הבודהיסטים הבריטיים יוצאים לאור

——————————————————————————————————
לפני שמתחילים, למי שעוד לא ראה: אתר חדש שלי למיינדפולנס בישראל. מודעות קשובה.
——————————————————————————————————

במגזין טיימס התפרסמה הבוקר כתבה על הפריחה של בודהיזם באנגליה (תודה לתומר פרסיקו על הקישור). בכתבה כמה נקודות מעניינות שאני רוצה להתעכב עליהן ולהוסיף קצת נתונים מההכרות האישית שלי עם הנושא.

בוגודה סילאווימאלה, ראש המנזר הוותיק ביותר בבריטניה, שייוסד ב 1926 מספר בכתבה שרבים מהמצטרפים החדשים לפעילויות הבודהיסטיות במנזר מגיעים דרך מדיטציה, והם אינם דווקא מהגרים או בנים לקבוצות אתניות של מהגרים מארצות בודהיסטיות, אלא אנגלים מהשורה.

במחקר על בודהיזם במערב היה מקובל עד לא מזמן לעשות הפרדה בין בודהיסטים אתניים, לבין בודהיסטים מערביים (או "לבנים" למי שפוליטיקלי קורקט דילג על השכונה שלו). למשל מהגר מתאילנד יהיה בודהיסט אתני. הוא יבוא בחגים למנזר, יכין ארוחות לנזירים, יקשיב לקצת דהרמה ואולי ילמד מזמור או שניים. הסיכוי של בודהיסט מערבי אפילו לפגוש את התאילנדי נמוך מאוד. הם לא שייכים אפילו לאותה שכבה סוציואקונומית. המערבי יילך למרכז מדיטציה, או יבוא לריטריט במנזר התאילנדי, ויקים קבוצת מדיטציה בסלון שלו. בשנים האחרונות ההפרדה הזו הופכת ליותר ויותר בעייתית משעה שאוכלוסיות מהגרים מארצות בודהיסטיות נטמעות בחברה המערבית, וכן משעה שההבדלים ההתנהגותיים בין הקבוצות הולך וקטן. אם בעבר פעילות של בודהיסטים אתניים היתה קרובה יותר לבודהיזם בארצות המקור, וכללה בעיקר טקסים דתיים וחיי קהילה מאשר מדיטציה והגות, המצב הזה בעצמו משתנה עם העלייה בפופולריות של תרגול מדיטציה. יש גם זליגה מסויימת, קטנה יותר, של מערביים לכיוון בודהיזם "אתני" ואפשר למצוא אותם יותר בימי חג וטקסים. בנוסף, כמה חוקרים החלו באחרונה להתייחס לתת-קבוצות כמו מה שהם קוראים למשל "בודהיסטים ללילה אחד" – אותם אנשים שיש להם זיקה מסויימת לבודהיזם, שבאים למשל לריטריט מדיטציה או פסטיבל Buddha Fields, אבל לא מגדירים את עצמם בודהיסטים בשאר ימות השנה. הגידול במספר הבודהיסטים באנגליה קשור, לדעתי, לשינויים שקשורים בעיקר לקבוצה הזו.

מספר הבודהיסטים באנגליה וויילס אינו עצום, אבל הוא מגיע היום לסדר הגודל של מספר היהודים, וזה כבר אינו מספר זניח. בכל עשר שנים נערך סקר אוכלוסין בו כל התושבים נדרשים, על פי חוק, למלא שאלון על מגורים, אזרחות, עבודה, וכיוצא באלה. בין השאר יש שאלה על דת שהיא אינה שאלת חובה אבל בפועל כמעט כולם עונים עליה. המידע האישי כמובן חסוי (למאה שנה, אם אני לא טועה), אבל נתונים סטטיסטיים מתפרסמים מהר. ככה אנחנו יודעים שמספר הבודהיסטים באנגליה וויילס כמעט הוכפל בעשור האחרון: מ 134,593 ל 247,743. (עלייה של 84%). [מקור: http://www.ons.gov.uk/ons/index.html]

צריך לזכור שהמספרים הם מוחלטים, כלומר, שיש גם גידול טבעי באוכלוסיה שמן הסתם כולל גם גידול טבעי באוכלוסיית הבודהיסטים. אבל הגידול הטבעי באנגליה וויילס כמובן לא מתקרב אפילו ל 84%.

