על מדיטציה והבעיה הקשה של התודעה במדעי המוח

הפוסט הזה הוא הרחבה של מאמר שפורסם באתר "הארץ" 01.11.2013

זה ענין ידוע שהמחלוקות בתוך התנועה הקיבוצית היו לעיתים קרובות סוערות אפילו יותר מהמחלוקות בין התנועה הקיבוצית לשאר החברה. נזכרתי בעניין זה כשקראתי את הטור של יובל נוח הררי על מדיטציה ומדע בגליון הארץ, כי למרות שעל פניו יובל ואני באותו ה"מחנה" שעוסק במדיטציה ומדע, כמעט כל הטענות והתאורים שלו של התחום לוקים בהטיות ובעיות שיש להן משמעות מיוחדת גם למי שמתעניין במדע ומוח וגם למתרגלי המדיטציה שמספרם עולה בהתמדה במערב ובישראל.

במאמרו "מסע לחדר התודעה" (מוסף "הארץ" 25.10) הספיד יובל נח הררי את מורה המדיטציה ההודי ס.נ.גואנקה במילים חמות, ותיאר אותו כחוקר תודעה שמחקריו ושיטתו עשויים לפתור בעיות שהמדע והפילוסופיה של התודעה לא הצליחו לפתור במשך ההיסטוריה כולה. אני לא בטוח שיש ליומרה זו אחיזה במציאות, אבל יש להודות להררי שהביא את החיבור בין מדיטציה למחקר אל קדמת הבמה. כי אפילו אם הוויפאסאנה עצמה אינה הפתרון לבעיית התודעה במדע, היא לפחות מקור מידע חשוב למדען החוקר. אחרי הכל, מומחים למדיטציה הם מומחים למצבי תודעה, ומי שחוקר מצבי תודעה בלי להיחשף לעולם זה דומה למי שחוקר מוזיקה, אבל מסרב לשוחח עם מוזיקאים או להאזין למוזיקה בעצמו.

אבל הטענה של הררי מרחיקת לכת עוד יותר, כי היא מספידה לא רק את גואנקה, אלא גם את הסיכוי להבין את התודעה האנושית באמצעות מחקר מדעי המוח והקוגניציה. זו טענה חמורה, במיוחד בעידן שבו תקציבים רבים מופנים בדיוק לשם – אל חקר המוח. זה דבר אחד להגיד שהשאלה קשה והמדע עדיין לא מצא את הפתרון, וזה דבר אחר לגמרי להגיד שהשאלה קשה ולמדע אין פתרון באופן עקרוני (ולכן צריך לפנות אל כלים אחרים, כמו למדיטציית ויפאסאנה).

אני אתחיל בס.נ. גואנקה ובטענה שהוא מגדולי חוקרי התודעה של ימינו. גואנקה היקר היה השער שלי לעולם המדיטציה הבודהיסטית לפני כחמש עשרה שנה, ואני מוקיר לו תודה על כך, אבל הוא לא היה מעולם חוקר תודעה. גואנקה הוא מורה למדיטציה שלמד בבורמה ופיתח והפיץ שיטה מסויימת לפיתוח של אימון התודעה בריכוז והתבוננות. מעל הכל, זו שיטה מודרנית למדיטציה שיש לה אמנם מקורות מסורתיים בודהיסטיים אבל היא ודאי לא בדיוק מה שלימד הבודהה, כמו שלעיתים קרובות נטען.

אחד המאפיינים המודרניים של השיטה הזו היא הרטוריקה המדעית בה משתמש גואנקה, והוא כמובן לא היחידי מבין הבודהיסטים שעושה זאת. במסגרת הרטוריקה הזו, והררי משתמש בה בטור שלו באופן נרחב, מדיטציית ויפסנה מאפשרת לאדם לדעת את התודעה "מבפנים" כמו שמדען חוקר את מושא המחקר שלו. הנחת העבודה היא שלתודעה יש גישה אקסקלוסיבית לצורך ידיעת עצמה. למרות התגובות האוהדות על המאמר, ספק אם רבים ירדו לעומק הבעייה ברעיון הפרדוקסלי הזה.

כך, הררי כותב, "בתרבויות קדומות שונות חקר התודעה היה תחום המחקר החשוב והמפותח ביותר, והוא התבסס לא על איסוף דיווחים מיד שנייה, אלא על הכשרת אנשים להתבונן באופן שיטתי בתודעתם שלהם. שיטות התבוננות אלו ידועות תחת השם הגנרי 'מדיטציה'." אפשר כמעט לדמיין את המורים העתיקים האלה מסתובבים בקמפוסים של האוניברסיטה ומכשירים סטודנטים להתבונן בתודעה באופן מדעי. קשה שלא לקבל את הרושם שהמפעל המדעי האדיר של המאה השנים האחרונות מוצג כאן כלא יותר מ"דיווחים מיד שניה". כנגד זה, המדיטציה מוצגת כשיטה המדעית האמיתית כי היא הרי מציעה דיווחים מיד ראשונה. הררי מוסיף "בימינו המילה מדיטציה מקושרת פעמים רבות לדת, מיסטיקה ואמונות טפלות, אבל למעשה, משמעות המילה מדיטציה היא פשוט 'התבוננות שיטתית בתודעה'.".

