אנטישמיות, החיים הטובים, הגירה וזוהמה

אולי מישהו יוכל להאיר את עיני לכך שהמצב בעצם לא כל כך גרוע. רוב החברים שלי והמשפחה שלי בישראל, אבל כמו שאשתי שואלת אותי לפעמים בשביל מה אתה קורא את כל הבלוגים האלה, גם הם מעדיפים בעצם לא לדעת. כיוון שהחיבה למקום ולאנשים טבועה בי, אני כל כך מזועזע ממה שאני קורא ורואה. איך אפשר לישב את החיבה והמשיכה היסודיים האלה עם התהליכים מעוררי האימה שעוברים על ישראל?

הייתי בספרד בחתונה של חבר. הזדמנות נדירה להפגש עם אנשים שהם גם חברי ילדות, מהגרים שפחות או יותר ברחו או נפלטו מישראל וכאלה שעדיין לא, וגם לעשות את זה בחופשה אירופאית בסימן מאכלי ים קטאלוניים בפיאצה בשעה שתים-עשרה בלילה. למותר לציין שהיה כיף. כמנהג מהגרים אנחנו משוחחים על המולדת, על אירופה, על עבודה, לימודים והחיים בכלל כשפתאום מישהו שואל אותי אם מרגישים שם, באנגליה, אנטישמיות. זו כמובן לא הפעם הראשונה, אלא שהשאלה הזו מעולם לא באה קודם לכן ממישהו שבחר לעזוב את ישראל לטובת אירופה. קצת התבלבלתי. הבנתי, אחר כך, שמי ששאל חושב בעצם על חזרה לישראל. אולי אפילו בעקבות חווייה אנטישמית? לא הספקתי לברר.

נשאלתי את השאלה הזו בעבר והיא קצת דומה לשאלה הנצחית מתי אתם חוזרים. נדמה לי לפעמים שישראלים מקווים בסתר ליבם שיש איזו אנטישמיות קטנה ושכל ישראלי בחו"ל מחכה לשעת הכושר לחזור אל המולדת. אולי זו משאלת לב נסתרת שכל החו"ל הזה לא באמת כל כך טוב כמו שהוא נראה, ושתמיד רוצים לחזור "הביתה". הרי אם לא היתה אנטישמיות, כיצד אפשר להצדיק עוד את הטירוף הזה שהיום נראה הגיוני רק מנקודת המבט של הציונות הדתית לאומנית?

כל חשש מאנטישמיות מתגמד אצלי לעומת זה. ביני לבין שלוחי הממשלה בשטחים, במיוחד אלה שמחזיקים באידאולוגיה דתית, פעורה תהום שמפחידה אותי יותר. אני מקווה שאני מגזים, אבל איכשהו לא נראה לי. ישראל כבר היום, בפועל, מדינה דו לאומית בה מליוני תושבים הם חסרי זכויות פוליטיות, משוללי חופש תנועה, ונשלטים על ידי מנגנון צבאי – והממשלה עושה הכל בשביל לחזק את המצב הזה. לחצי מהישראלים לא אכפת כי הם לא יודעים, ולחצי השני לא אכפת כי הם אמנם ליברלים נאורים אבל נדמה להם שהמתנחלים הדתיים והצבא איכשהו משרתים את האינטרסים שלהם.

עכשיו, יכול להיות שיש כאן פרגמטיות מדינית שתוביל אותנו לעולם שכולו טוב. יכול להיות שיש לממשלה מדיניות שתוביל למצב הטוב ביותר האפשרי. אבל קשה לראות איך שאר ההיבטים של הקריסה האיטית הזו משרתים את החברה הישראלית. אני לא רוצה, ובעצם לא יכול, לסכם את מאות הפוסטים שנכתבו בנושא שאפשר לתת לו את הכותרת תהליך ביטולה של הדמוקרטיה הישראלית. אבל אי אפשר שלא להזכיר שיש יותר עניים, יותר עובדים עניים, הפרטה של החינוך, פחות הישגים ופחות חינוך, פער גדל בין עניים לעשירים (וגם pdf), התעללות בפלסטינים ו"סתם" בדואים, התעצמות והחשכה של כוחות הביטחון, נישול ודיכוי בהכשר הממשלה הנבחרת, וגלישת האלימות אל תוך ישראל (כאילו שהאלימות ב"שטחים" היתה עד עכשיו בוונצואלה).

ומאז שכתבתי את זה הכנסת הלאומנית בהיסטוריה הוסיפה את החוק המפואר החדש שאוסר להתבטא כנגד הכיבוש.

בבקשה היכנסו אל הקישורים וקיראו. אפילו אם זה יקח יומיים. אם מה שעולה מזה אינו תסריט קריסה, אני לא יודע מה כן. שנאה שמכוונת אליך היא דבר מפחיד. לא הייתי רוצה להפגיש את הילדים שלי עם שנאה כזו. אך לא פחות מפחידה אותי האפשרות להיות משוייך ומתוייג בתור סוכן של שנאה הדדית, על כל החולי והתוקפנות, העוורון והטפשות שמלווים אותה. אף יותר מזה, אם אראה את הילדים שלי הופכים לכאלה זה יהיה בשבילי יום שחור. הסיכון גרוע מאנטישמיות: להפוך למפלצת עצמה, להזדהות עם, או לשתוק לנוכח, הגזענות, שנאת הזרים, החמדנות, והפחד.

