מוסיקה

אספר לכם סיפור על מוסיקה שהוא בעצם סיפור על החיים עצמם.

מינידיסק. טכנולוגיית על שנכשלה טוטאלית. אבל לא משהו שירתיע גבר שכמוני!

כשעזבתי את ישראל צררתי חבילת מינידיסקים ועליהם הקלטות של כמה תקליטים ודיסקים שאהבתי. זו היתה כל המוסיקה שהיתה לי בעשר השנים האחרונות ובלי כסף ומקום מגורים קבוע ויתרתי על השאיפה של כל גבר שמכבד את עצמו להחזיק בבעלותי מערכת סטראו.

בואו נחזור לאותו רגע היסטורי מעניין בסוף שנות התשעים. ה"קומפקט דיסק" כבר התבסס, אבל אי אפשר היה להקליט עליו כמו על קסטות. התקליטים כבר הוספדו אבל סוני התחילה לשווק את המינידיסק שהיה גם יותר קטן מדיסק, גם עמיד יותר, בעל נפח אכסון גדול יותר, ויכולת להקליט ולמחוק את ההקלטות. בשתי מילים: טכנולוגיית על.

הכישלון היה קולוסאלי. בערך יומיים אחרי שעזבתי את חיפה וטסתי לאמסטרדם מישהו המציא את ה mp3 ואתם כבר יודעים לאן כל זה הלך. הבעייה של המינידיסק היתה שהוא היה פורמט מוגן של קידוד מוסיקה. כלומר, בשביל לשמור ולהעתיק את הקבצים היית צריך את מפתח ההצפנה, וסוני שמרה אותו עמוק בכספת שלה. ההצלחה הפנומנלית של mp3  נבעה בדיוק מהמדיניות ההפוכה שמאפשרת לכל אחד לקדד ולהשמיע את הקבצים. אז המיני דיסק נעלם תוך שנתיים ואני נתקעתי עם 50 מינידיסקים, ומכשיר קטן אחד שמחובר לאוזניות, ומעט קבצים במחשב. את האמת, להכל היה קצת טעם של פאסט-פוד. זה הטעם של מוסיקה באוזניות זולות מתוך מכשירי פלסטיק לבנים.

אחרי כמה שנים, הצלחתי לשים את היד על מגבר ורמקולים שנזרקו ממעבדה ישנה באוניברסיטה, ומישהו אפילו נתן לי פטפון שהיה אצלו בבוידעם עם אוסף נחמד של תקליטים. במשך יום שלם הקשבתי לצ'רלס מינגוס, ליוהאנס פסיון, ביטלס ופינק פלויד. אבל לא עברה יממה והרפרטואר חזר להיות דיג-דיג-דוג ומאה שירים ראשונים. ההקלטות הקלאסיות שלי נקברו בחזרה באיזו מגרה. הילדים אהבו רק שני תקליטים – אוסף של הביטלס והתקליט האלמותי של החמציצים.

כשהייתי בן חמש עשרה מוסיקה היתה משהו אחר לגמרי. ואם זה נשמע לכם נוסטלגי בשקל אז בעיה שלכם. היא באמת היתה משהו אחר. היו מקשיב לתקליטים של קוטנר בגלי צה"ל ומזמין את התקליטים מקרובי משפחה שנסעו לחו"ל. הייתי מחכה ובעודי מחכה כמובן שלא יכולתי לשמוע את המוסיקה – אלא אם כן הקלטתי את התוכנית של קוטנר על קלטות, מה שבאמת עשיתי לפעמים. כשהגיע תקליט הבננה של וולווט אנדרגראונד הוצאתי אותו בחיל ורעדה מהעטיפה, רק שלא ייפול או יישרט, ושמתי על הפטפון. הורדתי את המחט בזהירות וישבתי והקשבתי במשך עשרים דקות עד שהצד נגמר. איזה קול משונה יש לניקו!

