מי לא רוצה לדעת כמה מרוויח השכן

פרדוקס איסטרלינג מתאר מצב בו בעלי הכנסה גבוהה מדווחים שהם מאושרים יותר (בממוצע) מבעלי הכנסה נמוכה, למרות שהשוואה בין מדינית והיסטורית מראה שעלייה בהכנסה לנפש אינה מלווה בעלייה באושר הממוצע באוכלוסיה. אני מפשט משהו את הרעיון הזה שתואר על ידי הכלכלן ריצ'רד איסטרלינג במאמר רב השפעה בשנת 1974 [זהירות PDF].

איסטרלינג סקר מדינות שונות, ואת העלייה הדרמטית בתוצר לנפש בארצות הברית והראה שאין קורלצייה הכנסה לבין רמת האושר של האוכלוסייה כפי שנתפסו בסקרים רחבי היקף. שמעתי את הנתון הזה בעבר, לפני שנכחתי בהרצאה של איסטרלינג עצמו ביום רביעי השבוע. אבל זה רק חצי הסיפור. החצי השני הוא שיותר הכנסה כן קשורה לנטייה לדווח על יותר אושר. במילים אחרות, עשירים נוטים להגיד שהם מאושרים יותר מעניים, אבל עלייה בעושר הכללי באוכלוסייה לא באמת מעלה את רמת האושר הממוצעת. זה הפרדוקס.

אחד הפתרונות לפרדוקס מציע שתפיסת האושר תלוייה במידה רבה במצב שלך לעומת קבוצת ייחוס. בהרצאה בה נכחתי הכלכלן אנדרו קלארק הציג סדרה של נתונים מגניבים ומדאיגים כאחד שמצביעים על כך שמובטלים בסביבה בה אין אבטלה מדוכאים יותר ממובטלים באזור מוכה אבטלה, ששני בני זוג מובטלים נוטים להיות מבואסים פחות מאשר מובטלים שבן או בת הזוג שלהם עובד, ששמנים (obese) הנשואים לרזים מבואסים יותר משמנים שנשואים לשמנים וכולי וכולי. זה אגב סותר באופן מובהק את ההגיון הכלכלי הרגיל ששני מובטלים בבית זה גרוע יותר ממובטל אחד, וששני שמנים במשפחה זה קשה יותר מאחד.

במילים אחרות, בכל רגע ורגע העשירים שמחים יותר רק בגלל שהם עשירים יותר מהעניים, והעניים מבואסים יותר רק בגלל שהם עניים יותר מהעשירים. אבל במבט היסטורי, למרות שכמות הכסף או "איכות החיים" של כל האוכלוסייה גדלה בממוצע, אין שום השפעה על מדד האושר. אם להאמין לאנדרו אוסוואלד שנתן את הרצאה האחרונה ביום רביעי, חוקרי מוח שהשתמשו בfMRI הצליחו להראות לאחרונה שאחד ממרכזי ההנאה במוח פועל בכוח מלא לא סתם כשארוע נתפס כהישג, אלא במיוחד כשהוא נתפס כהישג גבוה יותר מאשר של מתחרים אחרים. ממש בנפול אויבך תגל. יכול להיות שאנחנו בנויים, או לפחות רגילים, לתחרות. ניצחון חשוב לנו יותר מאשר ההישג האובייקטיבי עצמו. עוד כסף או מכונית חדשה זה דבר שמתרגלים אליו, ולכן האושר אינו באמת עולה איתם. אבל מכונית פחות חדשה ממכוניתו של השכן יכולה דווקא לבאס בכל רגע ורגע.

[ במאמר מוסגר, קראתי לא מזמן כתבה על הדרך בה סוחרי בורסה (traders) בבנק השקעות מקבלים החלטות. מסתבר שמבחינות מסויימות הם פועלים באופן קר יותר מפסיכופטים (המחקר נעשה בשיתוף בית כלא אנגלי) ומבחינות אחרות הם נטו באופן מדאיג לקבל החלטות שיובילו למפלת המתחרים שלהם, אפילו אם המחיר היה פחות רווחים לעצמם.]

לפרדוקס איסטרלינג יש השלכות ברורות ומרחיקות לכת. למרות שכל היחידים רוצים לצמוח ולגדול, לצמיחה עצמה אין השפעה אמיתית על האושר של אותם יחידים. הם, כלומר אנחנו, טועים ומשקיעים את האנרגייה שלנו בייצור הדבר הלא נכון. עד כמה שהבנתי הכלכלית המועטה מגיעה, כמעט בכל מקום היום המדיניות הכלכלית נשענת על התפיסה שצמיחה היא דבר טוב. אבל אם הצמיחה לא מובילה להגדלת האושר בשביל מה היא בכלל טובה? אולי היה עדיף לשאוף למודל אחר, יציב יותר, בו מושם דגש על דברים שכן מגדילים את האושר. למשל, ביטחון, יציבות, אתוס משותף, או ערבות הדדית.