צריך להדגיש, מדובר ברטוריקה מודרנית, ולא במשהו שנובע באופן ישיר וטבעי מהמסורת הבודהיסטית. רק בעת המודרנית נוצרה התופעה הזו שאנחנו מכירים היום כוויפאסאנה – אנשים "רגילים" שאינם נזירים, מתאספים לתירגול אינטנסיבי של כעשרה ימים (התעתיק הנכון הוא ויפסנא, אבל העמותה של גואנקה בארץ נקראת העמותה לויפאסאנה בישראל אז נישאר עם זה). במסגרת החדשה הזו, שפונה אל העולם המערבי והעניין הגדול שלו במדע וטכנולוגיה, השפה החדשה אימצה מושגים מתחום המדע. מחקר. אובייקטיביות. תודעה כמו מיקרוסקופ שמגלה את המציאות האמיתית. אטומים. אנרגיה.

האם מדיטציה היא באמת "התבוננות שיטתית בתודעה", כזו שמתאימה למתודה המדעית או יותר מזה, יכולה להחליף אותה? פרוש המילה מדיטציה אינו התבוננות שיטתית בתודעה אלא "הרהור". אמנם כשאומרים מדיטציה אנחנו מדמיינים קטורת, אשרם, וישיבה ברגליים משוכלות, אבל המילה עצמה היא בסך הכל מילה אנגלית שמשתמשים בה באופן חופשי למדי לתיאור הרבה מאוד דברים שונים זה מזה. יותר מזה, אין היא תרגום של אף מילה כזו בלקסיקון הבודהיסטי. המדיטציה של גואנקה היא ויפאסאנה והמילה הבודהיסטית לתאור ויפאסאנה, היא "בהאוונה" שפרושה פיתוח או טיפוח. שוב, לא התבוננות שיטתית בתודעה. המילה ויפאסאנה עצמה פרושה התבוננות חודרת, או תובנה, אבל זו אינה תובנה שעוסקת בתודעה באופן אקסקלוסיבי. אפשר וצריך בעצם לתרגם את מה שגואנקה אמור ללמד כ"טיפוח של תובנה". אין זה עניין סמנטי של מה בכך, אלא הצבעה על כך שתלמידיו של גואנקה משתמשים ברטוריקה שהיא בעצם ביטוי לאיזו ערגה למדעיות יותר מאשר ביטוי אותנטי של "מה שלימד הבודהה" או אפילו מה שלימד גואנקה.

מה שגואנקה לימד אכן קרוב יותר לפיתוח של תובנה מאשר לפיתוח כלים אובייקטיבים לחקירה מדעית של התודעה (אפילו אם הוא טען אחרת). קורס ויפאסאנה של גואנקה מתקיים לרוב במשך עשרה ימים, בשתיקה, ובמסגרתו מונחים המשתתפים והמשתתפות להפנות את תשומת הלב אל התחושות בגוף תוך כדי הנחייה ברורה לראותן באופן מסויים: כארעיות. זו בחירה סלקטיבית, בלשון המעטה, שמתעלמת באופן מפתיע מהרבה אספקטים שוודאי שייכים לתודעה שהיינו רוצים לחקור: מחשבות, רגשות, זכרונות, תוכניות, פנטזיות, וכולי וכולי. הגישה של גואנקה מצומצמת אפילו בהשוואה לגישות בודהיסטיות אחרות, שאפילו הן אינן עוסקות באופן ראשי ביצירת מתודה מדעית לחקירת התודעה. ההגות הבודהיסטית אינה מנחה את ההולך בדרך להתבונן במציאות ופשוט לראות מה נגלה, וטוב שכך, שכן זה בלתי אפשרי לתודעה להתבונן באופן אובייקטיבי בעצמה. הפילוסופיה הבודהיסטית נותנת הנחייות מאוד מדוייקות לגבי דרך ההתבוננות ומה אמורים לראות. למשל, מה שעולה בתודעה הוא ארעי, הוא "לא עצמי" והוא כרוך באי סיפוק לפחות כל עוד קיימת האחזות בו. אין כאן מקום להסביר מה כל זה אומר בדיוק, אבל ברור שאין מדובר בהתבוננות וחקירה אוביקטיביים כשלעצמם, כמו מדען הניגש להבין תופעה כלשהי בלי הנחות מוקדמות, אלא בפיתוח של דרך התבוננות מסויימת שמטרתה שחרור התודעה מסבל. כשמדען עורך תצפית (כולל האנתרופולוג במאמרו של הררי) הוא אינו יודע מראש מה יגלה. בתרגול הבודהיסטי נאמר לך מראש מה לראות וכיצד להתייחס לזה. הסיבה לכך היא פשוטה. מטרת התרגול הבודהיסטי אינה תגלית מדעית על התודעה אלא שחרור מסבל.

צודק לכן עמיר פריימן, שכתב באחת התגובות לכתבה של הררי, שצריך לזכור שהתודעה עצמה היא מה שמתבונן והיא אינה יכול בסופו של יום להתבונן בעצמה באופן "אובייקטיבי". אם היא האובייקט, אז מה בדיוק מתבונן בה? חקירה כזו מובילה למעגליות ובלבול, ולא לבהירות וידע מדעי. זה לא אומר שאין טעם ב"מדיטציה" אלא שצריך לזכור למה היא יכולה להיות מועילה, ולמה לא.