מה אם כן עושה אדם עם חייו לאור זה? השאלה הזו אינה תקפה רק לגבי מי שכבר היגר מישראל וחושב על שיבה. בחירות דומות עומדות בפני ישראלים. המקורות בקישורים למעלה אולי מוכרים לכם ואולי לא. האם זה משנה? האם אפשר לחיות חיים משמעותיים תוך התעלמות מכל זה? האם אפשר להמשיך להיות ישראלי, בישראל או במקום אחר, ולא להדבק בזוהמה? ואם בזוהמה אנחנו עוסקים – אז כיצד מטהרים?

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • איתמר בשן   ביום 11 ביולי 2011 בשעה 21:52

    אסף, אני מסכים איתך לחלוטין, למרות שנדמה לי שזה כבר לא חוקי כאן בישראל להסכים עם מילים ורעיונות כאלה.

  • Gil   ביום 12 ביולי 2011 בשעה 06:20

    תגיד, קראת בכלל את הצעת החוק? איפה אתה רואה שהם אוסרים התבטאות נגד הכיבוש? מה שנאמר בחוק (ואתה מוזמן לעיין בו כאן:
    http://www.knesset.gov.il/privatelaw/data/18/2505.rtf)
    הוא שקיים איסור ליזום, לסייע או לקדם חרם (כלומר, אתה יכול בעצמך להחרים אבל לא לקרוא לאחרים או לסייע ליוזמה) על מדינת ישראל ועבירה על איסור זה היא עוולה אזרחית (כלומר, זה לא חלק מסדר הדין הפלילי) ובית משפט יכול לפסוק לנפגע עד 30,000 ש"ח פיצויים ללא הוכחת נזק. זה מה שאומר החוק. אני לא רואה כיצד גזרת מכך שאוסרים התבטאות נגד הכיבוש.

  • אסף פדרמן   ביום 12 ביולי 2011 בשעה 11:37

    גיל, אני לא מתרשם מההיתממות שלך. החוק נוצר בשביל להגביל את המאבק במדיניות הממשלה בשטחים. הגבלת כלי המחאה שבידי הציבור נגד השילטון היא סממן של משטר טוטאליטרי.

    החוק נוצר כדי להגביל את חופש הדיבור באופן חסר תקדים בכך שהוא קובע שאסור להשתמש יותר בחרם ככלי מחאה. מהיום קריאה לחרם על הקוטג' היא חוקית, אבל קריאה לחרם על חלוות אחווה או יין פסגות המיוצרים בשטחים היא אינה חוקית.

    • Gil   ביום 12 ביולי 2011 בשעה 13:06

      איזו היתממות. אני שאלתי בצורה פשוטה האם קראת את נוסח החוק ומשקראת היכן אתה מוצא איסור להתבטא כנגד הכיבוש. הטקטיקה בה אתה נוהג כדי לדחות אותי בקש היא מאוד לא מכובדת. נא אמור לי וליתר קוראיך היכן זה נאמר שם?

      נ.ב.- אני חושב שאין זה רציני, בוודאי לא מצד איש אקדמיה לעוות את מה שנאמר במקומות מסויימים רק משום שכך נוח יותר לטעון נגדם. בוודאי שיש טיעונים נגד החוק הזה (לי עצמי יש כמה וכמה) אך כרגע אתה חוטא כאן בהמצאת איש קש.

      • אסף פדרמן   ביום 12 ביולי 2011 בשעה 14:43

        אי אפשר להפריד את החוק הזה מהכיבוש. החוק נוצר כדי למנוע ביקורת על מדינת ישראל בנושא הכיבוש, ולא בנושאים אחרים. כמובן שנוסח החוק עצמו לא מזכיר את זה, אבל זו היתממות להגיד שהדברים לא קשורים.

        אם מתחשק לך להסביר איך איסור על קריאה לחרם על מוצרים מהשטחים אינו קשור לכיבוש, אתה מוזמן לעשות את זה.

        • אלדד   ביום 12 ביולי 2011 בשעה 15:26

          אסף, הוא צודק ואתה מתחמק. החוק הזה אכן מטורף אבל מה שכתבת בנוגע אליו פשוט לא נכון. לא צריך להגזים.

  • נעמי   ביום 12 ביולי 2011 בשעה 12:51

    אני חיה באירופה כבר תשע שנים. נתקלתי גם בשנאת זרים, גם באנטישמיות וגם בגזענות שכוונה לקבוצות אחרות.

    בגלל הכירותי עם הממלכה הבריטית ונתיניה, אני מרשה לעצמי לשאול:
    לא נתקלת באנטישמיות ושנאת זרים בבריטניה?

    אני לא מבינה כיצד העובדה שאירופה מוצפת בדיעות קדומות, חוסר פתיחות וחוסר סובלנות כלפי האחר קשורה בכלל למה שמטריד אותך היום.

  • אסף פדרמן   ביום 12 ביולי 2011 בשעה 16:04

    נעמי, באופן אישי לא נתקלתי. החוייה שלי כאן היא של קבלה וכבוד לאחר, לא של חוסר פתיחות וחוסר סובלנות. ככה מתיחסים אלי בעבודה, וזה מה שאני רואה גם בתכנים בבית הספר, בתוכניות טלוויזיה, ובחוקים ובתקנות על שוויון הזדמנויות. אבל אירופה היא גדולה מאוד ומגוונת, ואני משער שזה לא ככה בכל מקום.

