המהפכה (כמעט) הושלמה

שני דברים חשובים התרחשו לאחרונה באנגליה. הראשון הוא ה spending review של הממשלה החדשה שקבע מה גובה הקיצוץ התקציבי וכיצד עוגת הקיצוצים תתחלק בין המשרדים השונים. (עוגת קיצוצים – תודו שזו מטפורה נאה!). המועצה הבריטית להשכלה גבוהה כמובן לא יושבת ומחכה שיגידו לה שצריך לקצץ, וכבר הודיעה על קיצוץ צפוי, שאף יכול לכלול ביטוח מוחלט של מענק ההוראה למדעי הרוח ועל קריטריונים חדשים לחלוקה שיתבססו בין השאר על מצויינות מחקרית של אוניברסיטאות (לא של חוקרים בודדים). המצויינות הזו נמדדת כיום בתהליך שמתרחש כל 4 שנים וכולל סקירה מדוקדקת של רמת המחקר בכל חוג באוניברסיטה. התוצאה תהיה כמובן החלשה של החלשים, וחיזוק של החזקים.

השני הוא פרסום של דו"ח בראון על מימון ההשכלה הגבוהה באנגליה. הדו"ח מציע שיטה חדשה לגמרי למימון, שעיקרה הטלת האחריות למימון על בוגרי האוניברסיטאות. התקרה על שכר הלימוד בתואר ראשון, שעומדת כעת על כ 3300 פאונד לשנה (19,000 ש"ח), תוסר לגמרי, ובמקומה כל אוניברסיטה תקבע את השכר לעצמה. תארו לכם את התוצאה הבאה: עלייה דרמטית בשכר הלימוד, וחוגים מסויימים שעולים 6000 ואפילו 10,000 פאונד לשנה. מהצד השני, סטודנטים לא ישלמו דבר בזמן הלימודים, אלא יקבלו הלוואה אותה יחזירו מתוך המשכורת העתידית.

למרות שזה אינו צעד פופלרי בקרב הסטודנטים, אני חייב להודות שמדובר במהלך שיש בו הגיון. לטענת מחברי הדו"ח השכלה גבוהה נחשבת להשקעה הטובה ביותר, ובעלי תארים מרוויחים טוב יותר (בממוצע) מאשר חסרי תארים. מדוע שחסרי התארים יממנו, באמצעות המדינה, את הרווח שצפוי לבעלי התארים? בשיטה החדשה הנטל על מימון הלימוד נופל על מי שנהנה מפירותיו, כלומר, בוגרי האוניברסיטאות. החזר ההלוואה יהיה תלוי בגובה ההכנסה של הבוגר, ויהווה למעשה מעין מס. (איך יעשו את זה בדיוק? לאלוהי הבירוקרטיה האנגלית פתרונים).

כתבתי שהמהפכה הושלמה, כיוון שהשינוי הזה ישלים את מה שהחל לקרות בזמן ממשלת תאצ'ר – פתיחה של ההשכלה הגבוהה לכל שכבות האוכלוסיה, והגדלה משמעותית של מספר הסטודנטים. היום, 45% מכלל הצעירים באנגליה לומדים באוניברסיטה, והדבר כמובן חייב פתיחה של מאות אוניבסיטאות חדשות. לדמוקרטיזציה של ההשכלה היו השלכות חשובות, למשל, על פוטנציאל ההשתכרות של קבוצות שהיו באופן מסורתי מודרות מהאוניברסיטאות, שלא נדבר על זה שנפלה בחלקן הזכות לרכוש השכלה ברמה גבוהה. היום הם יכולים להשתתף בעוגה שהיתה בעבר נחלתם של בוגרי בתי הספר הפרטיים.

אבל לדמוקרטיזציה צדדים נוספים. המערכת הישנה היתה אליטיסטית וקטנה. היא היתה בנויה על התפיסה שעל החברה לתמוך בקבוצה קטנה של אנשי מדע, רוח ומנהיגים פוליטיים ואחרים. המימון שלהם היה נדיב ומלא, ובתמורה הם סיפקו, או לפחות היו אמורים לספק, את ההנהגה האינטלקטואלית והמדעית-טכנולוגית הדרושה לחברה מודרנית.

פתיחת שערי מוסדות ההשכלה הגבוהה היתה הצעד הראשון לביטול האתוס הזה. תחילה גבו שכר לימוד סמלי על מנת לכסות את ההוצאות, שכר לימוד שהלך וטפח עם השנים. אבל מה שמשלמים הסטודנטים מעולם לא כיסה את העלויות, שכוסו על ידי מענק ההוראה המרכזי. בכך כאילו אמרה הממשלה שהיא מבקשת לתמוך במתן חינוך גבוה לכל אדם שיכול ורוצה ללמוד. המצב הזה החל להיות בעייתי ככל שיותר אנשים בחרו בהשכלה גבוהה. החינוך שלהם יקר, ונופל על כתפי כלל האוכלוסיה, כולל אותו חלק שאינו רוצה או יכול ללמוד באוניברסיטה. מאחר והקבוצה שאינה לומדת גם משתכרת פחות, נוצר מצב בלתי שיוויוני שאינו בר קיימא, כך טוען הדו"ח.