כדוגמה למרכז אוניברסיטאי שמשתמש במדיטציה ככלי לחקר התודעה מזכיר הררי את Oxford Mindfulness Centre הבריטי, שהייתה לי הזכות להיות שותף (זוטר משהו) בהקמתו. זו דוגמה מצויינת, כי המרכז הזה אינו עוסק בחקר התודעה באופן שהררי מדמיין אלא עוסק במחקר על התועלת של מדיטציה בטיפול ומניעה של מחלות נפש, ושיפור איכות החיים של בני אדם באופן כללי. באופן ספציפי יותר, המרכז הזה הוביל פרויקט מחקרי גדול שהראה כיצד טיפוח של מודעות קשובה (mindfulness) באופן שיטתי יכול למנוע אפיזודות של דיכאון במיוחד אצל מי שסובל מדיכאון באופן כרוני. התרומה למדע של חוקרי המרכז באוקספורד גדולה מאוד, אבל אינה קשורה להבנה טובה יותר של השאלה "מה זה התודעה". בין אם החוקרים עצמם עושים מדיטציה או לא, הם תרמו למדע את ההבנה כיצד התודעה של אדם בדיכאון עובדת, וכיצד אפשר לשנות אותה באמצעות מדיטציה.

כמו שאיבחנתי לפני מספר שנים במאמר שכתבתי לגליון מיוחד על המדעים הקוגניטיביים ותורות המזרח, הרעיון שמדיטציה תגרום למהפכה במתודה המדעית הולך וננטש, ובמקומו עולה גישה חדשה שמבקשת להשתמש באימון המדיטטיבי הבודהיסטי כדי למצוא טיפולים והתערבויות מועילים שיכולים לשפר את איכות החיים של חולים ובריאים. בנוסף, מדעני מוח נעזרים במומחים למדיטציה שאימנו את עצמם לייצר מצבי תודעה מיוחדים ולשמר אותם לאורך זמן. שליטה כזו בתודעה מאפשרת למדענים לבדוק מה מיוחד במוח של אותם מתרגלים ולהבין טוב יותר כיצד הוא עובד. כמובן שעשויה להיות תועלה ביכולת לתאר בדיוק רב מהרגיל את הניואנסים של מצבי התודעה השונים אותם חווים מתרגלי המדיטציה. זה עניין שלא יסולא בפז. מן הסתם, אם אתה מקדיש כמה שעות בכל יום לאימון מנטלי ועוד כמה שעות ביום ללימוד פילוסופי וחשיבה על האימון המנטלי, אוצר המילים שיהיה ברשותך ויכולת התאור שלך יהיו מפותחים בהרבה משל האדם הממוצע. מדענים יכולים להשתמש ביכולת הזו כדי לשכלל את הדיון על מצבי תודעה שונים.

מדיטציית ויפאסאנה ומדיטציות אחרות חשובות בשביל המדען, כמו בשביל כל אדם אחר, כי הן מציעות דרך חדשה ושונה להתבונן במציאות. הן משנות את מצבי התודעה, ולכן לא יכולות לשמש ככלי "מדעי" או אובייקטיבי לצפייה ישירה במצבי התודעה כפי שהם כשלעצמם. שוב, מדיטציה אינה חשובה בגלל שיש לה גישה אקסקלוסיבית מיוחדת, מעין כרטיס כניסה קסום, לתודעה של המתבונן. היא אינה אובייקטיבית יותר מדרכים אחרות, אלא פשוט מייצרת תודעה שונה ממה שאנחנו רגילים. זה כמובן רק טבעי שמי שרוצה לחקור את התודעה ועל אחת כמה וכמה מי שרוצה לחקור מדיטציה, יכול לצאת נשכר מהתנסות במצבי תודעה שונים ומגוונים, ומסוגים שונים של מדיטציה. סביר, למרות שלא הכרחי, שחוקר תודעה בעל רפרטואר תודעתי עני ומוגבל, יהיה חוקר תודעה מוגבל. בדיוק כמו שחוקר מוסיקה שאינו מנגן ואינו מאזין למוסיקה יהיה מוגבל.

מדענים אכן פתוחים לאפשרויות האלה וברוח של חופש סקרנות וחקירה מוכנים אפילו להיכנס לסדנת מדיטצייה אינטנסיבית. הארגון הגדול ביותר בעולם שמקדם גישה כזו הוא Mind and Life שמושבו בארה"ב והוא בנוי על שיתופי פעולה בינלאומיים בין מדענים, פילוסופים, ומומחים בודהיסטים למדיטציה. במעבדתו של חוקר המוח ריצ'רד דווידסון בויסקונסין מדיסון יש חדר מדיטציה, וחלק גדול מהחוקרים (אבל לא כולם) מתרגל מדיטציה. גם בישראל נסיון דומה. ב2009 הוקם מרכז מודע למודעות מדע וחברה כחלק ממכון סגול למחקר יישומי במדעי המוח במרכז הבינתחומי, הרצליה. מאז הקמתו ארגן המרכז מספר סדנאות למדענים וחוקרי מוח שמטרתם התנסות במדיטציית ויפסנה לחוקרים כדי להתנסות מכלי ראשון במצבי התודעה שהמדענים חוקרים. בהמשך נערכו מפגשי למידה שבהם נפגשו חוקרי מוח ופסיכולוגיה מאוניברסיטאות שונות בארץ ומורי המדיטציה הבכירים ביותר בישראל לחקירה משותפת של נושאים שונים הקשורים בשאלת המודעות. במפגשים אלו שולבו בין הדיונים זמנים של מדיטציה משותפת על מנת לאפשר חשיבה "מחוץ לקופסה" ומתוך מפגש עם חוויות שאינן רק חשיבה אינטלקטואלית תיאורתית. ד"ר נאוה לויט בן נון שהקימה את מרכז מודע אליו הצטרפתי בשנה שעברה משלבת התנסויות דומות בקורס המתקדם בחקר המוח לתלמידי התואר הראשון לפסיכולוגיה, במרכז הבינתחומי, הרצליה. התנסויות אלה מאפשרות ללומדים לחוש מכלי ראשון את התהליכים עליהם הם לומדים באופן תיאורתי: תהליכי מחשבה, תהליכי רגש ומוטיבציה פנימיים, תהליכי קשב, ותחושת עצמי.