בשביל לקבל מושג טוב יותר על הגידול הזה, אפשר להשוות את השינוי לדתות אחרות. המספר המוחלט של נוצרים לא השתנה בכלל. בפועל זה אומר שהוא קטן (מ71% ל59% מכלל האוכלוסייה. PDF). מספר המוסלמים גם הוא גדל מאוד במונחים נומינליים גידול של 76%. מייד נראה מה ההבדל בין הגידול הזה לגידול הבודהיסטי. (המוסלמים היום הם 4.8% מאוכלוסיית בריטניה, בעוד שהבודהיסטים הם פחות מ1%. כן, מוסלמים הם פחות מ5%. מוקדש באהבה לכל הגזענים שאוהבים לחזור מחופשה באנגליה ולהגיד שהיא מלאה ערבים). מספר היהודים עלה רק בקצת, זה אומר שבעצם היתה התכווצות של הקהילה. מספר המצהירים "ללא דת" קפץ ביותר מ 100%. זו הקפיצה הגדולה ביותר בתחום הדת בעשור האחרון.

אז יש פחות נוצרים, הרבה יותר חסרי דת (כ 14 מליון) וגידול משמעותי של בודהיסטים ומוסלמים. הדיאגרמות הבאות ממחישות את ההבדל בין השינויים השונים. (מתוך אתר ה Census)

רואים בברור שיש הרבה מאוד ילדים מוסלמים, ביחס לבני דתות אחרות (הגרף "שמן" בחלק התחתון), לעומת היציבות הגילית של האוכלוסיה היהודית למשל (מספר שווה של יהודים בכל גיל). במילים אחרות, האוכלוסיה המוסלמית בבריטניה היא מרובת ילדים, ילדים רבים שנולדו בין 2001 ל 2011. רואים גם שמספר הנשים והגברים בדתות המונותיאסטיות שווה, מה שמשקף את העובדה הידועה שיהודים מוסלמים ונוצרים נוטים להקים משפחות בהן הגבר והאשה בני אותה דת. אגב, רואים בברור שאוכלוסיית הנוצרים היא מבוגרת יותר. יש פחות ופחות צעירים נוצרים.

הדיאגרמה של הבודהיסטים נראה אחרת לגמרי. יש מספר קטן מאוד של ילדים ומתבגרים בודהיסטיים, ומספר גדול יותר של בודהיסטים בגילאים 25 עד 45. מה שעוד בולט בגרף הזה הוא שמספר הנשים (בצד ימין) גדול יותר ממספר הגברים. זה מצביע על כך שבודהיסטים רבים באנגליה אינם "משפחתיים" או "אתניים" אלא בודהיסטים אינדיווידואלים על פי בחירה. את הבחירה מן הסתם הם עושים החל מגיל 20 בערך. הבודהיסטים מהסוג הזה לא מולידים ילדים בודהיסטיים בהכרח, למרות שזה משהו שייתברר רק בעשורים הבאים.

אפשר לכן לשייך את הצמיחה הבודהיסטית לעניין הגובר במדיטצייה וברעיונות פילוסופיים בודהיסטיים מצד אנשים מערביים, ואני מוכן להסתכן ולומר, מצד נשים משכילות בנות המעמד הבינוני בגילאים 20-40. לא רק נשים כמובן, אבל יותר נשים מגברים, כמו שאפשר לראות בכל קורס מדיטצייה טיפוסי.

מה הביא לגידול במספר הבודהיסטים באנגליה?

בעשור האחרון התרחשה יציאה גדולה מהארון בתחום המדיטציה. מה שהיה בעבר תחום ניו אייג'י איזוטרי שגרם להרמת גבות מצד הדודות מסביב לשולחן החג, נכנס היום למיינסטרים בבתי חולים, קליניקות פסיכולוגיות, וחברות עסקיות גדולות. הדודה אפילו עלולה להזמין אותך לעשות איזה ערב לחברות. למרות שבמקרים רבים, כמו ב MBSR, בודהיזם הוא לא העניין ולרוב אינו מוזכר כלל, החיבור לא ניתן להסתרה או הכחשה.