עשרים שנה אחרי זה אני יושב מול המחשב הארור הזה, שממילא גונב לי חצי מהחיים, ומקליק קליק קליק בין אימייל לתשלום חשבונות אני נלחם עם המדייה פלייר שנתקע, וצריך שוב לאתחל, או שהווליום לא מגיב, או שאיזו itune  שבטעות התקנתי פעם זרקה לי את כל המוסיקה לתיקיות חדשות שאני לא יכול לשמוע.

נכון, העולם נפלא, ואפשר באמת להוריד תקליט של ג'ון קולטריין מאמזון בשלושה שקלים ולנגן אותו תוך חמש דקות. אבל מי בכלל רוצה לשמוע ג'ון קולטריין באוזניות מהלפטופ?

אני אתן לכם להחליט אם האפשרות לשמוע מה שאתה רוצה בכל רגע ובכל מקום היא תפארת המודרניות או התגשמות חלום ביעותים. האם לזה שאפנו, שיהיה אפשר לשמוע מוסיקה באוזניות גם כשמתאמנים במכון או נוסעים ברכבת? מתי פעם אחרונה ישבתי להקשיב לקונצרט מתחילתו ועד סופו? בכלל, מתי בפעם האחרונה ישבתי סתם, בודהיסט עלוב שכמוני?

קשה לדמיין עולם בלי מוסיקה מוקלטת – אבל אפשר לנסות. זה עולם בו אם אתה רוצה מוסיקה אתה צריך לשיר אותה או לנגן אותה. תארו לכם איך זה היה לשמוע בפעם הראשונה מוסיקה מוקלטת. אני בטוח שכמו עם כל חידוש טכנולוגי היו כאלה שמייד קנו את המכשיר הכי יקר והכי משוכלל, ושידרגו כל שנה למכשיר טוב יותר. והיו גם מי שהספידו את המוסיקה, כי איך יהיו אולמות קונצרטים אם כל אחד יוכל להקשיב לקונצרט בכל ערב בסלון הבית שלו?

באופן אישי אני לא מהמשדרגים. נכנסתי לתהליך ארוך של שינמוך המוסיקה בבית שלי. במקום mp3 אני רוצה לשים תקליט.

ההקלטה של מוסיקה על חתיכות פלסטיק כמובן לא הרגה את המוסיקה אלה רק שינתה אותה, והפיצה אותה פי מליון. אבל עם כל הכבוד להקלטה, ויש כבוד, התרחקנו מהביצוע החי מרחק רב מדי. ביצוע חי, תחשבו על זה, הוא חי, הוא אורגני, מלא בסכנה ושברירי כמו החיים עצמם – כל תיבה שמנוגנת נספגת בעבר ונעלמת לתמיד, בכל רגע הטנור יכול להחנק, המיתר יכול להיקרע, מישהו יכול לפרוץ בצחוק או להתעלף.

אבל אני בכלל רציתי לדבר על תקליטים. כי הדיגיטציה של המוסיקה בעצמה הביאה שיא חדש של סתמיות מוסיקלית. הדיסק נשמע מושלם. הוא מספק כיסוי שלם של טווח השמיעה האנושי, ומעבר לו. הוא נעדר רשרושים ורעשים, ואפילו תצעק או תקבל התקף לב המוסיקה ממשיכה כאילו כלום. את המידע שעליו אפשר בלחיצת כפתור לשכפל אלף פעם, ואפילו להוריד למחשב ולוותר על האובייקט הפיסי עצמו. התזמורת, שהצטמצמה לתקליט, ולדיסק, נעלמה עכשיו לגמרי. המוסיקה היא מידע בלבד. מופשט. נקי. סטרילי. ההילה של המוסיקה הלכה והצטמצמה בתהליך הזה עד שנעלמה כמעט לגמרי. לפעמים מבעד לאותות הדיגיטליים אפשר לשמוע את גלן גולד מפזם לעצמו כשהוא מנגן את נוקטורנו של שופן, או לשמוע את הנשימות של נגני הצ'לו ברביעיה של ברהמס. רמזים אחרונים לחיים שמעבר להקלטה. אבל גם את "הרעשים" האלה אפשר למחוק בעזרת תוכנה פשוטה על המחשב.

***

המגבר החטוב שקיבלתי מהאוניברסיטה דעך לאיטו עד שמת. כך, תוך כדי שיטוט באינטרנט בנסיון לקנות מגבר חדש, כזה שיכול להגביר גם פטפון, נפתח לפני צוהר לעולם חדש-ישן של מגברים יד שניה, מחטים לפטפון, ופורומים שלמים בהם גברים מזדקנים מביעים את אהבתם לפטפון של Lenco שיוצר בשוייץ בשנות השבעים.

המגבר שקניתי בסוף - קלאסיקה של NAD משנות השמונים

למה תקליטים? אודיופילים רציניים יגידו לכם שהצליל של תקליט הוא באופן אוביקטיבי טוב יותר מהצליל של הקלטה דיגיטלית. אני לא יודע אם זה נכון, אבל יש משהו באובייקט עצמו ובאיך שהוא עובד, שהופך את העניין במוסיקה מסתם חיבה לאיזה שיר שמתנגן ברקע, לאהבה רצינית.

מה זו אהבה אם לא תשומת לב לפרטים הקטנים, התמודדות עם אתגרים, כשלונות, וקבלה של האהוב הלא מושלם כמו שהוא?

התקליט הוא קשה להשגה. שים אותו בשמש והוא מתקמט. תשאיר אותו על הספה והוא מתמלא אבק. זרוק אותו על פטפון זול ותקבל מסיבה של רעשים ופצפוצים. הוא מתחנן ממש שיטפלו בו יפה. שיתענינו בו באמת.

אז התעניינתי, ונדהמתי לגלות את מה שלא ידעתי כל אותם שנים בהם חשבתי שאני אוהב ומבין תקליטים. למדתי איך זה עובד, ואיך אפשר להוציא ממנו מוסיקה אמיתית באיכות מצויינת. זה עובד ככה:

תקליט הוא חתיכת פלסטיק שחרוץ בה חריץ ארוך שהולך בסיבובים כמו שבלול. בחריץ יש בקעות וגבעות מקרוסקופיות שהן תרגום פיסי של המוסיקה שהוקלטה. המחט של הפטפון עוברת בתוך החריץ והבקעות והגבעות מרעידות אותה. לפני שהמציאו את החשמל, הרעידות של המחט על התקליט היו מוגברות באופן מכני דרך השפופרת ענקית שמאפיינת פטפונים ישנים באמת. אתם קולטים – בלי חשמל! הרעידות המכניות הקטנות מוגברות והופכות לגלי קול באוויר ונקלטות באוזן שלנו.

עד שנות השישים כל התקליטים הוקלטו במונו, והיה צריך בעצם רק רמקול אחד בשביל להאזין להם. באמצע שנות השישים התחילו להדפיס תקליטים בסטראו, ואם נולדתם לפני 1990 אתם מכירים את המבנה הקלאסי של "מערכת סטראו": מגבר, שבטעות נקרא לפעמים רסיבר, ושני רמקולים שמנגנים צליל קצת שונה שביחד נותן אפקט של מרחב סטראופוני. בפטפון האלקטרוני הרעידות של המחט לא מוגברות באופן מכאני, אלא מתורגמות לזרם חשמלי שעובר למגבר ומשם לרמקולים. התקליטים הסטראופונים החדשים הודפסו ככה שכל צד של הסטראו צרוב על צד אחד של החריץ השבלולי, וכדי לשמוע את זה היתה נחוצה מחט מסוג חדש לפטפון, ובעצם גם פטפונים מסוג חדש (מסיבות שאני לא מתכוון להסביר כאן!). מסתבר שצריך לנגן תקליטים שונים עם מחטים שונות בשביל לקבל את מלא הצליל.

