יומן ניתוח מספר שתיים

שתי רשימות די ארוכות על ארועי הבריאות שעברתי בשבוע האחרון, ומבט מערכתי רחב יותר וקצת עצוב יותר על מערכת הבריאות. עברתי ניתוח, בדומה לניתוח שעברתי לפני כשמונה שנים, וכתבתי עליו בעבר כאן. הזדמנות לחקור את השינוי שעברתי אני, ושעבר העולם. ולמי שלא עבר פרוצדורה כזו אף פעם, הזדמנות להציץ אל התחום האפל שמפחיד אותנו כל כך. אני מזהיר מראש שיש חלקים פחות נעימים בטקסט הזה כי לא רציתי לייפות את החלקים הפלסטיים יותר של ההתאוששות (מי שרוצה סיפור נחמד שיקרא את מה שהיה לפני שמונה שנים). אל דאגה, כמו בהוליווד הסוף טוב. מי שרוצה לדלג לחלק של "המסקנות" מוזמן ללחוץ כאן. אני מקווה שהטקסט יגיע גם לאנשים מתוך מערכת הבריאות, כי "סיפורי מקרה" כאלה יכולים להיות מועילים.

יומן ניתוח – התאוששות

לחדר הניתוח הורידו אותי בארבע. הייתי חייב לשכב על המיטה. למה? לא יודע. הגיע אח נחמד שגרר אותנו אל תוך מרחב הניתוחים. יש מעלית שירות מיוחדת בשביל זה, אבל היתה בה איזו אישה שלקחה טרמפ וכשהוא הוריד אותה בקומה שלה הדלת של המעלית לא נסגרה. בילינו כמה דקות בנסיון לתקן את המעלית, והמשכנו הלאה. זה היה אחרי 6 שעות של המתנה בתנאי אי ודאות לתור לניתוח. עוד כמה דקות במעלית תקועה לא יעלו ולא יורידו.

חיכינו עוד כשעה בחדר הקבלה לפני הניתוח. בשלב כלשהו הגיעו המנתח והמרדים. דיברו איתי חמש שניות. שאלו באיזה צד. נעלמו, וחזרו אחר כך שוב כדי לקחת אותי פנימה. למרות רעידות הקור והחולשה מהצום הממושך כבר שמחתי מאוד שאני עומד להרדם. צלבו אותי על "המיטה" שהיא בעצם רצועת מזרון קשה ברוחב הגוף ומקום לידיים פסוקות לצדדים. ואפילו לא בקשו ממני לספור עד עשר. הרגשתי את החומר מערפל אותי ונעלמתי.

לפני

לפני הניתוח ברגע נדיר של שלווה יחסית

התעוררתי לתוך אי נחת גדולה. היה כאב. ובעיקר אי נוחות. רציתי להסתובב אבל לא יכולתי. אני זוכר מעט מאוד מהשלב הזה. נ' אמרה לי שנראיתי כמו מת. לסת שמוטה, אפור, לא מתקשר. אבל הייתי חי ועוד איך. העירוי הציק לי. המכשיר על האצבע שמודד ספיגת חמצן הציק לי והורדתי אותו. קיבלתי מורפיום וזה לא היה כיף. את הדרך משם למחלקה הכירורגית לא זוכר. אני מתאר לי שנסענו במעלית עם הדלת התקועה.

בניתוח הקודם הגעתי אופטימי והתעוררתי עליז. למרות הכאבים הצלחתי קצת לקרוא בלילה. הייתי בחדר קטן ושקט עם אדם נוסף שעבר ניתוח דומה לשלי. הסיפור הפעם היה שונה לגמרי. שכבתי במיטה והיה לי לא נוח. לא כאבים אלא תחושת אי נוחות כללית שלא אפשרה לי שינה ולא מנוחה. היתה לי בחילה, והחל להצטבר מתח בשלפוחית השתן שלא יכולתי לפרוק. בחדר שלי ארבע מיטות. מצד ימין גבר ערבי גדול שמתאושש מניתוח ואשתו ישנה על כסא לידו. מצד שמאל גבר רוסי מבוגר וכחוש שיורק ומקיא מדי פעם ומשפחתו מסרבת לקחת אותו הביתה. האור כבה ונדלק. גם כשהוא כבוי יש עדיין אור חזק בחדר. מגיעה קבוצת תיירים לביקור – זה זמן החלפת משמרות של הצוות. ברמקולים מכריזים על ארוחת הערב. המולה. רעש. עד שמגיע הלילה. באמצע הלילה הגיע בחור נוסף שנזקק לניתוח דחוף. הצוות הרפואי סביבו דן במה שצריך לדון. הוא יורד לניתוח וחוזר. מישהו מדליק את האור.