התופעה הזו יצרה שני אפקטים מרכזיים. הראשון, הוא מתן לגיטמציה לבודהיסטים לדבר על הבודהיזם שלהם בחופשיות. כשראש המנזר סילאווימאלה אומר שאין סתירה בין בודהיזם ומדע הוא מהדהד רטוריקה שכבר נוסחה במאה ה-19 על ידי רפורמיסטים בודהיסטים כמו אנאגריקה דהמפלה. ההבדל בין אז לבין היום הוא בסדר הגודל של השכנוע. בעשרים השנים האחרונות מדענים, חלקם הגדול בוגרי שנות השבעים והשישים שהיו סטודנטים בזמן שמדיטצייה הגיע לארה"ב, הגיעו לעמדות מפתח במחקר תוך כדי שהם עוסקים בתרגום ומתן לגיטימציה לתרגול מדיטציה בודהיסטית. כשהביביסי והעיתונות הכתובה מדווחים באופן קבוע על התועלת שבמדיטציה, קורים שני דברים. יותר אנשים נמשכים להתנסות והכרות עם העולם הבודהיסטי, ואותם בודהיסטים שתרגלו בחופשות, קצת בסתר, מי שאני מכנה בודהיסטים "בחושך", התחילו להגדיר את עצמם בקול רם. (יכול להיות גם שהניראות של דתות אחרות השפיע על היציאה הזו לאור. אם יש מסגד באוניברסיטה שלי, ונשים שמסתובבות עם בורקה, למה שלא יהיה גם חדר מדיטציה לבודהיסטים כמוני?)

אני בעצמי חששתי לפעמים לדבר על העניין הבודהיסטי שלי במסגרות מקצועיות, למשל כשהתחלתי לעבוד בבי"ס למנהל עסקים. אבל מהר מאוד גיליתי שאני מוקף בודהיסטים ומתרגלי מדיטציה. אנשים שיש להם מורה טיבטי, שעושים מדיטציה, ואם לא, אז הם כמהים לקצת מיינדפולנס שיעזור להם להתגבר על המתח. יצירת לגיטימיות זה תהליך ארוך, אבל ברגע שהוא מגיע למאסה קריטית מסויימת הוא גדל בעצמו, ומהר. כמובן שדיווחים בעיתונות כמו כתבות על מדיטציה שהחלו להופיע באמצע שנות ה2000 נתנו חיזוק לפתיחה הזו. גם הדלאי לאמה לא הזיק.

אז בעשור האחרון קרו כניראה שני דברים. אחד הוא הצטרפות של עוד אנשים למעגל המתרגלים באנגליה. השני היה הסכמה הולכת וגוברת שאפשר ואולי אפילו צריך לעסוק בפומבי בזהות הבודהיסטית, ולא להתחבא מאחורי הקלישאות הבודהיסטיות של "העדר זהות עצמית" ו"אי האחזות" שמשמשות תירוץ שחוק להמשך פעילות "בחושך".

הנקודה האחרונה מעניינת במיוחד לאור הממצאים של סקר האוכלוסיה בבריטניה שהראה את הקפיצה הגדולה במספר הבודהיסטים. כשנתיים לפני הסקר התקיים דיון מעניין בתוך הקהילה באנגליה. גרתי אז שם, והייתי שותף לחילופי הדברים שהתקיימו בעיקר ברשת. מי שיזם את הדיון היה חבר באחת הקהילות של הבודהיזם התאילנדי באנגליה, בעצמו אדם אנגלי שודאי נולד נוצרי. הטענה שהוא העלה היתה שכדאי לעודד את כל אותם מתרגלי מדיטציה, שאוהבים לטעון שהם לא בודהיסטים, להצהיר שהם בודהיסטים. יש כח במספרים. כל עוד הקהילה ניראית קטנה, הכוח הפוליטי שלה קטן. אם הסקר יראה שיש הרבה בודהיסטים באנגליה, החברה האנגלית תהייה חייבת להכיר בצרכים של הקהילה באופן דומה, למשל, לאופן שהיא דואגת לזכויות ולצרכים של הקהילה היהודית. גם הקהילה הבודהיסטית רוצה הכרה בחינוך לפי דרכה, ניראות בארועים ציבוריים, והשתתפות בדיונים ציבוריים. לקהילה קטנה קול חלש. לקהילה גדולה קול חזק.

אני זוכר את הדיון הזה, וחושב שהוא אפילו השפיע עלי קצת בבואי למלא הסקר ב2011. בשאלה על הדת הצהרתי "בודהיזם" בעוד שאר בני המשפחה בחרו בחירות שונות.