    לשאלה השנייה שלך: קודם כל, כמו שאמרתי, אני לא רואה שאירופה *מוצפת* בדעות קדומות וחוסר פתיחות. אבל זה קשור כיוון שאני מזהה איזו כמיהה לאנטישמיות שתצדיק את העוולות שעושים בישראל. וכשקשה למצוא את האנטישמיות הזו, נתלים ב"שנאת זרים". כאילו שאם אירופה אינה מושלמת יש לישראל רשיון להחזיק מליוני פלסטינים בלי זכויות אזרח במשך 40 שנה.

  • אסף פדרמן   ביום 12 ביולי 2011 בשעה 16:13

    אלדד, אם יהיה לך משהו להוסיף לדיון – אנא הוסף אותו. עניתי לגיל כמו שראוי לענות לו. השאלה היא חופש הביטוי בישראל, במיוחד בנושא שקשור למדיניות הממשלה בשטחים הכבושים. אם אתה חושב שאני מתחמק (ממה בדיוק?) אני מזמין גם אותך להסביר למה החוק אינו קשור למדיניות ישראל בשטחים. ועד אז, פתור אותנו מציוניך.

    • אלדד   ביום 12 ביולי 2011 בשעה 17:43

      אתה מגיב באלימות. כתבת שהחוק אוסר להתבטא נגד הכיבוש וזה לא נכון. זה הכל.

      • אסף פדרמן   ביום 12 ביולי 2011 בשעה 19:01

        אלדד, אתה משתמש במילה אלימות באופן חופשי מדי לטעמי. אבל ניחא. בשביל הפעם הבאה אני אבהיר – תגובות בסגנון "אתה מתחמק" בלי נימוק לא מתקבלות כאן בברכה. אני מאחל לך שלא תחווה אלימות גדולה מזו בחייך.

        כתבתי מה שכתבתי, ונימקתי היטב. אני מרגיש שאתה וגיל וודאי גם ישראלים רבים אחרים מעמידים פני תם כאילו החוק לא נוצר כדי לנגח את המחאה הפוליטית נגד מדיניות הממשלה בשטחים. כאילו החוק עוסק באילו עקרונות מופשטים של צדק. אני יודע שהחוק לא כותב "אסור לדבר נגד הכיבוש", אבל משתמע ממנו שהתבטאות מסויימת נגד הכיבוש אסורה מהיום. החוק נוצר בדיוק בשביל לסנדל את המחאה הזו ואני עדיין לא קראתי שום דבר שהראה ההיפך – ודאי שלא ממך.

  • סיון   ביום 13 ביולי 2011 בשעה 01:20

    שלומות.
    אני בודהיסט מתרגל אדוק. היגרתי לתאילנד. ברחתי אחוז אימה ממגדל בבל הישראלי המתמוטט על ראשי כולם.
    אך, הייתי רוצה להעלות סוגיה.
    נאמר כי מורים רוחניים רבים ביקשו מתלמידיהם על ערש מותם כי יתפללו ללידתם הבאה של המורים בגיהנומים הגרועים ביותר, כי רק שם מלאכתו של הבודיסאטווה היא בעלת התועלת הרבה ביותר.
    חברי לסנגה, אומרים לי, במקום לעזור היכן שצריך, אתה בורח לארץ בודהיסטית ודואג רק לתחת הבודהיסטי של עצמך.
    אני, במיאוסי, מזהה כאן היתממות. אתה יודע, בסנגה הנאורה שלנו, למשל, רוצים מאוד להזדהות עם המאבק לשחרור גלעד שליט אבל לבילעין אף אחד לא יעיז להגיע. ואני אומר, ידידי, גלעד שליט התגייס לצבא הקלגסים, הוא והוריו לקחו סיכון מחושב. מעבר לכך, יחסית לעשרות אלפי חללי מלחמות מזבח סלע קיומנו – הוא עדיין בחיים, אז המצב יותר חיובי משלילי. אבל אני גולש.
    לדעתך, האם בחירה בדרך מחוייבת לתרגול שהינה גם מחאה פוליטית קיצונית כלפי מדינה שאיבדה את שפיותה ואת מקומה בין עמי העולם המודרני, מנוגדת לדרגו של הבודיסאטווה, האם זו המנייתי עורף להזדמנות האמיתית והעמוקה ביותר לתרגול חמלה? 

  • אסף פדרמן   ביום 13 ביולי 2011 בשעה 09:05

    סיון, אני חושב שאתה יודע את התשובה. דרכו של הבודהיסטווה היא התחייבות עמוקה לפעול למען שחרורם של כל היצורים. כמו שאני מבין זאת, מי שלוקח אחריות באופן כזה לא יכול יותר "לדאוג רק לתחת הבודהיסטי של עצמו".

    אבל זה לא אומר שהדרך הכי יעילה היא דווקא לשבת בתל אביב וללכת להפגנות. יכול להיות דווקא שכמה שנים של תרגול בתאילנד יאפשרו לך לראות דברים באופן בהיר יותר ולפעול באופן שלם ומועיל יותר. לכן אני לא חושב שזו בהכרח הפניית עורף – זה תלוי בכוונה שלך ובמה שאתה עושה עם החיים המיוחדים והחד פעמיים שלך.

