השיחות המשוגעות ביותר בעולם

המורה: "לאן תלך לאחר המוות?"
תשובה: "סלח לי לרגע, אני צריך ללכת לשרותים"

זן הוא אחד הנסיונות המרתקים ביותר שהמציא האדם כדי לעסוק בתחום האפל שמחוץ לדיבור, ואחד האמצעים שלו הוא דיבור מסוג מסויים, קואן, שהוא מעין הכלאה בין חידה, התגוששות, והזמנה להתעוררות. ספרו של יואל הופמן The Voice of the One Hand שיצא ב-1975 היה פריצת דרך, אפילו שערוריה, כשחשף בפעם הראשונה לעיניים מערביות תרגום של פתרונות הקואנים בליווי הסברים. עד אותו רגע חלק מהקואנים היו ידועים, אבל כמעט אף אחד מחוץ למסגרת המנזרים ביפן לא ידע מה מהווה פתרון נכון ומה מוטעה. מי שהוכשר לדעת, היינו מורי הזן, נשבעו לשמור על הידע הזה בסוד.

הנה סיפור זן ששמעתי: מאסטר זן והעוזרים שלו נתקלו בשדה התעופה בדלאי לאמה ופמלייתו עומדים לצד דלפק משקאות. המאסטר ניגש אל הלאמה ובלי להגיד דבר נוסף לקח תפוז מהערמה שעל הדלפק, העמיד אותו מול אפו של הדלאי לאמה וקרא "זה לא תפוז! מה זה?! מה זה?!". הדלאי לאמה הסתכל, כווץ את גביניו, הסתובב לאיטו לאחד העוזרים שלו ושאל בתמיהה "מה, הוא לא יודע מה זה תפוז?".

אם זה לא תפוז, מה זה? מה זה? זו מלכודת מטאפיסית. אם תגיד שזה פרי הדר טעית, אם תגיד שאין לתפוז טבע ממשי ונבדל ושהוא "ריקות" גם טעית. לא בגלל שהתשובות לא "נכונות" מבחינה מורפולוגית או פילוסופית, אלא בגלל שהן מעידות על הלך רוח שאינו ער לטבע האמיתי והמיידי של מה שעומד מול העיניים שלך. מצד שני, אם אתה לא מכיר את התרבות הזו אתה עלול לא להבין על מה בכלל כל העניין. הקואן דורש לצאת מתוך התשובות המוכרות, הידועות, הקלישאיות שהן הן בעצם השפה בה אנחנו לומדים לשלוט ושבעצם שולטת בנו.

אם כן, איך יכול ספר שמכיל פתרונות לקואנים לספק הצצה אל מעבר לזה? קריאה לא נכונה בו לא תעשה דבר יותר מאשר לייצר עוד קלישאות זן, סדרה של "תשובות נכונות", או פילפולי סרק. לכן פרסומו היה שערוריה.

השערוריה היתה גם איום על עצם האפשרות לנהל שיחת זן "תמימה" – כלומר שיחה בה התלמיד עדיין תמים, וגם איום על מסגרת ההכשרה המינזרית – כלומר, מעתה כל אחד יכול לכאורה לעבור את הבחינה ולהיות מורה זן. אבל קואנים, כמו שאפילו עולה מהספר עצמו, הם הרבה יותר – או בעצם הרבה פחות – מציפייה לתשובה הנכונה. הספר הוא מעין ההצצה אל מה שאמור להיחוות בחדרי החדרים של מנזר הזן, בין מורה הזן לתלמידו, הצצה שרק חושפת את הקושי לזייף הבנה אינטואיטיבית ומיידית על ידי דקלום של תשובה מן המוכן.