למדיטציה, אם כן, יש תועלת מוכחת, ופוטנציאל גדול לתחום בעשייה המדעית, בחקר המוח והפסיכולוגיה, ובתחומים נוספים. אבל זה לא הופך אותה בעצמה למתודה מדעית. מה שאחווה על הכרית תמיד יהיה זקוק למסגרת פרשנית על מנת להפוך את החוויות שלי לידע במרחב הציבורי. תמיד נזדקק למשוב מאנשים אחרים כדי לבחון את המשמעות של החווייה בתוך המסגרת הפרשנית בה אנחנו נמצאים. המסגרת הפרשנית שהבודהה יצר שונה מאוד מהמסגרת המדעית. השאיפות שונות. ההסברים שונים. עולם המושגים שונה. הרעיון שהבודהה היה מדען שחקר את התודעה, ובאותו אופן הרעיון שגואנקה היה כזה, הוא לא יותר מפנטזיה רומנטית.

***

עכשיו אפשר להתפנות לבעייה השנייה שעולה ממאמרו של הררי. האם נכונה הטענה שהמדע אינו יכול לתת מענה לשאלת התודעה? על פי הררי, מכיוון שהמדע עוסק במוח, והתודעה "איננה המוח או חלק מהמוח", המדע לא יוכל להבין אותה לעולם. כדאי להקדיש כמה דקות כדי להבין מדוע העמדה הזו בעייתית ולא נכונה.

העמדה הזו מוכרת בפילוסופיה של המדע כ"בעיה הקשה", והיא אכן עוסקת בקושי להסביר את האיכות המיוחדת של החווייה האנושית, כי נדמה שלחוויה עצמה אין משמעות תפקודית של ממש. כמו שההרי מתאר זאת, ההבדל בין רובוט חסר תודעה שמזיז את היד בתגובה למגע עם ברזל לוהט ובין אדם שמזיז את היד בתגובה לחום כזה היא שאצל האדם יש משהו נוסף, הקרוי תודעה, שבמסגרתו עולה תחושת כאב סובייקטיבית. עם זאת, לדברי הררי, "הרובוט אינו חווה כלום". שניהם יזוזו מהסכנה, כך שמבחינה תפקודית הם זהים, אבל לאדם יש תוספת שקשה להסביר: חווייה פנימית וסובייקטיבית של כאב.

בשביל אלה שמצדדים ב"בעיה הקשה" של התודעה מחקר המוח לא יכול באופן עקרוני לפתור את השאלה "מדוע אנחנו צריכים תודעה?". כשהררי מתאר את המסלול העצבי שמחבר בין גירוי היד בחום לבין הרתיעה של היד מהאש הוא מוסיף, "באופן אירוני, ככל שאנו מבינים טוב יותר את התהליך הפתלתל הזה, וכיצד בדיוק ירייתו של נוירון אחד גורמת לנוירון שני לירות או לנצור אש, כך נהיה יותר ויותר קשה להסביר בשביל מה צריך תודעה…. [אם] כל אלקטרון זז אך ורק כי אלקטרון אחר זז קודם, בשביל מה צריך את חוויית הכאב?"

התיאור הזה אולי משכנע במבט ראשון, שהרי איך ייתכן שפעילות חשמלית קלה בתאים מעוררת חוויה סובייקטיבית של שמיעה, ריח, מראה ואת כל העולם הנפלא הזה שמולנו? מפתה לחשוב שאולי יש משהו נוסף, רוחני, שאינו מצוי במוח והוא הוא שמעניק לבני אדם מודעות (ואולי גם לחיות אחרות. אחרי הכל, גם הן חוות כאב). ואם זה לא כך, הרי שיש כאן, לכאורה, בעיה מסתורית מאוד. אולי אפשר להסביר את הפעילות האנושית על ידי מעקב אחרי פעילות המוח, בלי להזדקק לכך שהאדם יחווה את מה שקורה. התודעה, כמו שרומז הררי, בעצם מיותרת. אולי היא מעין תוצר לוואי לא נחוץ. בכל מקרה, אנחנו לא מבינים כיצד היא נוצרת.