    אני לא הייתי משתמש בהבחנות שאתה עושה. גלעד שליט הוא קורבן ותושבי בלעין הם קורבן. גם המגבני"ק שמרביץ לפלסטיני הוא קורבן, למרות שלרובנו קשה לראות את זה. השאלה שצריכה להטריד אותך אינה מה *הם* היו צריכים לעשות, אלא מה אתה צריך לעשות.

  • סיון   ביום 13 ביולי 2011 בשעה 11:55

    כן, אני יודע את התשובה. אם הייתי באמת מחוייב לתרגול הייתי נשאר בארץ ומתרגל טונגלן כל היום והדהארמקיה וויל פרווייד.

    ברם, גיליתי שלגבי יש עוד תשובה. והיא תשובה עמוקה יותר. גם הדאלאי לאמה עזב את טיבט. גם סידהארטה עזב את הארמון במדבר והותיר אחריו את רהול וישודרה. גם פאדמסאמבבה נדד לטיבט מהודו. וישו. ומשה. ואברהם לפני ששמו לו את הה בשם. וגם מוחמד וזן מאסטר דוגן. וגנדי. ורבי נחמן. אני אינני חוטא בשגעון גדלות, אני לא מדמיין בלילה שיבואו אלי 3 נזירים ויגלו שאני בעצם טולקו ואם הייתי עולה על המשקל שנינו היינו מגלים שאני רחוק מלהיות אצטי. אבל אני מציין שאתוס הבריחה מודגם לנו בחייהם של הצדיקים הגדולים ביותר וגם הבינוניים וגם הקטנים, למשל חיים סבן. זו התשובה השניה שלי.

    לאחר שהתמודדתי עם התגובה שלך במשך זמן מה, נוכחתי לדעת מה עמוקה החוכמה הטמונה בה. בבוקר כתבתי את התגובה שלי (ואני לא מהמגיבים והכותבים, זו אולי הפעם הראשונה) וציפיתי לרוח גבית משחררת. ובערב חזרתי לגלות שרק אני יכול לשחרר את עצמי.

    פעם שמעתי מישהוא אומר לחברו בבדיחות הדעת ״אתה? אתה לא היית מחזיק מעמד רבע שעה בשואה״.
    כמה זמן אני הייתי מחזיק מעמד? השאלה הזאת לא הרפתה ממני שנים! פיתחתי תאוריה של כסילים, מטופשת ומקוממת, שאנו, הישראלים עברנו תהליך אגרסיבי ומהיר של ברירה לא-טבעית, ולכאן הגיעו בעיקר אילה שהחזיקו ״מעמד״ בשואה. אילו שיצאו בזמן, שסמכו על האינסטינקט שלהם, שגילו יוזמה, שנאבקו בפחד או שהיו חסונים מספיק והלכו כל הדרך מתימן או ממרוקו או מעיראק או מאתיופיה. אך מה עוד הבאנו איתנו משם? מה קרה בדרך ל״אור לגויים״, האם מראש הכוונה היתה לאור מפצצות תאורה והגויים הם תושבי מחנות הפליטים רגע לפני עוד פשיטה של מג״ב?

    אני החלטתי שאני כן אחזיק מעמד וגם החלטתי שביום מן הימים לא אני ולא ילדי נהיה מאילה שאמרו ״לא הרחנו״ באיזה סרט של קלוד לנצמן עתידני. כל זה לא מונע ממני לחוש חמלה גדולה למג״בניק ( וכמתנדב בעלם ראיתי את נערי שכונות המצוקה יוצאי חבר המדינות לשעבר שמתתתתתתתים ללכת למג״ב – תחי המניפולציה) ולמתנחל ולעשיר ולגנרל ולטייס. אני אף חש. קירבה גדולה אל הדתיים והחרדים, אני מבין שעל הערך המוחלט – אנו קרובים מאוד בלהטנו ובמסירותנו למורה, לרבי, לדרך, ולא תמיד היו כך פני הדברים.

    אומרים שהמגיע אל הדהארמה לא בא להרוויח אלא בא לאבד. המחויבות הגדולה ביותר שלי לתרגול היא האומץ לאבד הכל. לאבד את קונספצית נוף ילדותי, בית הורי, חברי למסע הכומתה, הבטחון הכלכלי, השפה על כל ניואנסיה, ולקפוץ.
    אומרים גם שהדרקונים המפחידים ביותר בנישמתך שומרים על האוצר הגדול ביותר. לשם אני הולך.