הופמן בעצם רק חצי אשם בשערוריה. את החשיפה הראשונית של הפתרונות עשה ב 1916 מחבר אנונימי שביקש להרוס את מעמד מורה הזן בכך שיספר לעולם (היפני) על החידות, וחשוב מכך, על הפתרון הנכון שעל תלמיד הזן להציג. קול היד האחת הוא תרגום לעברית של התרגום האנגלי של גנדאי סוג'יזן היורון: "ביקורת של הזן המזוייף של ימינו" מאת מחבר אנונימי ובלתי שמח בחלקו. איני יודע אם הזן אכן היה מזוייף בשנת 1916 אבל ברור שהוא לא נעלם בגלל המהדורה היפנית של הספר, ולא יעלם בגלל המהדורה העברית. בכל מקרה, מעניין לבחון אם קריאה בספר מקרבת או מרחיקה מהבנה של זן ומהתעוררות. האם היא שער לתובנה או סתם הצצה אל תרבות מטורללת? ואולי בכלל אלה אינן אפשרויות שמוציאות זו את זו.

השורות שמצוטטות למעלה על הנזיר שהולך לשרותים אחרי המוות הן תרגום מאנגלית של תרגום מיפנית, שבעצמו הוא אינו אלא תרגום של פעולות למילים: מעשים ופעולות שהם הדיאלוג החי בו מורה הזן בוחן את תלמידו ושבדיעבד הפכו מחיים למילים על ניר.

מכאן, אני חושב, עולה תחושת הזרות הגדולה שהספר העבה והמעניין הזה מעניק. התרגום הראשוני של הדיאלוגים החיים לדיאלוגים כתובים, זה שנעשה על ידי המחבר היפני האנונימי, רחוק מלהיות מעשה אומן. הוא פשוט מתאר בקרירות את החלפת המילים בין המורה לתלמידיו, באופן שמזכיר הוראות בימוי יותר מאשר שיחה. הקריאה בדיאלוגים אינה מעניקה את אותה אשלייה נעימה שמלווה דיאלוגים בפרוזה מודרנית, או אפילו בתנ"ך. יותר מזה, התודעה של המשוחחים נדמית לפעמים כאילו היא אינה כפופה לאותם חוקים שמנחים את השיחות בפינת הקפה של המשרד שלי. הכללים, הציפיות, עולם המושגים, והנורמות שונים מאוד. להבין את שבירתם קשה אפילו יותר בשביל מי שאינו בקיא בתרבות המנזרים היפנית על כל הסמכותניות שלה והרקע הפילוסופי שהיא מניחה.

למרות זאת, התרגום לעברית וההערות של הופמן מצליחים להציל את הטקסט, שבאופן טבעי מצוטטות בו פנינות כמו הציטוט שלמעלה. בנוסף הטקסט מכיל את הקואנים המקוריים שהם במקרים רבים בעצמם דיאלוגים שנונים ומאתגרים, כתובים היטב בלי קשר לאיכות ה"תשובות" שנלוות אליהם. בכל מקרה, הספר חושף משהו מהטעם של השיחות המשוגעות, אולי המשוגעות ביותר בעולם.

על הכריכה האחורית כותב הופמן שמי שמרחיק עד סין או יפן כדי להבין להבין משהו דומה לאדם שמבקש להשתיק את צליל קולו בצעקה. אפשר לשאול, במה קריאת הספר שונה מנסיעה ליפן? האם צריך לקרוא אותו בשביל להבין זן, בשביל להבין את עצמנו, בשביל להבין בכלל משהו בעולם המשונה הזה? אם לא נקרא את השיחות המשוגעות, איך נדע שהעולם משונה? איך נזכור לא ליפול אל הבורות שכרינו לעצמנו? והרי העולם משונה לא רק בגלל שמדובר ביפן במאה ה18 בה תלמיד זן סותר למורה שלו או הולך לשרותים כתשובה לשאלה על המוות, לא רק בגלל שאנשים מבוגרים שואלים אחד את השני מה זה תפוז, אלא בגלל האופי הבלתי מוסבר של הדברים שאנחנו עושים, למשל יושבים במיטה ביום  שלישי בערב וכותבים על מחשב נייד, תיק תיק תיק, היד מקישה על המקלדת.

