סופה של החילוניות בישראל

הכותרת "מהכשרת החילוניות עד ביטול החברה הדתית" בפוסט המעניין מאוד של תומר פרסיקו מטעה: בשביל מי שאינם יהודים אורתודוקסיים הבשורה של הרב יואל בן נון ושל יואב שורק אינה הכשרת החילוניות אלא ביטולה. המשמעות של ביטול החברה הדתית לפי המודל של שורק (קראו בעצמכם, זה שווה) היא פשוט צמצומה של האורתודוקסיה והכרה בדתיות הכללית של מה שאנחנו בטעות עדיין קוראים חברה חילונית. הנקודה היא שחברה חילונית בעצם כבר כמעט לא קיימת בישראל ואני בספק אם הייתה קיימת מעולם.

נשמע מוזר? רק בגלל שאנחנו רגילים לחשוב שהחילוניות היא תוכן בעצמה והעגלה אינה ריקה ובעצם רוב הישראלים הם לא דתיים, ועוד כל מני סיסמאות שלמדנו בצופים. לדעתי אי אפשר להבין מה היא חילוניות בלי מה שעומד מולה. זה לא שאין דבר כזה חילוניות, אלא שבתור תופעה חברתית היא נדירה, ובישראל, אני חושב, כמעט אי אפשר למצוא אותה. חילוניות כשלעצמה אינה תוכן, אלא העדר של מימד מסויים בחיים – המימד הדתי. זה כמובן לא אומר שעגלתו של מי שאינו יהודי אותודוקסי בישראל ריקה, אלא שהיא מלאה לא בתוכן חילוני כשלעצמו (אני לא יודע מה זה "תוכן חילוני") אלא בתוכן אחר, שהייתי אפילו קורא לו דתי. אפשר להיות, למשל, אנתרופוסופי בודהיסט רוחני אקולוגי בישראל ולחיות חיים מלאי משמעות. אלא שזה לא ממש להיות חילוני. זה להיות לא יהודי. בלי להכנס לפלפולים רבים מדי על דתיות, אני רוצה להשתמש בהגדרה רחבה, ועל כן גמישה מספיק, ששמעתי מהפסיכולוג ג'ונתן היידת.

היידת מתאר דתיות בתור המימד האנכי בחיים. את המימד האופקי אנחנו מכירים היטב. יש בו חברים, עבודה, כסף, ובעיקר יחסים שמתנהלים על מישור אחד, שוויוני פחות או יותר. אני מבקר אצלך בבית, מביא מתנה לחתונה של הבן שלך, אתה קורא לי בשמי הפרטי, אנחנו מדברים על מה שמעניין אותנו ומצפים למעין תן-קח עדין שיחזיק אותנו יחד. במובנים רבים החילוניות מתנהלת על המישור הזה, למרות שכמובן גם אנשים מאוד דתיים חיים בו.

היחסים על המימד האנכי שונים לגמרי. נתחיל מזה שקשה להסביר אותם בכלל. מי שיש לו יחסים על משהו גדול ממנו, יתקשה להסביר בדיוק מה הוא עושה כשהוא מקיים את היחסים האלה. זה הכי קשה כשתנועה שלך על ציר האנכי היא גבוהה במיוחד. מי שממש ראה את האל יתקשה להסביר על מה מדובר למי שלא ראה. מי שחווה חיבור לתודעה אינסופית יתקשה להסביר את זה למי שבשבילו החיים סופיים ורגילים. מי שחווה את הנשגב יחייה חיים מתסכלים אבל מלאי משמעות.

הקושי להסביר את החוויה הדתית עובד גם ברמה פשוטה יותר. קשה להסביר למישהו מחוץ לקבוצה מה בדיוק המשמעות של הטקסים והמנהגים שמקיימים את המימד הזה. הקרבת חמאת גהי על אובייקט שמסמל איבר מין זכרי ונקבי במקדש הודי היא פרקטיקה שגרתית שיש לה משמעות אנכית בשביל ההודי שמקיים אותה מאז ומעולם. אני משער שבשביל רובנו זה זר ומוזר, למרות שאין לנו שום בעייה להדליק נרות חנוכה ולשיר מה עוז צור ולהרגיש אווירת חג מסופגניות בשמן שניצל בנס ממנורת הקנים בבית המקדש. אין דבר ברור מזה למי שמקיים את זה, אפילו לא צריך ממש להאמין בזה, אבל בשביל האורח מחו"ל זה מנהג אקזוטי בעל משמעות רגשית קשה לפיצוח.