אני סובל מאוד. עיקר הקושי הוא התודעה. החומרים השונים מערכו אותה לכדי עיסה דביקה של בחילה ושינה ואין זכר ליכולות הרפלקסיה המופלאות שאני מכיר מימים עליזים יותר. נ' אומרת שהייתי בשליטה – התעוררתי כדי לדבר עם האחות כשהיה צורך. עדות לגמישות המופלאה של ההכרה שראיתי גם אצל אנשים אחרים חולים או שנוטים למות. בימיה האחרונים סבתא שלי כבר לא דברה עם אף אחד ורק שכבה על גבה באפיסת כוחות. היא רצתה למות בבית. הגיע רופאה שהזמנו מקופת החולים לביקור בית ואמרה שחייבים לקחת אותה לבית החולים. סבתא שלי התעוררה בבת אחת ואמרה רק "לא!". למתבונן מבחוץ נראה שאתה ישן או בעירפול הכרה, אבל היה משהו מאוד עירני בתוך הערפול הזה, משהו שיודע להרגיש את הסבל.

אחרי

נוף הנשקף בחדר ההתאוששות

פרצופים לא מוכרים באים לבקר אותי. אחות כזו. אח כזה. אחת מחליפה עירוי. אחת מזכירה שאני צריך לתת שתן תוך שמונה שעות, ספק מאיימת שאם לא אעשה את זה יכניסו לי קטטר. עדיין לילה. זה לא מפחיד אותי. אני אפילו קצת מייחל לקטטר כי תחושת הלחץ מתגברת ואין לי עדיין בכלל שליטה על האזור הזה בגוף. זו תחושה מבאסת. אסור לי לשבת. אני אמור לתת שתן לתוך בקבוק. יכולת הריכוז שלי מספיקה לחצי דקה בכל פעם. באמצע שיחה עם האחות אני נרדם. נרדם גם באמצע כל נסיון לתת שתן. מעורפל ויודע את זה.

מאוחר יותר, בשיחה עם אחת האחיות המנוסות יותר, היא מספרת לי שבעצם לא התעוררתי מחומרי ההרדמה במשך שעות ארוכות ושהיא רואה התאוששות קשה כזו אצל הרבה אנשים גבוהים ורזים. אני תוהה ביני לבין עצמי עם המידע הזה אי פעם זלג מטה אל הרופא המרדים, אותו לא ראיתי אפילו פעם אחת במחלקה.

קיומי קרס לכדי כמה תפקודים בסיסיים. אני נושם. שמתי לב לזה ברגעים המעטים שלא שקעתי בשינה. הנשימה מאוד נקייה, פתוחה, מהירה. כאב באזור הניתוח. כאב בצקתי סביב. כאב גב משכיבה לא נוחה. עדיין תחת השפעה של משככי כאבים רבים והכל מתאחד לכדי כאב עמום אחד. אני חושב שהייתי מעדיף אולי פחות משככי כאבים. הם לא גורמים להרגשה טובה בכלל, להיפך, להרגשה שיש משהו לא בסדר אבל בלי לדעת בדיוק מה. מצליח להשתין טיפה אחר טיפה. ניצחון קטן, אבל לא מספק. האח בודק ואומר לי שזה לא מספיק. נוסף עכשיו כאב מובהק בשלפוחית השתן. אני מנסה להבין אם זה באמת זה, לאור הסמיכות לאזור הניתוח. בשלב כלשהו אני אוזר כח להתרומם לישיבה – מושך את עצמי בעזרת הידיים דרך הגדר של המיטה. גם אם הייתי רוצה לא הייתי יכול לרדת ממנה. יושב קצת ונרדם בישיבה. אני לובש פיג'מת בית חולים שפתוחה מאחור, אבל לא אכפת לי בכלל מי רואה מה. הוילון שלי פתוח רוב הזמן, גם כשאני מנסה להשתין בבקבוק. הורדתי בדרגה מהיות אדם, להיות גוף. חיה פצועה. לא אכפת לי מאף אחד.

