנדרש הוא אוסף של כישורים שרק מיעוטם נלמד באוניברסיטה. המעסיקים כמובן יודעים את זה.

הנה דוקטורנט. הוא בילה שלוש או ארבע שנים במחקר שכולל בדרך כלל הרבה עבודה עצמאית, למידה של חומר רב, מחשבה יצירתית וביקורתית, ניהול זמן קפדני, משמעת עצמית, ויכולת קומוניקטיבית גבוהה שבאה לידי ביטוי בכתיבה לכל מני פורומים והרצאה בפני קהל. כשמסתכלים על זה ככה, הידע עצמו הוא משני לכישורים האחרים. מישהו עם חבילת הכישורים הזו הופך לפתע מעוף מוזר ומאיים למועמד שיהיה חבל לא להכניס אותו לעסק שלך. לא בטוח שכל המעסיקים יודעים את זה אבל אפשר לספר להם.

למכור את עצמך

כמעט כל האנשים שבאים אלי ליעוץ שואלים "במה אני יכול לעבוד?". המלכודת של חוקרים רבים היא שהם חושבים שאם הם יהגו בשאלה די זמן אולי התשובה תתברר. אני חושב שאין תשובה אנליטית אחת לשאלה כזו. אבל אפשר לגייס את רוח המחקר ולנסות למצוא תשובות סינטטית. צריך לשאול הרבה אנשים מה הם עושים. ללכת לבקר במקומות עבודה. להתייעץ. לשאול את השאלות הנכונות. כדאי גם לנסות לברר עם עצמך מה באמת ממלא אותך באנרגיה ושמחה.

סקר שנעשה באנגליה על ידי vitae הראה שמעסיקים רבים מאוד (76%) מעריכים עובדים בעלי דוקטורט. במקרים רבים הדוקטורים מקודמים מהר יותר ומרוויחים יותר. מה שעוד גילה הסקר הוא שרוב המעסיקים (69%) לא מציין "דוקטורט" באופן מפורש במכרזים או הצעות עבודה. בעיני זה נתון מדהים, שצריך לזכור כל דוקטורנט שמחפש עבודה ומהסס לפנות בגלל שהתואר אינו מצויין באופן מפורש.

מלכודת נוספת היא שדוקטורנטים רבים חושבים על כל הדברים ש"מישהו כמוני" אמור לעשות במקום לחשוב מה הם באמת אוהבים לעשות ובמה הם טובים. פגשתי מישהי שגילתה לי ממש בסוד שהיא בעצם לא כך כך אוהבת לכתוב ספרים או מאמרים. "אני די טובה בזה" היא מודה, "אבל בעצם לא אוהבת את התהליך הזה". היא גם לא משתגעת על ללמד כיתות גדולות, למרות שהיא אוהבת להנחות דוקטורנטים. לא אוהבת ללמד, לא אוהבת לכתוב, לא אוהבת לפרסם – אבל עובדת באוניברסיטה. כדי להיחלץ מהמלכודת הזו חייבים  להודות באמת, אפילו אם האמת כרוכה בלהודות שהדבר שהכי מסעיר אותך זה למכור דברים, או להרוויח כסף, או ילדים בגיל ארבע.

מלכודת אחרת היא שחוקרים לא יודעים למכור את עצמם. הם מדברים בשפה שאף אחד חוץ מהקולגות שלהם לא מבין, ולפעמים עושים אפילו את זה די גרוע. (אני יודע ש"למכור את עצמך" נשמע רע, אבל בשביל בודהיסטים זה לא בעייה. ממילא אין "עצמך" אז מה אכפת לך?) בשביל לעשות את הצעד החוצה, צריך ללמוד את השפה של המעסיק הבא שלך. אצלי זה היה יחסית קל כי נשארתי לעבוד באוניברסיטה. אבל אפילו בתוך האוניברסיטה הייתי צריך ללמוד מהר שפה קצת שונה, שפת ניהול ובירוקרטיה, שפה שמעדיפה רעיונות קצרים ופשוטים שיש להם התחלה אמצע ומסקנה ברורה. במקום להיתלות בפרסומים ופרסים, הייתי צריך לדבר דוגרי על מה אני יודע לעשות. זה לא היה פשוט – אבל עשיתי שעורי בית ועברתי את הראיון.