נמשיך בזה שבניגוד למימד האופקי, במימד האנכי מובנית היררכייה ותנועה. מי שלמעלה הוא חשוב יותר, גדול יותר, נשגב יותר. מי שלמטה מנסה להגיע למעלה ולפחות להתחבר, לרגע, עם אותו למעלה. זה נכון כשמדובר בחווייה דתית גדולה, אבל גם בחווייה דתית קטנה כמו ערב שבת, סדר פסח, עמידה בצפירה, או הדלקת משואה ביום הזכרון.

כאמור, המימד האנכי יכול להיות מובן מאליו בדיוק כמו האופקי. למעשה בשביל רוב החברה האנושית זה המצב – וככה, אני רוצה לטעון, גם המצב בחברה הישראלית. ההודי שהולך למקדש להביא אוכל לאל של המשפחה שלו לא חושב שהוא עושה משהו מיוחד או משונה. להיפך, הוא יחשוב שלא לעשות את זה יהיה מוזר מאוד. אחת השאלות שנשאלתי רבות בהודו היתה על האלוהים שלי. התשובות החילוניות שלי הולידו מבטים מרחמים או תמהים. זה מביא אותי לנקודה האחרונה – המימד האנכי הוא מקור עצום למשמעות ותוכן. גם בהודו, וגם בישראל.

אני נזהר לכן מלהגיד שהדת (היהודית, נגיד) היא מקור למשמעות ותוכן, למרות שאני חושב שהיא באמת כזו כי היא מבנה את היחסים על הציר האנכי. אפשר לקיים מימד אנכי גם בלי הדת היהודית, או דת ממוסדת בכלל. אפשר למשל לקיים אורח חיים אקולוגי, אמנותי, צמחוני או אידאולוגי אחר שמאפשר תנועה על המימד האנכי. (אבל בהערת שוליים אני חייב לציין שברוב המקרים נדמה לי שהמנעד האנכי במקרים האלה מוגבל. לדת יש טריקים שקשה ליצור יש מאין). אבל בכל מקרה, חיים שהם רק אופקיים, שיש בהם רק תן-קח שוויוני, הם חיים שקל יותר לחוות בהם חוסר משמעות.

לסיכום הנקודה הזו, הממסד הדתי הוא קצה קצהו של הציר האנכי, היכן שהוא נפגש עם המציאות האופקית. הוא מנסה, ולעיתים רבות נכשל, לתווך את הנשגב באמצעות מנגנונים חברתיים פשוטים שכל אחד יכול לבצע, גם אם אין לו תנועה חופשית על המישור האנכי. קיום ה"מצוות" או הטקסים אמור לספק חיבור למשהו גדול יותר.

עכשיו אני מגיע לשאלה שעניינה אותי כשקראתי את הרשימה של תומר. האם יש בישראל חברה חילונית בכלל? כלומר האם באמת החברה הישראלית היא בעיקר אופקית, ואם לא, האם המימד האנכי בישראל אינו דתי יהודי? כאמור, בכל חברה, גם בחברות דתיות מסורתיות, יש מימד אופקי בו מתקיימים חלקים רבים של החיים ואולי אפילו רוב רובם. השאלה כאן היא על קיומו של המימד האחר. אם באמת יש חברה חילונית, אז היא או נעדרת מימד אנכי, או שיש מימד אנכי שונה מהדתיות היהודית.

כשרציתי להתחתן, אבא של אשתי לעתיד התעקש שנעשה חופה דתית. נשמע מוכר? שמעתי מאה סיפורים כאלה. אבל אני לא אתיימר למדוד את החילוניות על פי זה, כי המדינה בסך הכל מאלצת יהודים להינשא באופן יהודי. אפשר אולי לבדוק כמה מאלה שבוחרים לא להתחתן באופן יהודי ("כפייה דתית!") לא מלים את בניהם. לדעתי, אפילו בני הדור שלי מתעקשים למול את בניהם. כמובן, לא ממניעים "דתיים" אלא רק בשביל המסורת, ההמשכיות, החיבור לעם, לאומה, להסטוריה, או כי ככה יהודים עושים ועשו מאז ומעולם. מילת תינוקות היא המובן מאליו האנכי אצל "החילוניים" בישראל.