אני בטוח שיש, וודאי שיהיו, עוד מחקרים על הנטייה האנושית הכמעט בלתי נשלטת לשפוט את עצמנו באופן תמיד בייחס לאחרים, ולשאוב מכך סיפוק ותסכול בלתי נגמרים. לצערי כלכלנים רק התחילו לדבר עם פסיכולוגים בשנים האחרונות ולהבין שהשיפוטים של יחידים הם גם מורכבים יותר ממה שהניחו, וגם לא רציונלים בכמה רמות מדאיגות מאוד. אבל לא צריך דוקטורט בפסיכולוגיה כדי לדעת עד כמה אנחנו עסוקים במיקום היחסי שלנו ברשת הסבוכה של הקשרים החברתיים והכלכליים. מי לא רוצה לדעת כמה מרוויח השכן, מי הצליח ומי נכשל, מי עלה ומי ירד, כמה פרסומים יש לזה, וכמה ציטוטים יש להוא, מי פרופסור ומי סטודנט, מי מנהל ומי מנוהל? (וזה בלי להזכיר את מי מואר ומי מחפש, מי גילה ומי עיוור). כולנו מאוד רגישים למעמד, כולנו מעריצים הצלחה ובזים לכישלון, וכולנו שואפים להיות קצת למעלה מהממוצע. ומה אם לא כסף הוא המדד הנוח ביותר.

איזו הקלה לצאת לרגע מהמשחק. הקלה שזכורה לי כל כך טוב מקורסי הויפסנה הראשונים. פתאום כל אחד הוא אף אחד, ולא צריך לעשות או להוכיח את עצמך. האנשים האחרים הם חסרי מעמד, חסרי ייחוס, ובלי דיבור אין שום דרך למקם אותם באופן מהימן בהיררכייה הדימיונית של העולם. יחד עם זה מתמעט מאוד הצורך להוכיח שאתה מעל הממוצע. פשוט אין לזה קהל.

כמובן שכל עוד המונולוג הפנימי לא נפסק ההשוואות ממשיכות בפנים. להתנתק מחברת בני האדם לכמה זמן יכול להביא איזו איכות שנעדרת ממנה ההשוואה הממכרת לאחרים. מה שקשה יותר להפטר ממנו היא ההשוואה שעושה אדם לעצמו, או ביחס למודלים מופשטים (כמו "בודהה" או "הארה"). וגם ביחס למה שהיה בעבר. קשה להשתחרר מהתפיסה של השתפרות או נסיגה. אך רגע אחד בלי "אני טוב יותר" או "אני נעשה גרוע יותר" הוא רגע של שחרור.

ההתמקדות בהווה שמאפיינת חלקים בדרך הבודהיסטית ובמסורת החדשה של קשיבות (מיינדפולנס) היא בדיוק שחרור כזה. בהווה אין מקום להשוואה עם מה שהיה או מה שיהיה. מה שמתרחש מתקבל בדיוק כמו שהוא. ההתמקות בחווייה כפי שהיא נתונה מאלץ להסיר מהרפטואר מחשבות על טוב יותר או טוב פחות, אפילו ביחס לעצמך. שיפוט ביחס להישגים של אחרים הוא לא משהו שיכול להידחק בסדק הצר של כאן ועכשיו. כשבאמת מקבלים את מה שהרגע מביא, האושר מפסיק להיות תלוי במעמד או במיקום היחסי שלך באיזו היררכייה מדומיינת. הדברים נעשים פי אלף פשוטים יותר.

אבל זה עצמו לא פשוט בכלל. כמו חלק גדול מהאימון הנפשי שנדרש מתלמיד שמחפש אושר בר קיימא, הכיוון הוא נגד הנטייה הטבעית, נגד ההרגלים. בטקסטים הבודהיסטים זה מתואר בתור הליכה נגד הזרם, או חציית הערוץ בזמן שיטפון.

אם רק היה אפשר ליצור חברה בה יש פחות מנגנונים שמעודדים הצלחה יחסית ותחרות, האושר הכללי היה ודאי עולה. אני משער שאי אפשר יהיה להעלים את הנטייה הטבעית ליצור היררכיות ושאיפות אישיות – אפילו בעולם הבודהיסטי יש מוארים יותר ומוארים פחות – אבל לפחות אפשר יהיה להיפטר מהרעיון האדיר והנורא כל כך שעוד מוצרי צריכה ושירותים הם "צמיחה" שעושה את החיים טובים יותר. אנחנו זקוקים דחוף לפרספקטיבה אחרת. בינתיים, משתדלים ללכת נגד הזרם.

מי לא רוצה לדעת כמה מרוויח השכן
סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות