מה עושה אותנו אנושיים

אחד המאפיינים המרכזיים באנושיות שלנו היא היכולת לשתף פעולה ולהתחלק במשאבים באופן כמעט אלטרואיסטי מתוך תקשורת והבנה הדדית. אלטרואיזם כפשוטו אינו עובדה "טבעית" דווקא, כמו שרטוריקה רוחניקית לפעמים מנסה לטעון. אם אלטרואיזם היה באמת תכונה טבעית ופשוטה לא היינו צריכים דת, פילוסופיה, אידאולוגיה או רוחניות כדי לעודד אותנו להתגבר על האנוכיות.

אבל אלטרואיזם גם אינו תכונה זרה לטבע האדם כמו שאחרים יטענו אולי. במכון מקס פלאנק בגרמניה ערכו ניסוי יפיפה שמשווה בין שיתוף פעולה של שימפנזות לשיתוף פעולה אצל ילדים בני שנתיים.

כל מי שראה פעם ילדים בני שנתיים משחקים יודע ששיתוף בצעצועים או "משאבים" אחרים כמו חטיף או פרי אינו דבר שבא בקלות. הורים מבלים דקות ארוכות בנסיון לשכנע את הילד שלהם להפסיק לאחוז את כל הצעצועים בערימה ולגונן עליהם מפני ילד אחר שכל חטאו שהוא גם רוצה לשחק. זה מתרחש לא רק בבית של בעל הצעצועים, אלא גם בקבוצות משחק בהן הצעצועים לא שייכים לאף ילד, ועלול לקרות אפילו כשילד מתארח אצל חבר ו"מחליט" שצעצוע מסויים עבר לבעלותו הבלעדית.

מצד שני, ילדים יודעים לשתף פעולה באופן מוצלח מאוד אם הם מבינים ששיתוף הפעולה יוביל לרווח משותף. מהחיים: רק אמור את המילה "גלידה" ושלושה זאטוטים יחלקו צעצועים, יסדרו אותם יחד במקום, ידברו בנועם אחד לשני, וייסכימו לוותר באצילות לחבריהם על מקום הישיבה המועדף.

השימפנזים דומים לנו באופן מדהים. למעשה הקרבה הגנטית בינינו לביניהם גדולה יותר מאשר הקרבה הגנטית בין שימפנזים לגורילות. אנחנו חולקים איתם 99% מהקוד הגנטי ובכל זאת אנחנו שונים מאוד. במכון מקס פלאנק עורכים כבר שנים רבות סדרה של ניסויים לבדיקה של מידת שיתוף הפעולה בין שמפנזים ובהשוואה לזאטוטים אנושיים מתוך רצון להבין את פרטי ההבדלים האלה.

בניסוי אחד ניתן לשני שימפנזים בשני חדרים שונים קצה חבל המחובר לקרש שעליו חתיכות בננה. רק אם הם יימשכו יחד, הקרש ייקרב והם יצליחו להגיע אל הבננה ולאכול. אם רק אחד ימשוך לבדו, החבל ייתנתק והקרש עם הבננה ישאר במקומו. השימפנזים מאוד טובים בזה ויודעים לשתף פעולה אחד עם השני כדי להשיג את המטרה שטובה לכל אחד מהם. (ניסוי זה ואחרים מתוארים בקצרה במאמר המדעי הזה).

ילדים בני שנתיים טובים באותה המידה במשימה כזו. הם מחכים זה לזה, ומתאמים את המשיכה של החבל כדי לקבל גולות זכוכית ולהשתמש בהן במכונת משחק מגניבה שעושה קולות יפים. אפשר לראות שהם נהנים מהמשימה.

ובכל זאת יש הבדל בין השמפנזים לילדים. אם במקרה שימפנזה אחת קיבלה את הבננה והאחרת עדיין לא, הראשונה מאבדת עניין בתרגיל, אוכלת את הבננה והולכת לדרכה. השנייה מתבאסת וזהו. אבל אם הילדים שיתפו פעולה ואחד מהם הרוויח והשני לא, הם יתחלקו בשלל. ממש ככה. זה מדהים לראות את זה, כי אנחנו רגילים כהורים שילדים מאוד קטנים יודעים להתנהג באנוכיות. במקרה הזה, למרות שאחד קיבל 3 גולות והשני רק 1, הראשון ייתן לשני את אחת הגולות כדי לפצות על ההפסד.

בוידאו למטה מוצג ניסוי דומה שנערך עם שימפנזים. לצערי לא מצאתי וידאו או שרטוט של החלק האנושי של הניסוי המקסים הזה, אבל הוא מופיע בתוכנית תעודה בביביסי בשם "What makes us human".

יש לזכור, הילדים יחלקו את הרווח בתנאי שהם עבדו יחד כדי לקבל את הגולות. אם כל ילד יעשה תרגיל בנפרד בו הוא זוכה במספר גולות, הם לא ייתחלקו בשלל. כמו שכל הורה יודע, אם ילד אחד שכה ב 3 גולות בתחרות, ולחבר שלו יש רק גולה אחת שקיבל מסבתא שלו, הסיכוי להתחלק שווה בשווה קטן מאוד.