לא אייגע אתכם עם פרטים טכניים נוספים. רק אוסיף שהאוזן עושה תהליך הפוך מזה של הפטפון. גלי הקול באויר מרעידים את עור התוף, והוא מרעיד עצמות קטנטנות בתוך האוזן שמכות על יריעה קטנה כמו על תוף מלא נוזלים. הרעידות של הנוזל מזיזות שעריות קטנות שמפעילות זרם חשמלי שנע בעצבים אל תוך המוח. כבוד לאבולוציה.

מהצד השני המחשב הוא חידה בעיני. אני לא בדיוק יודע איך הוא עובד, ואיך הוא מנגן קבצי המוסיקה שלי. לקומפקט דיסק יש איכות תפעולית סטרילית –  לוחצים על כפתור והוא עובד באופן מושלם. אבל פטפון, זה כבר עולם אחר. צריך לכוון אותו, ללטף אותו, לשמן אותו, לנקות, לאבק, להתאים את המחט הנכונה לתקליט הנכון ורק אז, אם הוא רוצה, הוא מחזיר אהבה. כמו הנערה שמסכימה לצאת אתך רק אחרי מאה נסיונות, שלא נדבר על חברות ממש, ככה הפטפון לא נותן חיי אהבה קלים. אבל כשהוא מסכים – אתה יודע שכל זה היה שווה.

כיוון שהצליל מופק באופן מכאני על ידי מגע בין מחט בגודל כמה מיקרונים לבין חריצים מקרוסקופיים, כל שינוי הכי קטן בזוית, במהירות, ובמשקל ישפיע על איכות הצליל. לכן מחט טובה עולה מאות או אלפי שקלים. והיא כמובן צריכה להיות מוחזקת על יד זרוע יציבה באופן מיוחד, עם תנועה חופשית, שאפשר לקבוע את המשקל שלה באופן מאוד מדוייק עד עשירית הגרם.

כשיש לך אהבה כזו, שברירית ואצילית, לא תקנה לה מחט יהלום וכבל עם חיפוי מוזהב?

אבל כמו אהבה אמיתית, התקציב הוא לא העניין. תשומת לב, התלהבות, עניין, וגם פיקניק בקרחת יער הופך לארוחה במסעדת יוקרה. קניתי מגבר ישן, ניקיתי אותו, קניתי מחט חדשה לפטפון, וערכה לכיוון ובדיקה של יציבות הזרוע. חיברתי את הכל וניגשתי למדף, הוצאתי תקליט של נט קינג קול עם לואי אמסטרונג, הסתכלתי על העטיפה שעוצבה והודפסה אולי לפני חמישים או שישים שנה, בלי פוטושופ או מחשב. הנחתי את התקליט השחור על המשטח העגול. המחט צפה באוויר ונחתה ברכות והחלה לאסוף הצלילים אחד אחרי השני. הקשבתי, דרוך לכל גרגר של אבק שמתפצפץ ברקע, מהרהר איך הצליח תקליט כזה לעבור את כל השנים האלה, בבתים אחרים, בלי להתלכלך, בלי שילדים, שהיום הם סבים וסבתות, ציירו וחרטו עליו.

פטפון של DUAL מתוצרת גרמניה. אהבה ממבט ראשון

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • גיל   ביום 21 ביוני 2012 בשעה 18:34

    פוסט נפלא. אני חושב שחלק מהבעייה היא חציית איזה רוביקון שבו מהקלטות להמונים שקסטות ותקליטים עזרו להפיץ, יש לנו היום הרבה יותר מבחירה. בדיוק כמו שאתה מתאר, פעם לקנות תקליט חדש או ספר היה מאורע שמלווה בחיל ורעדה כי הוא היה נדיר יחסית ויקר. היום אנשים קונים יותר ספרים ומוסיקה אבל לא ממש משקיעים את זמנם בהאזנה וקריאה אלא קופצים לדבר הבא, כי מי יודע מה הם מפספסים.