אז איך עושים את זה? הנה התורה כולה על רגל אחת – צריך לחשוב על מה שמעסיקים רוצים ולמכור להם בדיוק את זה. למשל, אחת הטעויות הנפוצות היא לשים בראש קורות החיים את השורה שמסכמת בעיני בוגר האוניברסיטה את פסגת ההישגים – התואר השלישי. יומיים שלושה של סדנת let go וזה עובר לסוף העמוד השני. מה שצריך להיות בראש העמוד הם הכישורים שמאפשרים לך לעשות את העבודה שאתה רוצה לעשות, בצירוף איזכורים של ארועים או מקומות עבודה בהם הכישורים האלה צמחו. כמעט לאף אחד (חוץ מאמא שלי) לא אכפת מהתעודה (כמובן שאם העבודה במחקר הסיפור שונה).

הגישה הזו צריכה לעמוד בבסיס כל נסיון לקבל עבודה, תהה זו אשר תהה. יש הרבה עבודות מעניינות שם בחוץ, ויש הרבה מעסיקים שישמחו לשלם משכורות נחמדות אם רק תסבירו להם בשפה שהם מבינים למה אתם הולכים לעשות עבודה יוצאת מגדר הרגיל.

——–

כרגיל הפוסט פתוח לתגובות ובמיוחד לשאלות ועצות שיכולות לעזור לחוקרים במצבים דומים.
סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • מיקי   ביום 15 ביולי 2010 בשעה 20:21

    אני פשוט לא מבין

    אתה באמת חושב שהעובדה שמישהו החליט ללמוד ולשרוף שנים מחייו על תולדות החרסינה בסין העתיקה הינה סיבה טובה לקבל אותה לעבודה.

    במה? מהנהלת חשבונות? בתיכנות? אולי להיות מורה למדיטציה?

    ממש לא ברור לי כל הענין – אנשים בוחרים ללמוד מקצועות מרתקים (גם לי ישנם כמה פנטזיות בתחום – אבל לא זמן ללמוד משהו שלא יעזור לי להתפרנס) ואח"כ לא מבינים איך זה שהם למדו כל כך הרבה שנים – יש להם תארים כאלה ואחרים. ומשום מה אף אחד לא צריך אותם בעבודה.

    • אסף פדרמן   ביום 15 ביולי 2010 בשעה 20:27

      מיקי,
      תקרא שוב, אולי תבין.

    • בן   ביום 15 ביולי 2010 בשעה 21:37

      אם הבנתי נכון אסף אומר בדיוק את מה שאתה מטיח
      כאילו באמת לא קראת – אין בדוקטורט כשלעצמו בהכרח
      ערך מוסף כלכלי כלשהו. מכאן הוא מנסה להציע כיווני
      פעולה ובעיקר חשיבה מאוד מעניינים.שווה לקרוא.

  • דן   ביום 16 ביולי 2010 בשעה 06:12

    פוסט מרתק ומעורר השראה. תודה.

    לי לפחות, היתה חסרה תזכורת – ולו בכמה מילים – לעובדה שכל התזזיתיות של "שוק העבודה" שאתה מדגים ומפרט את קיומה, היא גם תוצר של התפתחות קפיטליסטית ("התפתחות בכלכלה" לטובת מי שקשה לו עם השם המפורש) מאוחרת. התפתחות בה אנחנו נדרשים לתת יותר וברוב המקרים לקבל פחות – בטחון תעסוקתי, זכויות וכד'.
    אני לא טוען שדוקטורנט/ית המחפשים עבודה (וגם לא כמה כאלה) יכולים לשנות זאת אבל כדאי לזכור את הגורם ולא רק להשלים עמו.

  • רועי   ביום 16 ביולי 2010 בשעה 07:34

    אחת היכולות השימושיות לשוק העבודה שיש לדוקטורנט בכל תחום היא יכולת למידה עצמית. זו היכולת שהייתי מדגיש בפני המעסיק הרלוונטי. כאן גם אחד היתרונות הגדולים של מי שלמד תחום אחד באקדמיה והוא האפשרות ללמוד ולהתפתח בתחומים אחרים. הנקודה החשובה ביותר לטעמי היא לא להתקבע על תחום תעסוקה יחיד בעולם דינאמי. הדבר נכון כמובן גם בתחומים אחרים של החיים.