מנגד, ישנם אלה המתנגדים ל"בעיה הקשה". כדי להבין מה שגוי בה כדאי להסתכל על הדרך שבה אנחנו משתמשים במילה "תודעה" ולשים לב שאנחנו לא ממש יודעים על מה אנחנו מדברים. המילה מעורפלת וגמישה ובעלת מספר גדול של משמעויות אפשריות. זה לא נורא. אנחנו מוקפים במושגים אחרים מהסוג הזה, ואין לנו בעיה לחיות איתם בשלום ולהבין אותם. כלכלה, אהבה, עבודה – הם כולם מושגים מעורפלים. קשה יהיה לטעון שמושאיהם לא קיימים, או שהם חסרי משמעות בעולם שלנו. עם זאת, ברור שהם מתקיימים על בסיס דברים אחרים ומקיימים יחסי גומלין איתם.

הכלכלה אינה אלא אוסף פעולות מסחר ותנועה של כסף מאדם לאדם. המצדד ב"בעיה הקשה" עשוי לשאול כיצד ייתכן שמתנועות כאלה, שאותן אפשר למדוד ולחקור, עולות תופעות כלכליות מורכבות ולא צפויות כמו משבר כלכלי. אם נתחקה אחר מסלול הכסף מחשבון הבנק שלי לחשבון אחר, הרי ש"באופן אירוני" רק נתרחק מהיכולת להסביר את המשבר הכלכלי. אולי זה אומר, הוא יציע, שיש משהו ייחודי בכלכלה שאי אפשר לחקור על ידי עיסוק בפרטים הקטנים של מסחר וכסף. אולי הכלכלה שייכת לקטגוריה אחרת לגמרי? אם זה נשמע מגוחך, זה רק בגלל שאנחנו יודעים שזה לא נכון. הכלכלה היא תופעה מורכבת שעולה מתוך מיליוני הפעולות הנאיביות יחסית של מסחר והעברת כספים. כמובן, הכלכלה גם משפיעה על המסחר עצמו באופן מעגלי. אנחנו קוראים את העיתונים, ולומדים כלכלה, ורמת המקרו משפיעה על רמת המיקרו.

אפשר לתאר את התודעה באופן דומה, כתופעה מורכבת, שעולה מתוך מיליארדי מיליארדים של פעולות חשמליות וכימיות פשוטות במוח האנושי. אם הכלכלה נראית לנו קצת יותר מובנת מהתודעה, זה רק בגלל שהמוח מורכב לאין ערוך יותר מהמערכת הכלכלית, שגם אותה אנחנו מתקשים עדיין להבין. המוח האנושי הוא הדבר המורכב ביותר בעולם, יש בו יותר קשרים סינפטיים מאשר בני אדם על כדור הארץ. למעשה יש בו יותר קשרים מאשר מספר הכוכבים ביקום כולו.

העובדה הזו נשמטת בכל פעם שמשווים בין אדם למכונה, ואני חושש שלא במקרה. הרובוט, שנזהר מהברזל המלובן בדוגמה של הררי, וכן המכונית האוטומטית של גוגל שהוא מזכיר, אינם מתקרבים ולו לקצה מורכבות המוח וגוף האדם. המורכבות של מטוס או חללית, המצוידים במיטב המחשבים, מתגמדים לעומת מורכבות המוח, ולא פלא שהמדע עדיין צועד את צעדיו הראשונים בניסיון לפענחו. רק חבל שיש כאלה שמספידים את הניסיון עוד בצעד הראשון.

ההבדל בין רובוט עשוי ברזל לבין אדם כה גדול, שההשוואה כמעט מגוכחת. אבל אפשר לגשר על הפער בעזרת הדמיון. ננסה לדמיין רובוט שנזהר מאש לא כמו רובוט, אלא כמו אדם. אפשר לדמיין אותו כמכל פח חסר תחכום, אבל זה לא חוכמה, כמו שאומרים, כי הרי ברור שלמכל פח חסר תחכום אין תודעה. תחת זה עדיף שנדמיין אותו כמכונה משוכללת ביותר שיכולה ללמוד להיזהר מאש ממש כמו ילד קטן, ואף נראית בדיוק כמו ילד קטן. היינו רוצים שיהיו לו חיישנים לחום, ומנגנון אוטומטי של רתיעה מחום עז, ויכולת ייצוג פנימי של הקשר בין החום לסכנה, זיכרון חזק של הקשר הזה כדי להימנע בעתיד וביטוי חיצוני של הייצוג הזה כדי שהרובוטים סביב יידעו להיזהר ולא להיפגע.

אפשר להוסיף לזה גם נטייה מובנית להמשכיות הקיום ונטייה מובנית להימנעות מנזק עצמי. "רובוט" כזה יירתע מהאש, יפלוט קול חזק, יזכור שזה מסוכן ויהיה מסוגל להעלות את הזיכרון הזה באופן חי ומוחשי בכל פעם שמשהו בסביבה מסמן סכנה דומה. הוא יהיה מסוגל לספר על זה לחבריו הרובוטים בשפה הרובוטית שלהם. ואם הרובוט הזה ייראה כמו ילד, ויבחר לתאר את הסיטואציה הזו במילה "כאב" ועל מנת להמחיש את גודל הכאב לסובבים אותו יפרוץ בקולות רמים ויגלה סימנים נוספים של מצוקה כמו דמעות וסומק, האם באמת נוכל להגיד שהוא לא הרגיש כאב?