  • עידן לנדו   ביום 21 ביוני 2012 בשעה 18:47

    יפה להלל כתבת. אני מזדהה עמוקות. אין לי פטיפון, אבל אני מחזיק בגאווה בשני רמקולים מפלצתיים, בני יותר מ-20 שנה, שהורכבו ביד בידי טכנאי קול. הגימור לא מושלם, הם תופסים חצי סלון (שיטת transmission line, לדעתי מזמן כבר לא משתמשים בה), ועדיין הם יקרים ללבי.

    רק לפני שנתיים קניתי נגן מוסיקה. אבל אני בקושי משתמש בו; כל הצליל בורח החוצה דרך האוזניות הקומפקטיות. עכשיו אני שוקל לקנות אוזניות יקרות וגדולות כדי להצדיק את העניין.

    אני בקושי שומע מוסיקה בבית; צריך שכולם ייצאו, שלא יהיו הפרעות. אם אני יודע שאני לא אצליח לשמוע את הדיסק עד הסוף, אני מוותר מראש.

    ואת כל הסיפור הזה, של התוצאות העגומות של טכנולוגיה משוכללת מדי, אפשר גם לספר על מכונות קפה. כשאפרוש לפנסיה אולי אכתוב פוסט אוהב שכזה למכונת הקפה הידנית שלי…

    • אסף פדרמן   ביום 21 ביוני 2012 בשעה 22:03

      תודה עידן. כחלק מהשנמוך-שדרוג שלי קניתי גם אוזניות גדולות שמתלבשות על האוזן. האמת, הלכתי על המודל הכי זול שמצאתי אצל חברה איכותית על פי המלצות באינטרנט
      Sennheiser HD201
      זה שיפר מאוד את חווית ההאזנה שלי כשאני צריך אוזניות, ובדיעבד אם היו לי עוד כמה גרושים הייתי הולך אפילו על דגם טוב יותר. הדגם הזה מוציא צליל מאוד מדוייק, אבל חסר קצת בתחום הנמוך של התדרים. והוא גם מחמם את האוזניים בחורף :-)

  • מנדי   ביום 21 ביוני 2012 בשעה 22:28

    מצויין. אני קורא את הפוסט שלך וחושב על קרבורטרים מול מערכות הצתה אלקטרוניות ממוחשובות, על דיזות ובלמי תוף מחוסרי ABS.
    או במילים אחרות – את כל זה אפשר לתרגם לאהבה לאופנועים ישנים, אחד לאחד :)

    בקשר לאוזניות, בדגם הבא ממליץ על חברת
    Ultimate Ears
    הם החברה של האודיאופילים הקשים באמת, ויש להם דגמים לא יקרים מידי (ועכשיו בביקור באתר שלהם אני רואה שנרכשו ע"H לוג'יטק)

  • חולי   ביום 22 ביוני 2012 בשעה 06:13

    יופי,
    בדיוק אני משפץ ומשדרג את הפטפון שלי, ובקרוב אכתוב על כך פוסט…

    עוד משהו:
    אם תכנס לכאן בוורדפאס שלך:
    wp-content/themes/notesil/style.css

    ותוסיף אחרי שורה 452 את המשפט הבא:
    direction: rtl;

    יתיישרו התגובות לצד ימין, ויהיה קל יותר לקרוא…

    אם צריך עזרה, תגיד…

  • אסף פדרמן   ביום 23 ביוני 2012 בשעה 18:50

    דוד, לא מצאתי את שורה 452 אבל הוספתי את הקוד באיזה עשרה מקומות שם היה כתוב comments והבעיה נפתרה. הרווחת את מקומך בגן עדן!
    אני מחכה לפוסט על שיפוץ הפטפון בכליון עיניים. שלח לינק, אם תוכל. יש לי במחסן בישראל שני פטפונים חצי עובדים, שאספתי מזמן ברחוב בחיפה כשפינו דירה ישנה. אם יהיה לי זמן אנסה לשפץ אחד מהם כשאהיה בישראל בקיץ.