דו"ח בראון מסמן סוף למצב הזה, ומציע התנערות כמעט מוחלטת של המדינה מהאחריות לטיפוח וחינוך אנשי המדע והאינטלקטואלים של העתיד. הוא מציע שההשכלה הגבוהה תפעל כמו שוק חופשי בו המוסדות יתחרו על לב הסטודנטים, והסטודנטים יבחרו "בחירה חופשית" באותן אוניברסיטאות שיציעו קריירות מבטיחות יותר. יש משהו יפה בדמוקרטיזציה, במתן כח למשתתפים הקטנים. אבל יש בכך גם סכנה. איש לא יודע באמת מה יקרה כשעתיד ההוראה ותחומי הידע יופקדו בידי ההגיון של צעירים בני עשרים. מבנה השכר החדש אמור לעודד צעירים לחשוב באופן "רציונלי" יותר על בחירת תחום הלימוד, אבל הכוונה כאן היא לרציונליות מסוג אחד בלבד – רציונליות כלכלית. הממשלה החדשה כבר מבקשת מאיתנו (באוניברסיטה) לפרסם את נתוני השכר של הבוגרים שלנו. הכיוון ברור: על שוק העבודה לקבוע מה ראוי ללמוד והיכן.

אני מצפה שהשינוי בסך הכל יחריף את מה שממילא מתרחש היום – עלייה בביקוש ובהיצע לפיננסיים, ניהול ומשפטים, דעיכה מהירה אפילו יותר של מדעי הרוח, במיוחד תחומים הרחוקים מיישום עסקי כמו לימודי דתות, שפות עתיקות, והיסטוריה. מנגון "טבעי" של משוב יבטיח שמוסדות שמקושרים לתחומי עיסוק מכניסים יוכלו לגבות שכר לימוד גבוה יותר, ובכך להשקיע עוד בייצור יעיל יותר של קורסים-מותאמי-תעשייה, קשרים עם מעסיקים, וייעוץ קריירה איכותי. חוגים לפילוסופיה פיסיקה וגיאוגרפיה ימשיכו להיסגר.

אני מנסה להסתכל על זה בלי דעות קדומות רבות מדי. מי אמר שכל אדם צריך או יכול ללמוד פילוסופיה? מי אמר שכל אדם צריך או יכול ללמוד ספרות? יותר מזה, מי קבע שעל החברה שלנו לממן לימודים כאלה לכל מי שרוצה? אני לא חושב שתחומי הדעת האלה יעלמו מהעולם. יותר סביר שהם יתרכזו, בכעבר, בכמה מוסדות עלית וימשכו אליהם את מי שמוכן לקחת על עצמו סיכון כלכלי, או מי שאינו זקוק להכנסה.

אם דו"ח בראון יהפוך למדיניות אני צופה שנראה אוניברסיטאות שתופסות נישות באופן מובהק יותר. לא עוד מוסד שחולש על הידע כולו ושואף לקיים הוראה ומחקר ברמה גבוהה. יהיו אוניבסיטאות למדעים מדוייקים, ואניברסיטאות למדעי הרוח והחברה. יהיו כאלה שיכשירו מורים ומנהלי מתנ"סים וכאלה שיכשירו מנהלי בנקים ומהנדסים. יהיו אוניברסיטאות שעיקר עיסוקן מחקר, וכאלה שעיקרן הוראה. יהיו כאלה שמציעות מקצועות לאנשים צעירים, ויהיו כאלה שמציעות השכלה רחבה לאנשים בני 50 שמחפשים שינוי. בהתאם אני צופה שנראה שינוי גדול בסגל, באופי העבודה, וכמות התמיכה שמוענקת לסטודנטים. הם יהיו הלקוחות של האוניברסיטאות, והם ידרשו, בצדק, שירותים, תמיכה, והוראה טובים יותר.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • גיל   ביום 24 באוקטובר 2010 בשעה 16:07

    השיטה של ההלוואות היא מה שכבר קיים בארה"ב, אוסטרליה ומדינות אחרות (נדמה לי שיש גם ניסיון לעשות את זה בארץ). זו שיטה טובה כי מתחילים לשלם שנה אחרי סיום הלימודים שזה זמן סביר למצוא עבודה, ומשלמים כאחוז מסוים של השכר שעולה קצת עם הזמן. מי שלא עובד לא משלם. ככה יוצא שמחזירים את ההלוואה ב15-20 שנה וזה גם הגיוני.