קול היד האחת, תרגום והערות יואל הופמן, נוסח עברי, דרור בורשטיין. כתר 2011.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • אזרח.   ביום 14 באפריל 2011 בשעה 19:38

    יפה ומאתגר .

  • נועם מ.   ביום 18 באפריל 2011 בשעה 08:49

    כתבת שהתיאור בכתב של שיחות הזן "מזכיר הוראות בימוי יותר מאשר שיחה." זאת הבחנה גדולה.

    אני חושב שזה מרחיב עוד קצת את הדו-פרצופיות החיובית של זן ביחס לכל מה שהוא קבוע ומוגדר (או לפחות מעמיד פנים ככזה). הפעם זהו הנוהג.

    אם הקרמיקה היא זן בחימר, ושירת ההייקו היא זן במילה, מדוע שלא נתייחס לסצנות האלה בתור הזמנה לביצוע, הזמנה לבמה? כאילו הפעם מופעל זן על היד, הפה, על הגוף עצמו, במציאות או בדימיון?

    כאן הנוהג מקבל קיום של חפץ (שיחות הופכות לספר שיחות). ומיד מדובר בשערוריה – כלומר בפחד. אבל, נדמה לי ששווה לומר שהפחד הזה מיצירת 'חפצי זן' בלתי תלוי בחומרים עצמם. בתוך מסורת, יציר כפיו של חכם הזן מסוגל לשאת את מה שהושם בו, וגם לעבור שינויי צורה ותרגומים לאינסוף (כמו הספר הזה שהוא תרגום של תרגום של תרגום…). הפחד מההפיכה של חוכמת זן לכדי חפץ, הוא זר לחומר עצמו (שמעניק קיום פחות או יותר יציב בזמן) וזר גם לעבודת החכם (שמעניקה לדבר משמעות אנושית). מהיכן מגיע הפחד? אולי מהחשד לרמייה, כמו שכתבת. אולי מהתבוללות. ואולי מההזנייה שצפויה לזן בכניסתו לתוך מסגרת עיוורת מבחינה תרבותית. למשל, בכניסה לעולם של צריכה בה הוא מקבל את תפקיד היצרן של עוד כמה פריטים שבאופנה, ובכך בתור מה שנועד להשביע צורך חולף (חומרי, חברתי או אינטלקטואלי).

    חיי הנייר של הייקו אינם שונים בהכרח מחיי הוראות הבימוי האלה לתיאטרון של מחוות משוגעות. שיחת נזירי הזן תשמע משוגעת רק עבור מי שזר לעניין. והאמירה הזאת נשארת תקפה גם אם נחליף את הנזירים בסוכני ביטוח, בבליינים או בטניסאים. בכל מקרה, נראה שהבעיה היא בעיה של חניכה – חניכה לתוך מסורת, לתוך מחשבה ושיח, לתוך שיחה בין תלמיד ומורה.

    שוב תודה

  • אסף פדרמן   ביום 20 באפריל 2011 בשעה 15:48

    הי נועם, זוית מעניינת. נדמה לי שבמקור כל הרעיון הוא פעולה מיידית, לא מתווכת, שיחה קולחת, אמיתית, אינסטינקטיבית, שנונה, ולא משחק על-פי הוראות של במאי. אבל גרמת לי לחשוב על זה אחרת. מעניין.

  • קונצ'וק   ביום 29 באפריל 2011 בשעה 08:51

    הזן הוא לדעתי סוג של אמצעים מיומנים, וכן טמון בסיס התועלת ואיתו בסיס הבעיה: אצל מורה מיומן, הכלים של הזן הופכים לרבי-תועלת בשבירת הצמדויות לתפישות, כאשר יש צורך בשבירה שכזו, אך אצל המורה הלא-מיומן, זה פשוט יוצר גם אצלו וגם אצל התלמיד אשליה של הבנה.
    לצערי, ספרים כגון אלו של הופמן, בעיני משקפים את המקרה השני. כמו גם קבוצות הזן הישראליות למיניהן.

    ברכות