  • רועי   ביום 14 ביולי 2011 בשעה 07:33

    דיון מעניין (ואני לא מתכוון להתפלפלות על החוק) ולדעתי נוגע לכולנו. מה אני יכול לעשות אל מול אי צדק וסבל שיוצרת המדינה בה אני חי? התשובה לטעמי מחולקת לשתיים: 1. מה אפשר לעשות לשיפור המצב 2. איך אני מתייחס למצב לטובת חיי הפרטיים. אני מניח שבראייה הבודהיסטית מדובר בתשובה אחת, אבל אני לצערי כרגע רחוק משם. לטובת שיפור המצב אפשר לפעול כמו רבים כמוני שמחזיקים בדיעות נגד הכיבוש ולכתוב על זה (לטובת המשוכנעים), לדבר על זה (עם המשוכנעים) ולצקצק בלשון לנוכך הזוועות. אפשר לעשות את זה מהארץ ואפשר גם מחו"ל. אחרים שאני מוריד בפניהם את הכובע מתנדבים במחסומי watch, משתתפים פעילים בהפגנות, נמצאים כל יום שישי כמחאה אל מול בניית גדר ההפרדה. את זה בטח שאי אפשר לעשות כשלא גרים בארץ. השאלה לגבי חיים בארץ או בחו"ל היא שאלה שלטעמי נוגעת בעיקרה לחלק השני- החיים הפרטיים. כאן, כמובן שמדובר בבחירה או אסטרטגיה אישית. לטעמי, אפשר להתרחק גם שאתה חי בארץ וגם שאתה חי בחו"ל. רבים עושים זאת והמקום הגיאוגרפי פחות משנה. אני חי בארץ אבל לא מרגיש שאני מייצג את המדינה בה אני חי. אני מייצג את עצמי, פועל בחיי הפרטיים כמו שאני חושב לנכון ומוסרי, מנסה להמנע מיצירת סבל. לא אפעל כנגד צו זה בהוראת המדינה. אני מודה שלמרות שאני חי כאן, גם אני בורח מהמצב. אין לי טלוזיה, אני ממעיט לשמוע חדשות ומנסה לחיות את חיי ולא את חיי המדינה. עין אחת אני משאיר מעט פקוחה ליתר ביטחון. אם את הסבל של אחרים אני לא מצליח לפתור לפחות אטפל בסבל שקיים בי. לפעמים נראה שאלה שחיים בחו"ל יותר מתעסקים במצב בישראל וסובלים ממנו מאלה שחיים בארץ, אבל שוב זה עניין של בחירה אישית.

    • אסף פדרמן   ביום 14 ביולי 2011 בשעה 14:32

      מצד אחד "דיון מעניין ונוגע לכולנו" מצד שני "מנסה לחיות את חיי ולא את חיי המדינה" – כאילו שאפשר לחיות בישראל בלי לחיות במדינת ישראל. ואם כבר מישהו אחר חושב שנעשות עוולות אז הוא "מצקצק בלשונו". האם אתה בעצם אומר "באמאשך תעזוב אותי אני רוצה לישון" רק במילים אחרות? או שלא הבנתי אותך?

      לא אמרתי שכולם צריכים להיות טקסט פוליטי כל הזמן – אבל להפוך את עצימת העיניים לאידאולוגיה זה כבר משהו אחר.

  • סיון   ביום 14 ביולי 2011 בשעה 17:27

    למה לא בעצם? זה סוג של ריטריט. תרגול בוויתור. בעיני זה יופי, רועי.
    הכרתי פעם עוד רועי שעשה אותו הדבר, אולי זה משהוא בשם.
    פעם שאלו מאסטר אחד איך הוא מתרגל והוא אמר ענה ״אני אוכל כשאני רעב ואני ישן כשאני עייף – זו כל התורה על רגל אחת״. זו בכלל לא ״שינה באמאש׳ך״ – אלא מצב עירני מאוד.
    כל הכבוד.

  • רועי   ביום 14 ביולי 2011 בשעה 19:33

    אומנם סיוון כבר ענה יפה בשבילי (תודה), אבל אגיב גם אני.
    ברור לי שיש כאן עצימת עניים בנסיון לחיות בישראל בלי לחיות במדינת ישראל, אבל זה עניין של גישה. יש גם סבל גדול באפריקה, יש הומלסים מסכנים בלונדון ויש גם צייד לוויתנים אכזרי ביפן. גם כאן מדובר בעצימת עיניים?! תבואו ותגידו, לא, אבל כאן זו המדינה שלך אחראית. נכון, המדינה בה אני חי, אבל לא אני. לגבי צקצוק הלשון, אני מבקר כאן את עצמי ואחרים שבעיקר מדברים על המצב ופחות פועלים כנגדו. עצימת העיניים היא לא עיוורון. אפשר לקרוא חדשות יום יום, לכתוב על זה ולצעוק, אבל מה זה יעזור? אין לי שום ביקורת על אנשים שחיים בחו"ל כי רצו להתרחק מכל התסבוכת הזאת. אני מניח שיותר פשוט להתנתק ולהתרחק שאתה חי בחו"ל, אבל אני מנסה לעשות את זה כאן. אני לא רוצה לישון, אני רוצה לחיות.

  • סיון   ביום 14 ביולי 2011 בשעה 20:58

    אני מכיר לאמה צעיר אחד בן 26 מסינגפור ששהה במדיטציה שנתיים בעיניים עצומות. לאמה קארמה צ׳וואן.
    לשבת לידו זה להיות מחובק כל הזמן, ממש מחובק, פיזית, בלי להרגיש שמשהוא קרה למרחב הפרטי. עיניו כל הזמן מלאות בניצוץ של חיוך.
    הוא כותב לי בפייסבוק:״שלום, מה שלומך? אני צריך ללכת ביי״ בנשימה אחת ומתנתק.
    עצימת עיניים כאידואלוגיה זה עצום.
    ״אני לא רוצה לישון, אני רוצה לחיות״ – בקונטקסט הנוכחי – אחד המשפטים המרגשים שקראתי בחיי, רועי.