  • רני   ביום 24 באוקטובר 2010 בשעה 17:17

    דבר מה דפוק כאן עד היסוד. הלואי והיה לי את השכל ויכולת הכתיבה לומר את אשר ברצוני. נקבת בשלושה מקצועות מועדפים: פיננסים, ניהול ומשפטים. נניח לשם דיון ש100% מהצעירים ילמדו מקצועות אלו ויתמחו בהם ויקבלו משכורת גבוהה של מומחים בוגרי אוניברסיטה. מי ידאג שיהיו חשמל, מים, כבישים, תחבורה, אוכל, מכונות, בגדים ובתים. בגדול דבר מה דומה קורה היום בארה"ב והסינים דואגים לבגדים ובמידה רבה מאוד למכונות וציוד חשמלי.

    יפה, אז תביא לי תיאוריה כלכלית בסיסית ותאמר לי כשיהיה עודף, שלושת אלו ירד שכרם ויעלה שכר מספקי האוכל, החשמל וכ"ו. זו תשובה לא טובה כי בינתיים החברה הנדונה איבדה חלק גדול מהידע הכישורים והמסורת התעשייתיות שמאפשרות ליצר תחתונים עמידים ביעילות ובזול. עצם הנסיון להחזיר את היכולת יקר להפליא למעשה כמעט בלתי אפשרי מבחינה כלכלית. כשזה חוזר בתחתונים, טלפונים, אוניות, כבלים חשמליים, רהיטים, צעצועים נוצרת בעייה אמיתית של חברת פיננסים, ניהול ומשפטים שמאופיינת בחוסר היכולת לספק צרכים אמיתיים שבלעדיהם אין חיים ראויים. כאן חייבת לבוא ממשלה. מגזר פרטי המונע ע"י תאוות בצע אינו מסוגל לטפל בתהליך כזה של התנוונות. זה כבר ניכר היום בארה"ב ובחלק ממדינות אירופה וגם בישראל שהולכת ומאבדת יכולות חיוניות לקיום חיים מודרניים ורוכשת יכולות אלו ומוצריהן מבחוץ. דוגמה מובהקת היא העלמות חברות אירופאיות ליצור מכונות לייצור טקסטיל. זה ידע שנצבר במשך מאות שנים, באמת, ויהיה קשה מאוד, בלתי אפשרי לשחזר אותו בזמן סביר ועלות סבירה.
    באשר לפילוסופיה, שפות, ספרות וכ"ו. ה חברה המערבית הגיע להיכן שהגיעה כשאלו היו חלק מהמערכת האוניברסיטאית. אין לנו ידע מה קורה לחברה זו ללא עיסוק באלו. ייתכן שכשנדע יהיה כבר מאוחר.

    טוב זה טוק בק לא ספר מקווה שהצלחתי להעביר חלק מדעותי-הרגשתי.

  • אהוד   ביום 24 באוקטובר 2010 בשעה 20:36

    האם לא עדיף לבצע הפרדה בין אוניברסיטאות (מכוני מחקר) ומכללות שתפקידן להכשיר עובדים לעולם הטכנולוגי המודרני? כל עוד מספר החוקרים באוניברסיטאות הוא קטן החברה יכולה לממן אותם כפי שהיא ממנת פעילויות תרבותיות אחרות שלעיתים הן אלטיסטיות (אופרה, בלט וכו…). המכללות יכשירו כוח אדם איכותילעולם המודרני.

  • nachum   ביום 25 באוקטובר 2010 בשעה 07:08

    taklada–כול לכלול ביטוח מוחלט של מענק

  • אסף פדרמן   ביום 25 באוקטובר 2010 בשעה 07:21

    גיל, נכון, ובעצם באנגליה כבר היום יש את זה. השינוי הוא שעל פי הדו"ח הם ייקחו הלוואה גדולה הרבה יותר ותנאי ההחזר יהיו נוחים יותר.

    אהוד, השאלה היא איך זה יהיה מאורגן. האם במכוני המחקר לא תהיה הוראה בכלל? המקצועות דורשים ידע מתקדם וצמודים לכן לתחומי מחקר. מן הצד השני הרבה חברות גדולות מגייסות עובדים מכל התחומים ומכשירות אותם, כי מה שמעניין אותן זה איכות אנושית וכישורים כלליים ולא ידע. אני מסכים שמשהו כזה יקרה בסוף, השאלה היא אם הנתק בין מחקר להוראה לא יהפוך את הרמה הכללית לירודה, כי לא יהיה מי שיעסוק בתרגום של הממצאים לטובת כלל הלומדים.