הנה הבעיה הקשה מתרככת קצת, אפילו אם היא לא נראית לנו פתורה לגמרי. פתאום הפער בין המכונה לאדם לא לגמרי מובהק. אם מישהו (או משהו) נכווה, צועק, מדווח על "כאב", בוכה, זוכר ומייצג אותו באופן פנימי למען העתיד, מה בדיוק מבדיל בינו לבין אדם שחווה כאב? אם הוא יטען בפנינו בלהט שהוא חווה כאב, האם נוכל להתכחש לזה? אם בנוסף לזה יש לרובוט ייצוג פנימי וחיצוני של שאיפה להתקיים, דאגה לבני משפחתו הרובוטים ותכונות נוספות מהסוג הזה, האם לא נוכל להגיד אז שלצרוב אותו בברזל מלובן זו גם אכזריות מרושעת ולא רק ונדליזם?

אפשר לראות בתודעה שלנו ביטוי למאות אלפי תהליכים מהסוג הזה, המתרחשים, כמובן, במהירות עצומה. מתוך סבך הגירויים הסביבתיים והפנימיים חלק מקבלים עדיפות בגלל חשיבותם (כאב, אשה יפה, מזון, חבר או אויב) ומהווים את מה שאנחנו קוראים התוכן של התודעה. בגדול, מה שפורץ אל התודעה הם הדברים שמהווים סכנה או הזדמנות יוצאי דופן. דברים בעדיפות נמוכה נמוגים ומתפוגגים עוד לפני שצברו מאסה קריטית (אבל חלק מהם נשארים בזיכרון התת-מודע, כמו שידוע ממחקרים רבים).

יש גירויים שלא משאירים כלל חותם ומסוננים החוצה. לגירויים שמקבלים עדיפות ופרשנות אנחנו קוראים "תכנים של התודעה". אבל זה דימוי מטעה, כי זה לא כך שקיים איזה מכל ריק שקוראים לו תודעה ולתוכו נשפכים התכנים. התכנים והמכל אלה הם הדברים שהמוח מייצר כדי שלא נשכח.

הררי מציין שיש מדענים (ולא ברור אם הוא ביניהם) שחושבים שלתכנים האלה אין תפקיד של ממש בחיים האנושיים. העמדה הזו מוכרת בשם אפיפנומנליזם. החוויות הן לא יותר מתוצר לוואי, או גרוע מזה, זיהום שהמוח פולט בזמן שהוא עסוק בדברים החשובים באמת. קשה להאמין שיש מישהו שבאמת מאמין בזה, אבל העולם מלא בהפתעות.

לחשוב שאין לזה משמעות תפקודית בחיים האנושיים זה כמו לחשוב שאין משמעות תפקודית לכתיבה של רשימת קניות. מובן שרשימת קניות היא תוצר של תהליכים פיזיולוגיים ומוחיים, אבל היא גם משמשת ליצירת תהליכים חדשים, ובמיוחד מונעת מאיתנו לשכוח לקנות קפה כשהוא עומד להיגמר. התודעה היא הדרך של המוח שלנו לייצג לעצמנו (ולאחרים) את הדברים החשובים ביותר. הדרך לעשות זאת אינה על ידי כתיבת רשימות, שכן הכתב התפתח הרבה אחרי שהמוח האנושי הבשיל לגודלו הנוכחי. המוח גם אינו מקרין סרטים על מסך פנימי (אף על פי שלפעמים אנחנו מתייחסים אליו כאילו הוא כן) והוא אינו מצלצל בפעמונים כדי להזכיר לנו. הדרך של המוח לייצג לעצמו את הדברים החשובים היא באמצעות מה שאנחנו מכנים "חוויה", "תחושה" "תפיסה" ו"מחשבה". אלה אבני הבניין. זו התודעה. נסו לחיות חמש דקות בלי כל אלה, או לפחות לדמיין זאת. לא מצליחים? זה בגלל שאתם חיים. מי שחסר אותם לא רק שאינו יכול לחצות את הכביש בבטחה, הוא לא יכול אפילו לרדת מהמיטה.

מכיוון שאיני חושב שהתודעה מהווה בעיה בלתי פתירה, הרעיון שמדיטציית ויפאסאנה תציל את המצב הופך ללא רלוונטי. לא בגלל שאין ערך במדיטציה, אלא בגלל שהיא לא אמורה להציל את מחקר המוח. טוב יעשו חוקרי התודעה אם ימשיכו לשוחח עם פילוסופים, שמיומנים בהתבוננות יצירתית על בעיות כאלה. טוב יעשו אם ימשיכו לשוחח עם מומחים למדיטציה ויתרגלו מדיטציה בעצמם, כי הם יגדילו את הרפרטואר התודעתי שלהם וודאי ייחשפו למצבים שאפילו לא חשבו שקיימים. וטוב יעשו אם ימשיכו לחקור את הדבר הנפלא והמוזר הזה, המוח האנושי והתודעה שהוא מייצר, שממנה צומח העולם כולו, כולל האהבה, המלחמה, המדע ואפילו העיתון הזה שאתם קוראים עכשיו.