  • סיון   ביום 14 ביולי 2011 בשעה 21:24

    אני גם התנתקתי. אסף קורא לזה אנטרופוסופי-צמחוני-בודהיסטי. בי-נננ-גו! (אנחנו מכירים? או שזה כבר נהיה קלישאה גם כן, חחח)
    אבל בתוך ההתבצרות בקונכיה התנדבתי גם בעלם וגם עם ילדים בשכונות מצוקה בנצרת.
    מאחר שהכל קשור להכל, אז אפשר ללכת להפגנות-קפוצ׳ינו בלי קצף- בתל אביב, אבל את המג״בניק הבא תנטרל רק לפני ששטפו לו את המוח, כשעדיין אפשר להדגים לו דרך שלא עוברת באיזה מחסום אפרטהייד.
    פעם בשבוע בין 20:00 ל-2:00 בלילה יצאתי לפגוש נערים עם סכין קפיצית כשאני חמוש באומץ להגיד להם שהדרך הכי טובה לעתידם היא לא להתגייס. מדי פעם זה גם תפס. בעיקר כשהם ניסו להבין למה ההיטקיסט הצפונבוני הזה מבזבז את הלילה שלו איתם, והתפתחה שיחה מהלב על מה זה להיות דפוק עד העצם בגיל 18 מתחת לגורדי השחקים מהזכוכית שחוסמים להם את הים. לרוב הם חשבו שאו שאני על קוק או שאני סוטה מין, דברים שרובם הכירו מחוויות אישיות.

  • אסף פדרמן   ביום 15 ביולי 2011 בשעה 12:49

    תודה סיון על הסיפורים המעניינים והמרגשים.

    סיפור ההתנתקות של רועי נשמע לי קצת כמו ללכת עם ולהרגיש בלי. בניגוד, אגב, למה שאתה סיון מספר. אני מהמר שרועי, ומבחינתי הוא רק דוגמא לתופעה רחבה יותר, עדיין משלם מיסים, שולח את הילדים שלו למוסד חינוכי, ואולי אפילו הולך למילואים – ורק מספר לעצמו שהוא מנותק. איזה מן ריטריט זה?

    הנזירים בבורמה יצאו לרחוב בגלל המצב הפוליטי. ניך נהת האן לא נשאר בריטריט כשארצו שוסעה לגזרים. הדלאי לאמה לא נשאר בריטריט כשארצו נכבשה על ידי סין. השאלה שלי היא מתי יהיה מספיק גרוע בישראל בשביל להפסיק לספר לעצמנו שזה לגיטימי להתעסק רק בחיים הפרטיים שלנו, כאילו הם לא קשורים לשום דבר מסביב. הפוסט למעלה מעלה את הסברה שהזמן ממשמש ובא. האם אתם חושבים שלא?

    [עדכון 17:30: שיניתי את נוסח התגובה הזו. לטובה, אני חושב.]

    • טל-אל ויסמן   ביום 15 ביולי 2011 בשעה 21:06

      אסף, תודה על הבלוג! היו לי לאחרונה זמן פנוי וסקרנות אז קראתי כמעט את כל מה שכתבת, נהניתי ולמדתי.

      מה שקורה הוא כל כך מרגיז ומעצבן, מאיים ומעליב שממש מתחשק לי לעשות משהו או לברוח לאנשהו, או שניהם. אבל קראתי לא מזמן ש"
      אם אדם מדבר או פועל
      עם תודעה לא טהורה,
      סבל בא בעקבותיו
      כגלגלי עגלה העוקבים אחר השור."
      והתודעה שלי בהחלט לא טהורה. הייתי מת לדעת מה צריך לעשות עכשיו. אבל אין לי מושג, וגם כנראה לאף אחד אחר אין. גם אם הבודהה בעצמו היה קם ויוצא להפגנה בויאטנם, זה לא מלמד שום דבר על מה שאנחנו צריכים לעשות. שם זה שם, הם זה הם וכו'.

      • אסף פדרמן   ביום 16 ביולי 2011 בשעה 19:49

        תודה טל. "מה לעשות" ראוי לפוסט נפרד – ואני לא בטוח שאני דווקא האדם לכתוב אותו. אולי בהמשך. הסכנה היחידה למקרא הפסוק מהדהמפדה היא שנחשוב שעד שלא טיהרנו את התודעה לגמרי אי אפשר לעשות או להגיד דבר. אני לא חושב שזו פרשנות מועילה (או נכונה) לפסוקים העתיקים האלה. אבל אני מסכים שקשה לדעת מה לעשות כשהתודעה מבולבלת ומסוכסכת.

  • סיון   ביום 15 ביולי 2011 בשעה 18:05

    תודה לך על הבלוג המאפשר, אסף. אני כל הזמן שואל את עצמי מתי יראו לי כבר בנימוס את הדלת יציאה לרחוב האחורי. שיטת מצליח.
    אני אנסה לענות לך השאלה ״מתי״.
    כשלא יהיו פה משכנתאות יותר – אז תתחיל המהפכה.
    תגיד, בסודן מצריים ולוב יש משכנתאות? ודירוג אשראי?
    משכנתא, לא פחות מקסנופוביה אנטישמית שהונדסה לדרגת אמנות זה 60 שנים, היא אמצעי שליטה, בעידודו של מודי בראון. מה קורה לרובנו, כשבאה לנו המשכנתא? הופ׳לה! הפחד, הנאחזות בנכס, שלא ילקח. אתה מפסיק לזוז, אתה מפסיק להעיז, אתה מפסיק להסתכן, עכשיו – יש לך משכנתא. ולריבון מה יש?
    מיליוני בני אדם סדנטריים ומפוחדים, שמשלמים בזמן ועובדים קשה ועושים מילואים ושונאים את מי שמסמנים להם – רק שלא תהיה בעיה עם הליש, עם המשכנתא. אוח, איזה מילה חלקלקה ומגעילה זו משכנתא, משהוא ירוק וצמיגי שנכנס לך לעור. גם לנו היתה פעם. העפנו אותה לכל הרוחות. כשהבנו שמשכנתא זה בעצם ״חכה תור״ 20 שנה, עשינו עוד צעד בלהעלם למדינה. הפסקנו להיות חברים במועדון הלקוחות של בנק טפחות.

    מדינת ישראל זה המטריקס. האויב האמיתי של המדינה היא האזרח. כל ההתעסקויות במסביב באות לכסות על הביזנס האמיתי של המשטר – שליטה באזרחים עי הפחדה, דיכוי ויצירת לולאות מלכוד-22

    • אסף פדרמן   ביום 15 ביולי 2011 בשעה 19:46

      מה פתאום להראות לך את הדלת? אל תעליב.
      הנה כל האנשים בלי המשכנתה מתחילים לצוץ. http://www.themarker.com/realestate/1.669408 רק שמסיבות אחרות. שאלה מעניינת על מצריים – לא יודע. כמובן שהמצב הכלכלי בישראל לא רע מספיק בשביל שיצאו לרחובות. אבל עדיין יש מצב למחאה אזרחיות לא אלימה.

      • סיון   ביום 16 ביולי 2011 בשעה 02:15

        ״קח מספר פה, התור של הלמינגים מתחיל שם״ – כולם רוצים בית עם משכנתה! על כך הם מוחים בעצם. 2 דקות אחרי שהימ״מ יגיע המחאה הזאת תסתיים.

        • סיון   ביום 16 ביולי 2011 בשעה 02:20

          סטיאגרהא? בארץ?? על מה?
          כדי שסטיאגרהא תצליח, חייב להיות נושא מושלם בבסיסה, אי אפשר לה לסטיאגרהא להתקיים על רעיונות כלליים, ע״פ גנדי…

  • סיון   ביום 15 ביולי 2011 בשעה 18:21

    ואגב מצעד הנזירים בבורמה – מי שלא צפה, סרט דוקומנטרי מ100מם ממש – Burma VJ
    ואגב נוסף, אקט הפיכת קערות התשר. מניעת ה-״מריט״ מהשלטון עי הנזירים היה אקט בעל השלכות קארמטיות קיצוניות ביותר. האם אתה מתאר לעצמך את בחורי הישיבות, כאקט מחאה פוליטי, מסרבים לקבל תקציבי ישיבות?

  • רועי   ביום 16 ביולי 2011 בשעה 19:32

    אסף. סיימת את הפוסט בתהיות בעוד שעושה רושם שאצלך בראש התשובות כבר קיימות. לעומתך, אין לי כל בעיה עם עמדתך, היא טובה ויפה ועוד יותר אם היא טובה בשבילך. בהסתכלות הרחבה של שינוי המצב עצמו, לטעמי לא אתה ולא אני עושים מספיק. בתחום האישי, כל אחד ודרכו. איך אתה יכול להגיד לי ש"אני רק מספר לעצמי", הלו החיים שלנו הם מה שאנחנו מספרים לעצמינו.
    אנסה עוד פעם להסביר ואם אתה לא מקבל, ניחא, זה גם בסדר.
    כל שאני מנסה הוא ללמוד לחיות עם מצב שאני לא מצליח לשנות, מבלי לסבול ממנו יותר מדי. אני לא עיוור לתועלת שאני נותן למדינה מעצם העובדה שאני חי פה (מיסים וכו'), אני מודה שאני לא שלם עם זה, יש מקומות שבהם הייתי יותר שלם עם זה, אבל אגב בכל מקום המיסים שלך יזרמו גם למקומות שלא ימצאו חן בעינך. לשמחתי, הרבה כסף אני לא מרוויח כך שלא הרבה כסף עובר ממני לאותם מקומות.
    לגבי חינוך ילדי. אני וזוגתי משרים עליהם את הרוח שבנו ואני יודע שהם ימצאו את דרכם הטובה. יש לי בטחון בזה. לא מערכת החינוך היא שתשנה. דווקא כאן בסביבה בה אני חי, נראה שיש משהו שמאפשר ילדות יותר חברתית, חופשית, מאושרת וכן גם יותר מורכבת.
    אני מכבד את מי שעוזב את הארץ מטעמים אידואולגיים כדי להמנע מקשר לזוהמה שמתרחשת כאן. אני לא בטוח אם מי שחי כאן ומתנגד באופן אקטיבי, מבפנים, לדרך הזאת תורם פחות. לגבי החיים הפרטיים של כל אחד מאיתנו, כאן אין ספק שהפעולה צריכה להגיע מבפנים.