מה אפשר ללמוד מהוויניאטה המחקרית המקסימה הזו?  שיש סוג של אלטרואיזם, של נדיבות וחלוקה צודקת שתלוי בשיתוף פעולה ועבודה משותפת. הסיכוי שאדם יפתח את ליבו, כיסו, ושאר משאביו לאדם אחר סתם ככה מתוך נדיבות או רחמים קיימת, אבל היא דורשת לא מעט אינדוקטרינציה תרבותית. לעומת זאת, נראה שהנטייה לחלוק משאבים כשעובדים יחד למטרה משותפת קלה יותר וטבעית יותר, ובכך אנחנו שונים מהשימפנזים. גם הם משתפים פעולה באופן מרשים, אבל כשהמטרה של אחד מהם הושגה, זה פחות או יותר הסוף. בשבילנו, זו רק ההתחלה.

למה חשבתי על כל זה דווקא היום? כי הייתי בפגישה בה, אם לקצר סיפור ארוך, התבקשתי יחד עם הרבה אנשים שאני לא מכיר לתרום למטרה משותפת ולחלוק ידע ומשאבים. אני חולק ידע ומשאבים כל הזמן עם אנשים שיש לי איתם מטרות משותפות, ובכל זאת לא הרגשתי נוח בפגישה. האינסטינקט שלי ביקש לומר: בואו נעבוד קצת יחד לפני שאנחנו מתחילים להיות נדיבים זה לזה. מהנסיון שלי, עצם העבודה המשותפת יוצרת את התנאים שמאפשרים נדיבות ושיתוף באופן טבעי וחופשי יותר.

העולם האמיתי מורכב יותר ואנחנו לא עוסקים במשיכת חבלים כדי לקבל גולות. בפועל, העבודה המשותפת נותנת לנו אומדן על מידת ההשקעה והתרומה של כל אחד מהשחקנים, שמספרם לרוב יותר משניים. ובתוך הרשת הסבוכה הזו נשאר משהו מהנטייה האנושית הבסיסית אותה אפשר לראות כבר בגיל שנתיים, שאינה קיימת אצל השימפנזים, להיות נדיבים ביחס ישר למידת שיתוף הפעולה. אנחנו יצורים חברתיים. בנויים מהמסד עד הטפחות כדי לקיים רשת מורכבת של יחסים בינאישיים למען מטרות גדולות ומורכבות יותר מכל מה שהיינו יכולים להשיג לבד.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • amit   ביום 5 ביולי 2013 בשעה 21:57

    בהקשר למה שכתבת בפוסט, הספר הזה עשוי לעניין אותך/להיות רלוונטי

    http://www.amazon.com/Give-Take-Revolutionary-Approach-Success/dp/0670026557

  • דובי   ביום 6 ביולי 2013 בשעה 15:44

    יש לי קושי משמעותי עם ההקבלה לשימפנזים. אצל שימפנזים יש היררכיה מאוד נוקשה. אי אפשר לדבר באופן כללי על "שני שימפנזים", משום שחובה להבין מראש את יחסי ההיררכיה ביניהם. אני מאמין שהתוצאות יהיו שונות אם מי שקיבל את הפרס הגדול יותר יהיה הזכר הנחות יותר לעומת אם זה יהיה הזכר הבכיר יותר. אני מניח שהפרימטולוגים שחקרו את הנושא נתנו לכך את דעתם, ולכן שווה לבדוק את המחקרים המקוריים כדי לראות איך הם התמודדו עם הבעיה הזו.
    יהיה, אגב, מעניין להשוות את ההתנהגות של שימפנזים לזו של בונובואים, שהחברה שלהם אגליטרית יותר, בדומה לחברה אנושית.

    • אסף   ביום 7 ביולי 2013 בשעה 11:15

      דובי, תודה על התגובה. אכן הדומיננטי יותר לקח את הפרס, ובפעם הבאה ששניהם נקלעו לסיטואציה דומה, הפחות דומיננטי לא טרח לבוא לעזור. לא יודע למה יש לך קושי עם ההקבלה – הרי זה בדיוק העניין, שיש הבדלים בין שיתוף הפעולה וחלוקת המשאבים אצל הילדים, לבין השימפנזים. החברה האנושית היא פחות היררככית, כמו שאתה אומר, אבל מעניין יהיה באמת לראות אם אפשר לשחזר את הניסוי בתנאים היררכיים אנושיים ולראות אם התוצאות אחרות. אני מניח שזה יצטרך משתתפים עם מודעות חברתית גבוהה יותר, כלומר מבוגרים.

      העובדה שילדים קטנים מתנהגים ככה – בסיטואציה מאוד מלאכותית ומיוחדת – מצביעה על אפשרות שהאגליטריות כאן היא תכונה יסודית אנושית, אולי מולדת. ויכול להיות שההיררכייה אצל השימפנזים גם היא תכונה מולדת, אבל את זה איני יודע.

      ובאמת מעניין אם חקרו בונובו בהקשר הזה. אני יודע שיש עליהם מחקר במכון מקס פלאנק, אבל לא מכיר את הפרטים.