אתנחתא קומית לאנגלופילים

נשבעתי לעצמי שהפוסט הבא יעסוק במשהו רציני וכיוון שכבר כתבתי פוליטיקה די לחמש שנים, הדבר הבא יהיה חייב להיות על מדיטציה. אבל הבטחות לחוד ומציאות לחוד. אני קורא ספר מאוד משעשע על החברה האנגלית ואני פשוט חייב לחלוק אתכם משהו מהחוויה.

הספר הוא Watching the English מאת האנתרופולגית השנונה קייט פוקס, ראש המכון למחקר סוגיות חברתיות באוקספורד. בשביל מי שכמוני חי ונושם אנגליה ולא במובן המטאפורי, כל עמוד בספר (עד כה. אני בעמוד 40) מכיל לפחות אבחנה אחת מדוייקת כל כך עד שאי אפשר שלא להתפקע מצחוק. פוקס חוקרת את האנגלים כמו שחוקרים שבט נידח והיא לא מהססת לחרף את נפשה בשבירת טאבו (היא נדחפת בתור) ועיסוק במנהגים איזוטריים (תחזית הספנות. מי שלא מכיר לא גר באנגליה מן הסתם).

למרות שהספר מיועד אולי בעיקר לקהל קוראים אנגלי, הרי שהוא ממש פנינה בשביל מהגרים וסתם סקרנים שמנסים להבין למה האנגלים מתנהגים באופן המשונה, שלא נאמר מעצבן, בו הם מתנהגים. בעריכה קלה הוא יכול להפוך למדריך התנהגות ונימוסין למהגר המבועת או לאיש העסקים האומלל שמנסה למכור משהו לעמיתיו לוגמי התה.

למשל הפרק הראשון עוסק במזג האוויר ולמה האנגלים אובססיביים לגביו (תשובה: הם לא. הם פשוט נבוכים מדי לדבר על דברים אחרים). הפרק השני עוסק בהיכרות, פגישות, לחיצות ידיים ושאר עניינים פורמליים שבישראל נפתרים על פי רוב ב"אהלן גבר" או "היי" וטפיחה על השכם (לפחות ככה היה לפני 10 שנים. אני כבר לא מעודכן).

וזה מה שפוקס כותבת בסיכום הסקירה המדוקדקת של כל הדרכים בהם אנגלים מנסים ללא הצלחה ללחוץ את ידיהם של עמיתיהם לעבודה, לנשק את לחיין של נשותיהם, להציג את עצמם במסיבה, או סתם להתחיל שיחה.

למעשה, הכלל היחידי שאפשר לזהות באיזו מידה של וודאות בכל הבלבול הזה הוא שלהיות אנגלי  ללא דופי פרושו לבצע את הטקסים האלה באופן גרוע. אתה חייב להראות מודע לעצמך יתר על המידה, נוקשה, מוזר, ומעל הכל נבוך. דיבור שוטף, חלק, ובטוח בעצמו הוא לא הולם ומאוד לא אנגלי. עד כמה שזה נשמע מוזר, היסוס, רעד קל, ומגושמות הם הדרך הנכונה להתנהג. היכרות רשמית צריכה להתבצע עד כמה שניתן בחופזה, אבל גם באופן כמה שפחות יעיל. אם בכלל נאלצת להציג עצמך, יש למלמל את השם בשקט ומהר. על היד להיות מושטת בריפיון עד חצי הדרך ואז לסגת במהירות חזרה. הברכה המקובלת היא משהו כמו "אהה, מה שלומ… נעים מאו… אהה…".

אבל אם זה משעשע רק אותי כניראה שאני גר כאן כבר יותר מדי זמן.

Fox, Kate. Watching the English: The Hidden Rules of English Behaviour . London: Hodder. 2004

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • אסף   ביום 28 באוגוסט 2011 בשעה 20:56

    נשמע מצחיק :) נשמע שאני יכול להיות אנגלי סבבה.

  • נועם לסטר   ביום 29 באוגוסט 2011 בשעה 06:43

    הציטוט מעניין ביותר. הוא מתקשר לתופעה שאני מחפש לה זמן רב הסבר, והיא הגמגום האופייני לאנשי אקדמיה אנגלים. ישנה צורת דיבור אופיינית שבה ככל שאתה מומחה גדול יותר בתחום מסוים כך אתה מדבר על הדברים שבתחומך במין גמגום ועצירות באמצע משפטים ובליעת סופי המשפטים. כביכול בחוסר ביטחון. האם תוכל להאיר גם את התחום הזה לאור הספר שאתה קורא?

    • אסף   ביום 29 באוגוסט 2011 בשעה 11:54

      אני אעדכן אם אתקל במשהו. אולי זה בגלל שמבוכה נחשבת מעלה טובה ואף אחד לא רוצה להתבלט יותר מדי.