  • רועי   ביום 16 ביולי 2011 בשעה 19:46

    ואגב מחאה.
    קדימה, בואו נפסיק לשכנע אחד את השני ונצא לרחובות. אסף, סיון, טל אל ואחרים (אנחנו כבר לפחות ארבעה…). אולי אפשר לפרסם כאן על מקומות שבהם מתארגנת מחאה (אם יש כאלה). בבקשה פרסמו. אני לפחות מצטרף. ואם לא, אחשוב בעצמי איך מארגנים כזאת.

    • אסף פדרמן   ביום 16 ביולי 2011 בשעה 20:15

      הנה! זה לא היה נורא קשה, נכון? וזה נשמע אחרת לגמרי מהתגובה הראשונה שלך – מי אמר שלבלוגים אין השפעה!

      אני אנסה לאסוף משהו לפוסט הבא – למרות שבאמת הכל כבר זמין באינטרנט למי שרוצה. אפילו בלי יציאה דרמטית לרחובות יש דרכים לפעול. השבוע אפילו הליכה לסופר הפכה למעשה פוליטי.

    • טל-אל   ביום 17 ביולי 2011 בשעה 18:49

      תשמע, זה בדיוק העניין. לצאת לרחובות זה נחמד, השאלה היא מה אנחנו רוצים. הריקבון שבו אנו חיים מתגלה, והולך וגדל. מה אפשר לצעוק, "די לריקבון?" מי אנחנו מצפים שישמע אותנו? ומה הוא יעשה?

      השאלה היא יציאה לרחובות היא לא פעולה שמקורה כעס ורגשות שליליים אחרים. כי אם כן (ונראה לי שזה ככה) אנחנו הרי יודעים שזה רק יוליד עוד כעס, אצלנו ואצל אחרים. לא?

  • רועי   ביום 16 ביולי 2011 בשעה 22:23

    יופי שאתה גאה בעצמך אבל מבחינתי לא השתנה הרבה מהתגובה הראשונה. כבר בתגובה הראשונה ביקרתי אותך ואותי על "ציקצוקי הלשון לנוכח הזוועות". כבר שנים שיש לי קושי אל מול כך שאני לא מוצא דרך טובה לפעול נגד הסבל שנובע מהסכסוך בין הערבים ליהודים. בלוג זה דרך טובה לשחרר לעולם את דעתך, להרגיש טוב ומשפיע. זה טוב בשבילך (וזה חשוב ואינני מזלזל בכך) אבל צריך יותר מזה כדי לשנות דברים. התגובה האחרונה שלי באה מתוך תסכול, במילים אחרות חאלס.. מספיק לדבר בואו נעשה. איך בדיוק יעיל לפעול, אני עדיין לא יודע ואשמח לשמוע רעיונות.
    לגבי חיי הפרטיים, אני עדיין מעדיף את הקונכיה כמו שסיון דימה זאת. עייפתי מקריאת החדשות, פרשנויות ודעות. לא סתם, אני קורא בלוג בנושאי בודהיזם ולא בנושאי פוליטיקה. אני מעוניין להשרות שלווה בחיי ולא להוסיף מתח ותסכול שלא מביאים שום תועלת. אולי מתוך שלווה כזאת, תצא פעולה נכונה.

  • רועי   ביום 18 ביולי 2011 בשעה 12:32

    טל אל – כל פעולה וכך גם יציאה לרחובות יכולה לנבוע מכעס או מכל רגש ומחשבה אחרים. השאלה היא איך עושים את הדברים. אני יכול להתחבר להרגשה שאף אחד לא מקשיב לנו, אבל יש משהו בטבע שלנו שכן גורם לנו להקשיב לאחרים. אחרת למה אנחנו מגיבים כאן בעצם?! הפגנות היוו נקודות חשובות שהובילו לשינויים היסטוריים (הפגנות הסטודנטים בצרפת (1968), נאום מרטין לוטר קינג במצעד לוושיטנגטון, הפגנות בכיכר תח'ריר וכו'). צריך התאגדות של הרבה אנשים שחושבים אותו הדבר ומוכנים לצאת מהבית. השאלה היא האם באמת יש מספיק כאלה בחברה שלנו שבה יותר מדי אנשים עסוקים בלהרוויח עוד כסף כדי לממן את האי פון החדש.

    אסף- האמת היא שאני מרגיש לא נח לקבל ממך ביקורת בתחום זה. הדרך הכי נכונה לחינוך היא לטעמי דוגמא אישית ולא הטפה. לאורך כל הדיון שמעתי ביקורת על אחרים ושום ביקורת עצמית. כשבקרתי את עצמי ואותכם על חוסר פעולה והזמנתי אותנו לצאת לרחובות (כמשל לפעולה ולאו דווק כפעולה עצמה), במקום להגיד כן, אתה צודק או מצטער אני בדיוק מאוד עסוק, היית עסוק בלטפוח לעצמך על השכם. בכל מקרה אני מקווה שכל מי שהיה שותף לדיון יצא בסופו של דבר יותר שלם עם מעשיו ושמעשים אלו יהיו יותר נכונים. תודה על הפוסט.