אח אחד מרחם עלי בסוף ושואל אם אני רוצה לקום לשירותים. הצלחתי ללכת, כפוף, ולשבת על השירותים. המשכתי עם הטקס הזה כל שעה בהמשך הלילה ולאט לאט זכיתי לשחרור המיוחל. אושר גדול והכרת תודה על המובן מאליו. עדיין מעורפל, נרדם כל כמה דקות, מחכה ומחכה ולא יודע אפילו למה. הספרים שהבאתי, המוסיקה והפודקאסטים צדים לי את העין ונראים לי כמו בדיחה עצובה. סידרתי את קבצי האודיו בתיקיות לילה קודם לכן כדי שיהיה לי בידור בלילה הארוך של אחרי הניתוח. אני יודע שאפילו לא אצליח להחזיק את המכשיר. לא כל שכן להדליק אותו. אני מרחם על עצמי מאוד.

אמא שלי הגיע בבוקר. על הפנים שלה ראיתי איך אני נראה, ובתנועות ידיים אני מבקש ממנה להשאיר אותי לבד. לא יכולתי לדבר יותר ממשפט אחד רצוף. בשלב הזה התחושה הדומיננטית היתה בחילה. מישהו מזמין לארוחת בוקר בכריזה, ואחות אחת ממליצה שאתחיל לשתות תה ומים. אין לי שום רצון לשתות, המחשבה על תה נראית לי מדע בדיוני ואני מחליט לתת לגוף להוביל במקום להכריח אותו לקבל משהו שהוא לא יכול לקבל. אני מרטיב את הפה. זה מספיק. אני עדיין מסוגל לקבל החלטות בסיסיות לגבי גופי. אני שם לב, למשל, מתי העירוי נגמר ומבקש להחליפו. כשאין עירוי זורם אני מרגיש אפילו גרוע יותר.

כבר מלוא הבוקר והבחילה רק הולכת וגדלה. כשהאחות מבינה שאני לא הולך לאכול היא מביאה שקית עירוי של פרמין – נגד בחילה. יש לי איזו התנגדות קטנה לזה, אבל ההבטחה שהבחילה תעלם קוסמת לי. אני מרגיש את החומר דרך העירוי. לפרמין יש השפעה על מערכת העצבים ואני מרגיש את זה גם בקיבה. תוך דקה אני מפתח ידיעה ברורה שההשפעה של הפרמין הולכת להיות פרדוקסלית, היינו, הבחילה תתגבר. אחרי חמש דקות אני יודע שאני הולך להקיא. אני חושש מהכיווץ בבטן וההשפעה על התפרים, ותוך כדי בודק איך אוכל לא ללכלך את הסנדלים שעל הרצפה. אני מקיא פעמיים. מתנחם שלפחות לא הקאתי על עצמי. הקלה מסויימת. אני סקרן לדעת מה בדיוק הקאתי – לא שתיתי ולא אכלתי יותר מ 24 שעות. נוזל בטעם תרופה בצבע חום אדום. לשמחתי אמא שלי לא שם. אני מבקש מהשכנה הערבייה שתקרא למישהו, ועובדת אתיופית חייכנית מגיעה. כל עבודות הניקיון הן יוצאות אתיופיה. כל האחים הגברים הם ממוצא ערבי. האחיות: חצי דוברות רוסית וחצי ערבית. הצלחתי לא ללכלך את הסנדלים, ואני שוכב בחזרה עם תחושת סיפוק מסויימת. הפרמין ממשיך לרוץ בעירוי עוד חמש-עשרה דקות והבחילה קצת יורדת.

