למי שייך המחקר האקדמי?

מקרה מעניין במיוחד של זכויות יוצרים תפס לי את העין. בלוגר אחד, שהוא כניראה פרופסור סטיבן שאווירו, עמד לפרסם מאמר בספר שאמור היה לצאת בהוצאת אוקספורד יוברסיטי פרס. רגע לפני שעמד לשלוח את המאמר, גילה סעיף לא שגרתי בחוזה שמעניק להוצאה את כל הזכויות על המאמר שלו. וכשאני אומר הכל, אני מתכוון הכל.

מה הבעייה? כל מי שאי פעם פרסם מאמר או ספר יודע שתמיד חלק מהזכויות עוברות להוצאה. כמה בדיוק, תלוי בהוצאה ותלוי אולי גם במחבר. להלכה, אם אני זוכר נכון מהפרסומים המעטים שלי, ההוצאה היא בעלת הגירסה שפורסמה, ואסור לאף אחד, כולל אתה, לפרסם אותה במקום אחר בלי רשותה.

לפעמים יש מידת רחמים שמאפשרת למחבר המאמר לפרסם אותו שוב, נניח, באוסף מאמרים שלו, או בתוך מונוגרפיה. בפועל, הוצאות רבות לא נטפלות לחוקרים, ואחרי כמה שנים כולם שמים את המאמרים באתר שלהם.

העברת הזכויות היא כמובן מסוייגת, ויש לה גם צד חיובי מסויים. הסייג העיקרי הוא שאתה היית ונשארת מחבר המאמר, ושבכל פעם שההוצאה מפרסמת אותו היא צריכה לציין את שמך. נדמה לי שקוראים לזה קניין רוחני. בנוסף, אם מישהו יגנוב את המאמר ויפרסם במקום אחר, ההוצאה תרדוף אחריו, לא אתה. בשביל 90% מהאקדמאים זו נוסחה ממש בסדר גמור. כסף ממילא לא רואים מהפרסומים האלה, אז למי אכפת שההוצאה מחזיקה בזכויות ויכולה לפרסם שוב את מה שכתבת? אדרבא. שיפרסמו.

בסוגריים: אני כותב כאן רק על פרסומים אקדמיים. זה עולם שונה מההוצאה לאור של ספרים ועיתונים מכמה סיבות. העיקרית, קהל הקוראים מצומצם מאוד. כפועל יוצא, אין משמעות לתמלוגים למחברים, ובאמת אין לרוב שום גמול ישיר על הפרסום המדעי.

אבל זה לא אומר שאין גמול בכלל. הגמול בה"א הידיעה על פרסום מדעי הוא ההכרה של הקהילה המדעית – כי פרסום מדעי הוא כזה שעבר תהליך של שיפוט עמיתים עיוור (blind peer review), כלומר המאמר נקרא על ידי מדענים אחרים, שאינם יודעים מי חיבר את המאמר, והם מחליטים אם מבחינה מדעית הוא ראוי להתפרסם. כתבי עת טובים מפרסמים פחות מ10% ממה שנשלח אליהם.

הכרה של הקהילה המדעית מתורגמת בסופו של דבר למשרה תקנית במוסד להשכלה גבוהה, וזו התמורה העקיפה על הפרסום. סגור סוגריים.

לפני שאני חוזר למקרה של סטיבן שאווירו, ראוי לציין כמה סדקים שכבר התחילו להבקע במערכת הזו. הבעייה הגדולה ביותר היא שכתבי העת שלמעשה אוצרים את תוצאות המחקר אינם זמינים לכל אדם. בעוד שבמרבית העולם האקדמאיים מקבלים שכר שהוא בעיקרו (אבל לא כולו!) ציבורי, הציבור עצמו לא יכול לגשת בחופשיות אל הידע שהם מייצרים. מי שחוסם את הציבור הן ההוצאות לאור שמתפרנסות ממכירת עותקים (בעיקר לסיפריות, והיום בעיקר עותקים אלקטרוניים).

כפועל יוצא, אוניברסיטאות עניות מתקשות לשלם בעבור כל כתבי העת, והחוקרים בהן מתקבעים בעמדת נחיתות. הסטודנטים באותן אוניברסיטאות סובלים באותה מידה, ואני יודע שלא תפלו מהכסא אם אספר לכם שהאוניברסיטאות האלה נוטות להיות במדינות שממילא לא עומדות בתחרות עם אירופה והעולם דובר האנגלית.