כך שיכול מאוד להיות שהיתה כאן לא רק עליה במספר האנשים שמעורבים בפעילות עם גוון בודהיסטי, אלא גם שינוי בתפיסת ההגדרה העצמית אצל אנשים שממילא היו מעורבים מלכתחילה. הגדרה עצמית היא אקט פוליטי, ומילוי הסקר הוא אקט פוליטי. ההבנה הזו עצמה היא ביטוי לבגרות של הקהילה הבודהיסטית באנגליה שהחליטה שאין צורך יותר להתחבא כמיעוט, שגם ריטריט פעם בשנה הוא פעילות בודהיסטית שמכבדת את בעליה, ושאפשר להגדיר בקול רם עכשיו: אנחנו שייכים למסורת דתית.

מה הייתם רוצים מהדת שלכם?

מעבר לזה, הכתבה בטיימס סוקרת שורה של טיעונים נפוצים על בודהיזם, שיותר משלומדים ממנה על בודהיזם, לומדים ממנה על מה אנשים היו רוצים מהדת שלהם. אחת מהם, שקצת מצחיקה אותי, היא על האכזבה של אנשים (במערב) מהדתות הממוסדות "אנשים מחפשים מימד רוחני… בודהיזם נותן לאנשים מימד רוחני ותורה מוסרית" אומר ג'יימי קרסוול מהרשת לאירגונים בודהיסטיים בבריטניה. לא קשה להבין את זה בימים עצובים כאלה של בחירות לרבנות הראשית, אבל צריך רק להסתכל על סרי לנקה ותאלינד כדי להבין שבודהיזם לא מחסן מפני ממסדיות דתית שמרנית ופוליטית. זה פשוט קל יותר להיות לא ממסדי כשאתה מיעוט של כחצי אחוז בארץ אירופאית. זה כניראה גם קל יותר להיות ביחסים טובים עם דתות אחרות ופחות להקפיד על נושאים "הלכתיים". כאמור, רק להסתכל על הלאומיות בסרי לנקה ובורמה כדי להבין עד כמה בודהיסטים מסוגלים לעימות דתי-לאומי.

אבל כאמור האמירות האלה מספרות יותר על שאנחנו היינו רוצים, וכשאני אומר "אנחנו" אני מתכוון וודאי אליכם, קוראי הבלוג שאני מניח שאתם משכילים, ליברליים, מעמד בינוני. אנחנו לא רוצים מנהיג חזק, לא הבטחה לגאולה משיחית, לא שיגידו לנו מה לעשות, במיוחד אם זה דורש הקרבה עצמית גדולה, ושלא שיבקשו מאיתנו כסף. אנחנו רוצים משמעות, סיפוק, אושר, וקצת שקט. והאמת, לזה הבודהיזם המערבי מציע חבילה לא רעה בכלל, במחיר שווה לכל נפש. גם השתייכות למסורת עתיקה, וגם טכניקות בכלל לא רעות להשיג שקט וסיפוק. לא רע בכלל!

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • יאיר   ביום 27 ביולי 2013 בשעה 06:33

    זה מעניין מה שאתה כותב, וחשבתי על הענין הזה בעצמי לפני כמה ימים – האם קיום ריטואל פרקטיקה מסודר, קריאה יומית בספרים, האזנה לשיעורים – וכל זה כדי לתרגל את המיינדפולנס, הופך אותי ל'בודהיסט'? מתי אדם מתחיל לאחוז במרכיב הזהות החדש הזה והאם עיסוק בפרקטיקה לשם הפרקטיקה הוא 'מספיק' (לפי אותו ספר חוקים לא כתוב).
    במיוחד מענין מה קורה כשמדובר ביהודים שאצלם לרוב הגבול בין הדת ללאום מטשטש. כמה מתרגלי מיינדפולנס או כל סוג של מדיטציה ולוקחים עצמם מאד ברצינות, ומרגישים חסרי קשר ליהדות כדת, ירגישו בנוח 'לעבור' ולהגדיר עצמם בודהיסטים, ומהי הנקודה שבה זה יקרה, כלומר מתי הם ירגישו את תחושת הלגיטימציה להכריז על סוג של בריאה דתית מחדש. אשמח לתגובתך
    יאיר

  • נדב   ביום 27 ביולי 2013 בשעה 07:40

    אולי ניתן להגדיר את הבודהיזם כחכמה. ובמידה מסוימת גם ליצור בודהיזם כזה. מושג החכמה כמו מי שנהה אחר אפיקורוס בעולם ההלניסטי כמו הכתיבה של קהלת. המינוח "דת" מעט מחטיא. לדבריי חכמה ניתן להקשיב ואף נלמדו על ידי חכמים בדתות שונות. גם אם יש בהם הנחות יסוד הן יחסית אונברסליות ואנטואטיביות. החכמה דואגת ל"חיים הראויים" ל"חיים הטובים" ולא לעקרונות היסוד. לחכם אין במהותו סמכות מסתורית. אולי מתאים לחלק גדול מהמערביים המתרגלים.

  • דניאל   ביום 27 ביולי 2013 בשעה 08:36

    שלום,

    נושא מעניין ומרגש. הכתיבה שלך והמסירות לדרך מאוד מרשימים ומחממים את הלב.

    אני מבין את השימוש במילה קלישאות לגבי הניסוח מחדש של "אין-אני/עצמי" ולגבי הרעיון של אי-האחזות. אם אני מבין נכון, ההתייחסות הזו נובעת מתחושה של שימוש לרעה שנעשה תחת מטריית גישות הניו-אייג'. כלומר, מעין ניפנוף שטחי, קיצוני לעתים, המחמיץ את העומק של רעיונות אלו ואת האפשרות שלהם לשנות את אופן החוויה של האדם המתרגל ביחס לאירועים שעוברים עליו (שנראה לי שהם בעצם תגובות גופניות למתרחש), וכל זאת תוך שמירה על חיבור לעובדה שיש לנו גוף, יש לנו תודעה – יש לנו חוויה קיימת של עצמיות, ויש לנו צרכים אמיתיים לשם שמירה על קיומנו.
    ובכן, מדוע מפריעה לי בכל זאת ביקורת מסויימת שעלתה בדבריך? אני חושב שיכולים להיות מצבים בהם מתרגלים יעשו הפרדה אמיתית בין עולם הרוח, התרגול וההעמקה במושגים הללו – החוויה האישית שלהם, ובין העולם, הפוליטיקה – הכוח. מסע של גילוי העומקים והאפשרויות שהזכרתי. מסע זה יכול להיות כרוך בקבלה רדיקלית של המציאות, והימנעות ממעורבות פוליטית. אלא, במקום, תמיכה במה שציינת בסוף המאמר – ברעיונות אוניברסליים שאינם תלויים בשיוך ובקהילתיות (בודהיסטית ואחרת). כלומר, פרקטיקה של חמלה והומניזם באשר הם. ללא שיוך. אני מאמין כי כשם שהשחרור הינו פנימי (אולי כן, אולי לא. אני עוד עובד על זה….), גם הקהילתיות (לא סנגהה מתרגלת, אלא קהילתיות של שיוך, של פוליטיקה, קהילתיות של דרישת זכויות) הינה דבר פנימי בסופו של דבר. אני חושב שיש עומק רב בהנחה (הנחה אישית שלי אולי, אבל עולה בקנה אחד עם רעיונות בודהיסטיים פופולריים. ראה למשל אצל ג'ק קורנפילד) שלא חסר שום דבר בעולם כדי לתרגל בודהיזם. יש רק להתבונן בלי לשפוט ולטפח חמלה. אם אכן ההנחה שלי נכונה, אין כל צורך בכוח פוליטי לשם קידום התרגול והנוחות סביבו.
    אני מבין שלכל דבריי יש בעצם צד שני, פרקטי יותר. דרישות מציאות, מהלך טבעי של דברים, וכן הלאה.

    אשמח, אם יעניין אותך להתייחס, שתוכל להאיר את המחשבה שלי מבחינה רוחנית. כלומר, להתייחס לצד שהחסרת בביקורת שלך כלפי המחבואים מאחורי הקלישאות. איפה אתה חושב עובר הגבול בין מחבואים ובין מסע להעמקה ברעיונות האלו? כיצד רעיונות בסיס בודהיסטים אלו אכן באים לידי ביטוי, בפועל, בחיים הפוליטיים וברעיות הזהות (קהילתית או אישית)?

    תודה רבה

  • גבריאל ר.   ביום 28 ביולי 2013 בשעה 05:03

    אותם 'בודהיסטים', לוקחים מן הבודהיזם, את הצד המעשי תירגולי, כפי שביוגה לקחו את עניין התנוחות מתוך תורה שלמה של 8 אספקטים.
    במקור – המטרה של היוגה ושל הבודהיזם הייתה: הארה. טרנספורמציה של הוויה והתודעה. ואת זה אי אפשר לעשות על ידי לקיחת הצד המעשה והתירגולי בלבד, זו תורת חיים שלמה. והמתרגלים המערביים בכלל לא חושבים על טרנספורמציה, רק על שידרוג רמת האושר בחייהם.

  • אסף פדרמן   ביום 28 ביולי 2013 בשעה 06:54

    תודה רבה לכולם! וסליחה שלוקח לי זמן להגיב חזרה.

    יאיר, אני חושב כמוך שיהודים שמתרגלים מיינדפולנס הם אולי הרחוקים ביותר מלשנות את ההגדרה עצמית שלהם, כי מיינדפולנס (בניגוד לבודהיזם) נתפסת כטכניקה לשיפור עצמי והיהדות כמו שאתה כותב נתפסת כזהות עמוקה, אפילו יותר מזהות לאומית, כי היא זהות מולדת שאי אפשר להיפטר ממנה.

    נדב, בכל זאת בבודהיזם יש הרבה יותר מחכמה, לטוב ולרע, ולא יעזור כמה שננסה להגדיר אותו מחדש.

    דניאל, אני מסכים איתך שאין צורך של ממש בכח פוליטי בשביל לתרגל. לפחות לא בעולם המערבי. אבל אפשר במקרים מסויימים למצוא תועלת בכח כזה, אם הוא יכול להגדיל למשל את עשיית הטוב ולהתנגד לעשיית רע בעולם (ראה דלאי למה ותיך נהאת האן). לעניין אי היאחזות ולא-אני כדאי לבדוק איפה הם הכי נוכחים בחיים שלנו. להגיד "אני מנותק מפוליטיקה" או "אני מתרגל רוחני" יכול להיות באותה מידה ביטוי להאחזות ואגו מנופח. החכמה היא להמשיך לחיות, וזה כולל לפעול בעולם גם באופן פוליטי (במובן הרחב) ועדיין לדעת להחזיק את הרעיונות שלנו לגבי עצמינו ולגבי כמה אנחנו צודקים בקלילות.

    גבריאל, זה אולי נכון לפעמים אבל הייתי נזהר מהכללות גורפות על המתרגלים במערב.

  • טל-אל   ביום 29 ביולי 2013 בשעה 18:06

    דניאל –
    אחת התועלות של הצפת ההשתייכות או המשיכה לבודהיזם, שתוביל לנראות גבוהה יותר של המשתייכות והנמשכות לבודהיזם, היא היכולת ליצור מסגרות תומכות.
    כמובן שמי שרוצה יכול לתרגל, אבל האם הורדת העלויות של ריטריטים והעלאת הזמינות שלהם לא הייתה מאפשרת ליותר אנשים לתרגל, ולאלה שרוצים לתרגל יותר? האם לא היה קל ונחמד יותר שיהיה אפשר לחנך ילדים במסגרת המושפעת מרעיונות בודהיסטיים? האם לא יהיה מועיל אם מקום העבודה יתמוך ביציאה לחופשות לטובת ריטריטים ארוכים, או בימי עבודה קצרים יותר המאפשרים מדיטציה? הוצאת יותר ספרים בתחום..? שלא לדבר על יישוב ברוח הדהרמה.

    הדרך היא אמנם פנימית וניתנת ליישום בכל מקום וזמן, אבל להבנתי אם היו לנו יותר אמצעים פיזיים, ומסגרות חזקות יותר, היה קל לנו יותר. ובשביל אמצעים כאלה אנחנו צריכים לפעול ביחד, אף אחד לא יכול לייצר מסגרת כזו בעצמו לבד.
    אני לא מדבר דווקא על תמיכה חיצונית (של ממשלות וקרנות), אלא על ההבנה שלנו עצמנו שיש מסביבנו אנשים אחרים שמעוניינים בדבר דומה, ושיהיה מי שירצה להשתתף ולתמוך במסגרת כזו.

טרקבאקים