על הצבא שלפני כמה שנים תיקן את פקודותיו כדי לכלול בקריאת יזכור את אלוהים שזוכר את בניו ובנותיו נכתב הרבה לאחרונה, אבל לא צריך להגיע עד כדי כך כדי להבין שהצבא עצמו, מעוז הישראליות, אינו צבא נטול דת. שלום בוגוסלבסקי כתב פעם (לא הצלחתי למצוא את הפוסט) על שיחה שניהל עם נערים יהודים חילוניים על האם הצבא הוא דתי או חילוני. הנקודה היתה שהצבא החילוני כביכול, וודאי כפי שהוא נתפס אצל רוב הישראלים החילוניים, הוא צבא המגן של המדינה. ואיזו מדינה זו? מדינה יהודית כמובן. מדינה שאמנם יש לה גם אזרחים אבל בעיקר "בנים", נימולים, שהם עם, שתרגום התנ"ך לעברית מודרנית הוא חטא בעיניהם, ועוד כל מני דברים שמקיימים מימד אנכי שיונק ישירות מהדתיות היהודית.

החילוניים קיימים. אבל הם מפוזרים ומעטים, ואפילו הם יודעים שבעצם הקבוצה שותקת כי היא לא קיימת (בוגוסלבסקי, שוב). שמונה שנים באנגליה הלבנה של מעמד הביניים הראו לי מה זו באמת חברה חילונית. חברה שמתעסקת בעבודה, חופשה בצרפת, מתכונים, ארוחות ערב, גינון, וזהו. הסיפורים שלי על בר מצווה, צבא, יום כיפור, נתפסים כסיפורים מעולם אקזוטי בו הדתיות שלובה בחיים באופן מאוד לא אירופאי. ואם כבר נצרות או בודהיזם – שכל אחד יעשה בבית שלו מה שהוא רוצה.

לאור זה, אני מתפלא שבן נון ושורק לא הגיעו למסקנה שעל החילוניות להטמע באופן רישמי בדתיות היהודית הרבה קודם. הרי ממילא זה המצב. הציפייה שכל החילוניים יעלו במעלה המישור האנכי עד למעלה היא יפה אבל מוגזמת. די להם, לדתיים האורתודוקסים, שאנחנו "החילוניים" נימול את בנינו, ניתחתן כדת משה וישראל, נמשיך להאמין באומה היהודית ובצבאה, ונאכל כרפס לכבוד יציאת מצריים פעם בשנה. ושיהיה כאן ברור מי כאן הכוהנים, ומי מביאים את הקורבנות.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • תומר   ביום 24 ביוני 2011 בשעה 04:37

    אסף,
    יפה כתבת, בעיקר על ההבדל בין החברה בישראל לאירופה, שלטוב ולרע כאן אינה ממש חילונית, ויש בזה ודאי הרבה חסרונות.

    אבל אתה לא מדייק לגבי הכיוון של שורק ובן-נון. כבר עכשיו מרגישים עצמם סרוגי הכיפה והחרדים כאליטה דתית שמחרפת נפשה כדי לשמור על הגחלת-סוד-מורשת-יהדות. הצעד של התנועה החדשה הוא דווקא להמעיט מההרגשה הזאת, כאשר גם החיים ללא קבלת עול מצוות אורתודוקסי יחשבו ללגיטימיים ו"יהודיים" בפני עצמם.

    זאת ועוד, וזה חשוב מאוד: קבלת החילוניות כוללת גם קבלה של ערכי החילוניות *כערכים יהודיים לגיטמיים*, דהיינו פלורליזם, פמיניזם ודמודרטיה לא כמציאות שההלכה "צריכה להתמודד איתה", ועושה זאת, כפי שכתבתי, על ידי תקדימים חסרי הקשר ואנלוגיות קלושות, אלא כמציאות חיובית שאמורה לשנות את ההלכה כך שתאשר אותה ו*תעודד ותשמור עליה*. מבין את גודל המהפכה?

    מדובר בצעד גדול לדעתי, ודי לקרוא את התגובות הנזעמות-cum-מתלהמות שקיבל שורק כדי להבין שהשפגט שהוא דורש מהאורתודוקסיה כואב למדי.

  • גלעד   ביום 24 ביוני 2011 בשעה 06:52

    כן, הסיכום שלך מיטיב לנסח את התיזה של שורק ובן נון.