במערב, כל עוד האוניבסיטאות עצמן ממשיכות לתפקד כמוסד ציבורי, ולכן מוסד עם אחריות ציבורית, הבעייה מטופלת לפחות באופן חלקי. אנשים מהיישוב, חוקרים מזדמנים, תלמידי בית ספר, יכולים לקבל גישה לסיפריה אוניבסיטאית ודרכה אל שלל הידע שיוצא לאור. הם גם כמובן יכולים להרשם ללימודים ולקבל הנחייה ראוייה שלעיתים דרושה על מנת להבין את מה שנכתב. אם הלימודים חינם, זמינות הידע נשמרת פחות או יותר.

אחת המשמעויות של הפרטת ההשכלה הגבוהה היא שמוסד מופרט לא יהיה מחוייב יותר לציבור הרחב, אלא רק לסטודנטים הלומדים בו, ואלא יידרשו בהתאם לשלם הרבה כסף בשביל הזכות לדעת. זה עדיין לא קרה בישראל, אבל אם לא נשים לב, זה בדיוק מה שיקרה. כשכספי המיסים יפסיקו לשלם על המחקר, משלמי המיסים לא יוכלו יותר לתבוע את זכותם לדעת מה היו התוצאות.

עכשיו, בחזרה לסוגייה שהתחילה את מסע האסוציאציות הזה. אוקספורד יוניברסיטי פרס הכניסה סעיף חדש לחוזה הפרסומים שלה שמסדיר את המאמר כ work made for hire. אני לא מתרגם את זה, כי זה מושג משפטי שאומר, אם אני מבין נכון, שההוצאה כאילו שכרה את שרותיו של הכותב כדי לכתוב את המאמר, ומהרגע שזה נכתב, ההוצאה היא הבעלים היחיד של התוצר.

כשהחוקר חותם על חוזה כזה הוא לא מעביר את חלק מזכויותיו להוצאה, אלא מצהיר שמלכתחילה לא היו לו זכויות כאלה, משל היה עובד בתאגיד. מי שעובד על פס ייצור של מנורות שולחן לא יכול לתבוע בעלות על המנורות, כיוון שהוא מייצר אותן תחת work for hire. החברה מפצה אותו בכסף בעבור עבודתו. גם מי שממציא מנורה חדשה במעבדה של חברה מסחרית לא יוכל להשתמש בהמצאתו כאילו היתה שלו. הבעלים של ההמצאה תהיה החברה. אפשר עכשיו להבין איך הוצאת אוקספורד תופסת את מערכת היחסים שלה עם החוקרים.

מה שעצוב בזה הוא שהרבה אקדמאים בכלל לא קוראים את החוזים האלה, ומסתפקים בשמחה שמה שהם כתבו יפורסם בהוצאה מכובדת כמו אוקספורד. כמו שאמרתי, זה חלק ממה שמאפשר לקבל משרה אקדמית, אז למי אכפת? אני בטוח שההוצאה מנצלת את זה.

אם להאמין לקווין סמית' שסוקר את הסיפור בבלוג של אוניברסיטת דיוק, המשמעות של סעיף כזה היא שההוצאה אפילו לא חייבת לציין את שמו של המחבר. לכל עניין ודבר היא היא המחברת של המאמר, ויש לה זכות לעשות בו כרצונו. ירצה המחבר המקורי לפרסם את המאמר במקום אחר, ואולי אפילו פשוט לטעון שהוא כתב את המאמר, יימצא כאילו גנב את רכושו של מישהו אחר.

מהבלוג של סמית' שסקר את הפן המשפטי של העניין הזה, עולה שאלה נוספת מעניינת לא פחות. מי הבעלים של תוצאות המחקר? הוא טוען שכל המהלך של אוקספורד לא יעמוד במבחן בית המשפט (האמריקאי) כיוון שבעצם כל מה שמייצר חוקר באקדמייה הוא work for hire של האוניברסיטה. אחרי הכל, היא שוכרת את החוקר בשביל לעשות את המחקר.

למעשה, אף אוניברסיטה לא תעז לתבוע בעלות על עבודת החוקר באופן כזה, כי זה אל"ף לא משרת שום מטרה, ובי"ת סתם יעצבן את החוקרים. אחרי הכל החוקרים הם האוניברסיטה, ובלעדיהם היא שום דבר. אבל זה נכון שבחוזי העסקה של מוסדות להשכלה גבוהה תמיד יש סעיף שמסדיר את הבעלות על התוצר, למקרה שמישהו יגלה משהו בעל ערך כלכלי, או אחר, שהאוניברסיטה תרצה להשתמש בו. (נדמה לי שבחוזה הדוקטורט שלי הוצהר שלאוניברסיטה יש 50% זכויות כלכליות על המצאות וגילויים במסגרת הדוקטורט).