  • מנדי   ביום 16 ביולי 2010 בשעה 07:48

    פוסט מעניין ובהחלט מעורר מחשבה. אבל גם מעלה את השאלה: כשאתה "מתפשר" והולך לעשות את העבודה של "האנשים האחרים" מה קורה לדברים שאתה באמת אוהב? אם אתה לא עובד ומתעסק בתחום שחקרת, איזה מקום הוא תופס בחיים החדשים שלך?
    (אני יודע שבודהיזם זה לא משהו שרק "אוהבים לעשות" אלא דרך חיים אבל רק לצורך הדוגמה) האם זה שהלכת לעבוד במשרה אדמינסטרתיבית לא דוחק קצת את העיסוק שלך בבודהיזם הצידה? למששל בבלוג אתה כמעט ולא כותב כבר על בודהיזם… זה לא מדגים כמובן כי אני לא מכיר את שאר החיים שלך אני סתם תוהה…

    • אסף פדרמן   ביום 16 ביולי 2010 בשעה 18:20

      שאלה מעניינת מנדי. אולי כדאי להסתכל על זה מזוית בודהיסטית באמת. מה זו ההיאחזות בנושא אחד ספציפי שגורמת למישהו לחשוב שלעשות משהו אחר זה "להתפשר"? אם זו הגישה אז באמת קשה לעשות שינוי כי התבוסה מוכנה מראש. מי שמצליח לראות את המצב באופן בהיר וצלול כבר יראה לבד שאין כזה דבר להתפשר.

      ובענייני – בינתיים גיליתי משהו חדש שאני אוהב וזה לא במקום מה שהיה קודם אלא בנוסף. יש משהו ממית בלהגיד אני = בודהיזם (או כל דבר אחר).

  • מוריה   ביום 16 ביולי 2010 בשעה 13:29

    אסף, תודה לך על סדרת הפוסטים המרתקת. אני עומדת לקפוץ למים של כתיבת דוקטורט (אחרי שאסיים תזה) וככל שאני מתקרבת לשפת המקפצה, הטמפרטורה של המים נדמית לי קרירה יותר מדי.

    אני רוצה להגיה אותך בקטנה: תהא צריך להיות עם אלף ולא תהה כפי שכתבת.

    השאלה של מנדי היא בעיניי קריטית בעניין הזה. ואני סקרנית מה אתה חושב, האם הדחיקה של האפשרות לעסוק באמת באותם תחומים נידחים – נידחים רק בגלל המבנה הכלכלי ששורר היום – היא לא פגיעה שצריך להשלים איתה, וקודם כל כמובן להכיר בקיומה?

    • אסף פדרמן   ביום 16 ביולי 2010 בשעה 18:32

      הי מוריה, תודה.
      כן, קודם כל להכיר שזה המצב. כמו שכבר כתבתי זה מצב שבחלקו לפחות הוא מצער. ברמה האישית כל אחד יעשה את מה שהוא מבין. על הרמה הציבורית – בפעם אחרת.

    • מנדי   ביום 17 ביולי 2010 בשעה 07:42

      תודה :)

  • גיל   ביום 17 ביולי 2010 בשעה 17:22

    אני חושב שאחת הבעיות הקשות שיש לדוקטורנטים היא לעשות סוויץ' מחשבתי מהאקדמיה לעבודה רגילה. ראשית, תמיד יש תקווה למצוא עבודה באקדמיה ואנשים אומרים לעצמם, ננסה עוד שנה ועוד שנה. מתי מחליטים שזהו, הגיע הזמן לעבור למשהו אחר? שנית, מעבר למוכנות הספציפית לעבודה לא אקדמאית, כל התפיסה של מהי עבודה צריכה לעבור רוויזיה. אין יותר לוח זמנים גמיש שאתה קובע לעצמך, אין יותר לבוש רשלני. צריך ללכת כל יום לעבודה, בשעות קבועות, ומצפים ממך להתנהג ולהתלבש בצורה מסוימת. זה לא קל אחרי שב10 השנים האחרונות לא עבדת לרוב בעבודה כזו.

  • מימי   ביום 3 באוגוסט 2010 בשעה 12:59

    מקווה שאתה מכיר את סדרת כתבותיו של תומס בנטמן בנושא על האקדמיה האמריקאית (אולי בכלל הגעתי אליו ממך…)
    http://chronicle.com/article/Graduate-School-in-the/44846

טרקבאקים