בינתיים נ' מגיעה שוב, והיא נראית לא פחות מודאגת. הילדים פוזרו בבתי ספר וגנים. אני לא חושב על זה עכשיו. אני שולח אותה לדבר עם אמא שלי במסדרון ושומע את השיחה שלהן. הזוג הערבי מצד ימין מדבר בלי הפסקה. השכן הרוסי ממשיך לירוק ולהקיא. משמרות האחיות עדיין מתחלפות ובאות להסתכל עלינו כמו במוזאון. יש רעש מכל צד ואני חלש מדי בכדי שיהיה לי אכפת. מגיע רופא שרוצה לראות את הפצע. הוא מוריד את הפלסטר הרחב של החבישה בבת אחת, לא מתנצל, אומר שהכל בסדר ואני יכול ללכת הביתה. אדיוט. אני לא יכול ללכת אפילו עד דלפק הקבלה בתוך המחלקה. אפילו לא יכול ללגום מים מכוס. את הפצע הוא משאיר ככה, עם תפרי הברזל חשופים. עדיין אין לי תיאבון והאחות מחליטה לתת לי תרופה אחרת נגד בחילה.

אני מרגיש קצת יותר טוב. עדיין לא יכול או לא רוצה לדבר. חוסר נחת ואי שקט בכל הגוף. נכנסתי לרוטינה מעגלית של התעוררות, קימה, הליכה לשרותים, חזרה למיטה, קריסה והרדמות לכמה דקות. זה נמשך נצח, עד הצהריים. אני תוהה לפעמים עד מתי זה ימשך. עולה בי איזה פחד. אני נזכר במשפט שאמר ג'וזף גולדשטיין "גם אם זה יהיה ככה מעתה ועד עולם זה בסדר. אני מקבל את זה." אני מנסה לקבל את הסבל והפחד אבל נרדם אחרי שנייה. זה מדי נורא בשביל לקבל את זה באמת לכל החיים. לא הייתי יכול לחיות ככה. יכולת הריכוז אפסית. הזוג הערבי מתחיל להאזין לרדיו בקולי קולות, ומתווכח עם הרופאים על משהו. ניסיתי לרמוז לאחות שזה מפריע, אבל היא לא נרמזה. אני חלש מכדי שיהיה לי באמת אכפת. אני נרדם ומתעורר חליפות.

כל הזמן הזה היה לי שעון מחוגים ענק מול הפנים. ראיתי את הדקות עוברות לאט באופן לא הגיוני. ישן ומתעורר ותוהה אם באמת עברו רק שמונה דקות מאז שנרדמתי. עברו כ17 שעות ככה מאז שחזרתי מחדר הניתוחים. מישהו מסביר לי בשלב כלשהו שאני מרגיש ככה בגלל חומרי ההרדמה ושזה יעבור כשהם יצאו מהגוף. זה נתן לי קצת תקווה. אני מגביר בעצמי את קצב הטפטוף של העירוי ונרדם.

אז, בבת אחת, הכל השתנה. בשעה אחת בצהריים נרדמתי, והשכנים הערבים עם הרדיו עזבו את המחלקה. ישנתי כשעה והתעוררתי לתוך שקט. נ' ישבה לידי ובפעם הראשונה הרגשתי שהכל בסדר. ביקשתי לשתות. הבחילה נעלמה לגמרי. היה אור נעים מהחלון. ההתקפה נגמרה.

ביקשתי לבדוק איך זה מרגיש בלי העירוי. הורדתי אותו בעצמי. הצלחתי ללכת עד לדלפק הקבלה, להתבדח עם האחות, ולחזור למיטה. שתיתי מים. הלכתי לשירותים. חזרתי להיות אדם. החלטתי ללבוש את הבגדים שלי. עדיין מהסס, כאילו משהו בי כבר התרגל למצב הפצוע וחושש מהשינוי המפתיע. צעד אחר צעד יצאנו החוצה. חיכיתי בצל, בחום הנעים. כאב לי והייתי שמח. הנסיעה היתה טובה. הבית נראה לי כמו המקום הנפלא ביותר בעולם. שקט כאן. שתיתי מים ושקעתי לשינה.

באמצע הלילה התעוררתי. פתאום חזר התיאבון. זה יום שבת בבוקר, ולא אכלתי כלום מארוחת הבוקר של יום חמישי. הרגשתי איך מערכת העיכול מתעוררת, דורשת אוכל. החלטתי להתחיל באשכולית. זה הרגיש נכון. אחר כך קצת דייסה. תודה לאל. אני עדיין חי.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • ח ל י   ביום 5 ביוני 2013 בשעה 21:02

    וואוו. איזו תמונת מצב עגומה, ובתוך כל זה, כתוב היטב :)

טרקבאקים