 

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • עידן   ביום 1 בנובמבר 2013 בשעה 13:09

    יפה מאוד. אפשר גם להוסיף שכל טיעון הרובוט (או הזומבי פילוסופי) שפועל כמונו רק ללא תודעה הוא טיעון שגוי לחלוטין. ראשית, כיוון שאנחנו לא יודעים אם באמת אפשר לבצע את כל מה שאנו עושים ללא תודעה. שנית, זה שאפשר לדמיין אדם בלי רגליים שנע על גלגלים, זה לא אומר שאנחנו לא יודעים למה יש לנו רגליים. אנחנו משתמשים בתודעה לכל כך הרבה דברים שעצם העלאת השאלה נראת תמוהה.
    יש בהחלט פילוסופים ומדענים שמחזיקים באפיפנומנליזים. יש גם כאלה שטוענים שההכרה מסתורית וצריכה עוד ״משהו״ בלתי נתפס. מן אלאן ויטל שכזה. גם אלה וגם אלה הם מיעוט. ההכרה היא תופעה ביולוגית, כמו עיכול, ואני מסכים איתך שהתופעה פתירה.

  • אבי   ביום 1 בנובמבר 2013 בשעה 14:01

    הרובוט אכן לא ירגיש את החוויה הפנימית של כאב, אלא רק את הסיבות שעליו להיזהר מאש ואת הסימנים החיצוניים שאמורים להופיע בעת החוויה (צעקה, בכי וכו').

    • אסף פדרמן   ביום 2 בנובמבר 2013 בשעה 16:58

      השאלה הטבעית שעולה מהדעה הזו היא: איך אתה יודע?

  • רזי   ביום 1 בנובמבר 2013 בשעה 14:36

    "קשה להאמין שיש מישהו שבאמת מאמין בזה, אבל העולם מלא בהפתעות"
    נו טוב, אם קשה לד"ר פדרמן להאמין בזה אז זה בטח לא נכון…
    מאחר שאני הדיוט גמור בתחום המדיטציה וה"מיינדפולנס" ומאחר שהתנסחות אינה אחת נקודות החוזקה שלי אציע לכבודו לקרוא את selves של גאלן סטרוסון ואת self deception, הישן הרבה יותר, של הרברט פינגרט. אני מניח שימצא שם מעט אישוש לאמונה מוזרה זו.
    המשפט: "זו התודעה. נסו לחיות חמש דקות בלי כל אלה, או לפחות לדמיין זאת. לא מצליחים? זה בגלל שאתם חיים. מי שחסר אותם לא רק שאינו יכול לחצות את הכביש בבטחה, הוא לא יכול אפילו לרדת מהמיטה" מופרך אמפירית- דווקא פעילויות אוטומטיות כמו צחצוח שיניים, נהיגה (ודווקא למרחקים וזמנים ארוכים) ויש אומרים שגם כתיבת דוקטורטים מתבצעות פעמים רבות ללא שתגענה כלל לסף התודעה. מה שכל כך קשה לבני אדם לקבל לדעתי זה את עובדת היות חופש הרצון פיקציה בלבד.
    עובדה: אני יודע שתגובתי זו מיותרת, אני יודע שלא הייתי צריך לכתוב אותה וודאי שלא לשלוח ובכ"ז, הנה "אני" לוחץ "שלח".

    • אסף פדרמן   ביום 2 בנובמבר 2013 בשעה 17:11

      אני חושב שהנימוק שלי לא מתחיל וניגמר במשפט הראשון שציטטת, וחבל שאתה נתפס לניסוח במקום לתוכן.
      הנקודה שאתה מעלה לגבי אוטומטיות היא מעניינת ורלוונטית. לא הייתי אומר שמישהו שנוהג בלי לדעת שהוא נוהג פועל בלי תודעה. למשל ברור שהוא רואה, ומגיב לראייה. האם אפשר לראות ללא תודעה?
      ולגבי הרצון – אם אתה שולח תגובה שאתה חושב שהיא מיותרת, סימן שיכולת ההחלטה שלך לא מתפקדת כרגע באופן מיטבי.

  • אלדד   ביום 1 בנובמבר 2013 בשעה 15:55

    וואו. מונולוג כל כך ארוך בלי לנסות ולהגדיר מהי בכלל התודעה הזו שעליה מדברים או לפחות לודא שכל המתדיינים מתייחסים לאותה התופעה. מי אמר שהתודעה עליה מדברים או אותה מתרגלים במדיטציה או מה שאתה קורא מיינדפולנס היא זו בה מתענינים חוקרי מח? בהיעדר הגדרה אופרציונלית (לפחות) ברורה כל הדיון הזה עקר לחלוטין.

    • אסף פדרמן   ביום 2 בנובמבר 2013 בשעה 17:15

      התודעה היא מושג מעורפל. בכל זאת, לרובנו יש מושג כלשהו בקשר אליה. אני בד"כ נמנע מהגדרות קשיחות כי הן מניחות את המבוקש. במיוחד כשמה שאנחנו מדברים עליו הוא דבר שאנחנו מבקשים להבין ולחקור.