השאלה היא למה אוקספורד יוניברסיטי פרס חושבת שגם לה מגיע. האם היא מספקת את המעבדות והספריות, המשרדים, תקציבי המחקר, הכנסים, והמחשבים באמצעותם החוקרים חוקרים? לא רק זה, הם אפילו לא משלמים לכותבים. ההוצאה עושה את זה בגלל שהיא יכולה. בגלל שיש אלפי חוקרים בכל העולם שיהיו מוכנים לשלם בשביל לראות את עבודתם יוצאת לאור אצלם. אבל מעל הכל, זה בגלל שההוצאה היא גוף מסחרי שהאתוס המכונן שלו הוא רווחים, ולא שום דבר אחר.

אז יש לנו מודל מסחרי מופרט בו אפילו מחבר של מאמר מופקע מהזכויות הבסיסיות ביותר. יש מודל אחר, שרק לעיתים רחוקות מיושם, בו המחבר הוא שליח ציבור והידע שהוא מייצר חוזר לציבור באופן מלא, פתוח ונגיש בחינם. וישנו מודל האמצע, בו אנחנו נמצאים היום, בו חלק מהידע זמין לחלק מהציבור, והמחבר מחזיק בחלק מהזכויות, ומצליח, לפחות לפעמים, לפרוץ את מעגל הקוראים המצומצם של חוקרים עמיתים ולהשפיע באופן רחב יותר.

אני יודע איפה אני רוצה להיות, וזה לא באוקספורד יוניברסיטי פרס. לא שהציעו לי לפרסם שם. אבל עם חוזה כזה, הייתי מסרב.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • גיל   ביום 4 בפברואר 2012 בשעה 16:33

    יש הרבה בעיות עם פירסומים באקדמיה ולפני כמה ימים התחיל חרם על אלסווייר בגלל פרקטיקות דרקוניות של ההוצאה:

    http://chronicle.com/article/As-Journal-Boycott-Grows/130600/?sid=at&utm_source=at&utm_medium=en

    עם זאת, אין שום בעייה לפרסם את המאמר שלך באתר שלך מייד עם צאתו, אף אחד לא יתבע אותך לדין כל עוד זה fair use ואתה לא עושה מזה כסף.

    יש היום מגמה גוברת לפרסם כתבי עת אונליין אבל היא איטית מדי. יש הרבה בעיות במודלים הישנים ובשנים האחרונות כתבו על זה לא מעט. גם על שיפוט העמיתים עצמו יש ביקורת.

    אגב, תיקון כתב, לא כל שיפוטי העמיתים הם דאבל בליינד. יש הרבה כתבי עת שבה אתה בתור שופט יודע מי כתב את המאמר (אבל כותב המאמר לא יודע מי השופט כמעט תמיד).

  • אסף פדרמן   ביום 4 בפברואר 2012 בשעה 19:09

    תודה גיל על הקישור. הטענות האלה לא חדשות, אבל מעניין שעכשיו הן מקבלות תוקף של מחאה וחרם. הכתבה מצביעה על הבעייה הזו בדיוק: גוף מסחרי משתמש בחוקרים ככותבים וכשופטים ועושה על גבם רווחים. הפתרון חייב להיות לא רק חרם, אלא אלטרנטיבה – כתבי עת אלטרנטיביים וחופשיים לשימוש. גישת "קוד פתוח" לפרסום. כבר יש מודלים, אחד מהם הוא ה journal of buddhist ethics שמצליח להיות חופשי ואיכותי.

    בקשר לנקודה האחרונה שלך, לא ידעתי שהרבה כתבי עת חושפים לשופטים את פרטי כותבי המאמר? זה משונה. למה הם עושים את זה? בפעמים הבודדות ששפטתי לא ידעתי מי יושב בצד השני. וטוב שכך :-)

  • גיל   ביום 4 בפברואר 2012 בשעה 19:37

    לי יצא לשפוט מאמרים שידעתי מה הכותב. זה לא ממש שינה אבל יש רציונל בחשיפה מלאה, כולל כותב המאמר שיודע מי ביקר אותו. בצורה כזו הביקורות יותר ענייניות ופחות ארסיות. תחת החסות של אנונימיות אפשר לכתוב דברים מאוד לא יפים. מצד שני, אם מדובר בשם גדול, מה הסיכוי שמישהו זוטר יבקר אותו?

    • אסף פדרמן   ביום 5 בפברואר 2012 בשעה 08:42

      וזה לא רק במקרה של "שם גדול". מנסים למנוע דעה קדומה ו"חבר מביא חבר" גם בין אנשים באותה הדרגה. ואפילו את ההטייה לטובת הסטודנטים של "השם הגדול" וכולי. אני עדיין חושב שזו שיטה עדיפה, אפילו אם צריך לבלוע לפעמים ביקורות מעצבנות (אפשר להתנחם – לפחות השופט לא באמת יודע מי אתה. אם תפגשו בכנס, תוכלו לשתות קפה יחד בלי לדעת).