  • אסף פדרמן   ביום 24 ביוני 2011 בשעה 07:13

    הי תומר, זו אולי מהפכה (אם תתרחש) בתודעה הדתית אורתודוקסית, אבל אם חילוניים אמורים להגיד על זה תודה, הרי שזה רק מוכיח שלמעשה לא היו כאן מעולם חילוניים.

    אבל כמובן אם ההלכה תשתנה ונראה יותר דמוקרטיה פמיניזם ולא עלינו מדע במחשבה הדתית בישראל זו בהחלט תהיה התקדמות. אבל עוד מוקדם לצאת לרקוד ברחובות…

  • גלעד   ביום 24 ביוני 2011 בשעה 11:42

    ישעיהו ליבוביץ בספרו "בין מדע ופילוסופיה" אומר ש"האמונה הדתית היא הכרעת האדם להכיר באמת של עקרונות וכללים, המחייבים אותו ומנחים אותו בדרכו בעולם הערכים ובעולם המעשה."
    חילוני על פי הגדרה זו (ופרשנות שלי) הוא אחד שלא דתי על פי ההגדרה הנ"ל.
    על פי זה צריך לבדוק האם החילונים מכירים באמת של עקרונות וכללים המחייבים אותם.
    דומני שלא נמצא יותר מדי כאלה. נמצא הרבה אנשים שהיום מחזיקים בעיקרון א' ומחר בב'.
    לכן אני חושב שלא נמצא יותר מדי אנשים שנעים על הציר האניכי אלא בעיקר על האופקי.

  • עידן   ביום 24 ביוני 2011 בשעה 16:31

    מספר האנשים שאינם מלים את בניהם הולך ועולה. מדובר עדיין במיעוט מבוטל, אבל כזה שהולך וגובר (לא הולך ונעלם), ובמסגרת ההקצנה הכללית. החילוניות הישראלית עדיין בשלבי לידה מוקדמים, ודווקא העניין המחודש בתרבות היהודית הוא העדות לכך. אין פה, לדעתי, התקרבות לדת, אלא להיפך, ניסיון לחלץ תרבות מטפרי הדת ולהתמיעם בחברה חילונית.

    אני גם לא מקבל את ההגדרה של חילוניות כעיסוק בעינייני היום יום ותו לא. עומק רוחני אינו מחייב קיום ישוייות מטפיזיות, וזה המיקוד של החילוניות – העדר עולם מטפיזי. יש הבדל עמוק בין ההודי המשביע את האלים לדאוג לפרנסתו, לבין האבא שרוצה דוס מחמד לחתונה פשוט כי ככה עושים – ממש כמו שלא משתינים ברחוב.

  • מרמיט   ביום 26 ביוני 2011 בשעה 10:06

    תודה, אסף, על המבט הרענן מבחוץ, שמזכיר מה שאפשר לשכוח פה בהמולת מציאות-הקונצנזוס.

    אני חושש שהציר האופקי שלך הוא אכן המרחב שבו מתקיימת כיום המסה הקריטית של ה"חילוניות" הישראלית. מודרניזם ומטריאליזם קיצוניים שמקדשים את מה שאפשר לכמת, כי האלטרנטיבה הנראית לעין היא טלית וציציות.

    האלטרנטיבה על הציר האנכי, כמו שניסחת ישר לתוך הלב שלי – "אפשר להיות, למשל, אנתרופוסופי בודהיסט רוחני אקולוגי בישראל ולחיות חיים מלאי משמעות. אלא שזה לא ממש להיות חילוני. זה להיות לא יהודי" – קיימת במיינסטרים בעיקר כבחירת לייפסטייל. כבחירה אידיאולוגית מחויבת זה קיים בשוליים, במחתרת, בכיסי התנגדות. לך תספר להורים בגן שאתה נאו-פגאני, למשל.

    ועל הורים שאוכלים שרצים לתאבון, מחללים את השבת על בסיס קבוע, ובכל זאת מקפידים לבצע את המצווה האכזרית מכל על בנם הרך – על ההזיה ההמונית הזאת כבר אין לי מילים להשחית (או חברים לאבד). עצם הבעת הדעה שלי בנושא, כאבא לבן שלם, נתפסת בחוגים רחבים כ"מסע צלב".
    (אבל זה דווקא משתנה, לאט לאט. במקומות המוצנעים.)

    אז, בקיצור – תודה. שוב. מהגלות הרוחנית הפנימית.