  • עוזי   ביום 1 בנובמבר 2013 בשעה 16:12

    אסף, תודה על המאמר המדויק מאוד לדעתי. בנוסף למה שכתבת יש עוד מספר עדויות חזקות שמצביעות לאותו כיוון. המוח האנושי התפתח בתהליך אבולוציוני מיצורים חד תאיים לדגים, יונקים וכו'. קשה להצביע היכן נכנסה התודעה לסיפור. רוב האנשים יסכימו שלחידק אין תודעה. כנראה שלכלב יש תודעה אבל פחות מפותחת משל אדם. ידוע שהמוח ומערכת העצבים בכלל התפתחו בהתחלה על מנת לאפשר תנועה ומאוחר יותר התפתחה על הפלטפורמה הזאת גם תודעה. מכאן, שנראה שככל שהמוח התפתח גם תופעת התודעה התפתחה יחד איתו וזה מרמז (אם כי לא מוכיח) שהתודעה היא פשוט פונקציה של המוח. כפי שהמוח ממפה את המרחב אצל בעל חיים פשוט הוא בונה מיפוי מורכב יותר של העולם אצל האדם כשהאדם עצמו הוא פרט בתוך המודל.
    מעבר לכך אני חושב שתרגול מדיטציה מביא את המתרגל להבנה ולחויה של "אין אני" או יותר נכון להבין שהאני הוא רק מודל שהמוח מתחזק. כנ"ל לגבי רצון חופשי שאינו קיים באמת אלא הוא רק תכונה של המכונה וכו'. חוקרים מובילים בתחום כמו סוזן בלקמור ותומס מטצינגר מתרגלים מדיטציה ומתייחסים אליה ככלי שמקל על הבנת טבעה של התודעה.

    • אסף פדרמן   ביום 2 בנובמבר 2013 בשעה 17:24

      תודה. אני חושב שהעבודה המעניינת לפילוסופים ומדענים היא לשרטט איך התודעה מתפתחת ולעזור לנו להיפטר מהדעה, שלדעתי היא שגוייה, שתודעה זה דבר של "כן" או "לא". אפילו לחד תאיים מסויימים יש יכולת לדעת את הסביבה, יש להם "חושים" ברמה מאוד פרימיטיבית. כמובן שלתיקן או חרגול יש יכולות די מורכבות. נכון, לא היינו אומרים שיש להם מודעות עצמית, או רצון (או, אם יש להם איזה רצון, הוא מאוד לא חופשי). אז צריך לנסות להבין למה אנחנו מתכוונים במילה תודעה. ברור שאם מדברים על יכולת להבין שירה אז רק לבני אדם יש אותה. (אבל אם זו ההגדרה, אז אולי לא לכל בני האדם!). לדעתי אין דרך למצוא את המקום המדוייק שלפניו אין תודעה ואחריו יש. מדובר על רצף ויש עליו דרגות תודעה מפותחות יותר ופחות. כנ"ל לגבי העניין הזה של רצון חופשי. אם אתה אוהב את סוזן בלקמור ותומס מצינגר אני חושב שתמצא את דניאל דנט מעניין כאן (Freedom Evolves).

  • יניב   ביום 2 בנובמבר 2013 בשעה 00:09

    יופי של רשימה.

    • אסף פדרמן   ביום 2 בנובמבר 2013 בשעה 17:27

      כשמישהו כותב "חרא של רשימה" אנחנו נוטים לקפוץ ולהגיב באירוניה "יופי של נימוק, באמת". אבל איכשהו כשאני קורא תגובה כמו שלך אני ממש לא מתעניין בנימוקים. מעניין, לא? אולי זה בגלל שגם אני חושב שזו רשימה טובה בסך הכל…
      תודה.

  • שנטידווה   ביום 5 בנובמבר 2013 בשעה 12:32

    כמה זמן ייקח עד שהרשומה תהייה סגורה לתגובות? :-)

    • אסף   ביום 5 בנובמבר 2013 בשעה 20:47

      לא זוכר. יש הגדרה כזו באמת בבלוג שלי, מהסיבה הפשוטה שפעם שזה היה פתוח, ואז עברתי מתקפת ספאם שהשאירה לי אלפי תגובות, סתמה את החשבון שלי, האתר ירד מהרשת, וביליתי כמה ימים במחיקה ידנית של כל הזבל הזה. רגע, למה אתה שואל?

      • שנטידווה   ביום 5 בנובמבר 2013 בשעה 22:22

        כי ייתכן שייקח לי זמן מה עד שאגיב. אני בנתיים הוגה את מה שאני רוצה לכתוב בתגובה לרשומה.

        • אסף פדרמן   ביום 8 בנובמבר 2013 בשעה 22:40

          מקסימום שלח לי במייל, ואני אשים את זה ידנית כאן. או קישור להיכן שתפרסם. :)

  • חוקרת וקלינאית   ביום 24 בנובמבר 2013 בשעה 21:23

    מדענית בעברי וכיום יותר קלינאית. אני מתרגלת ויפאסנה במסורתו של סאיג'י או-בקין כפי שלימד ס.נ. גואנקה. אני לא מסכימה עם הרעיון של שימוש בויפאסנה ככלי מדעי באקדמיה, ובכל השיחות ששמעתי ובכל הקורסים שתרגלתי מעולם לא הבנתי את הנאמר כמו שהוצג ע"י דר' הררי או על ידך כדרך מדעית או "מדעית" להתבוננות בתודעה – למיטב הבנתי תמיד נאמר להתבונן "כמו מדען", כשהכוונה לנסות להיות פחות שיפוטי. גם בעבודתי כקלינאית אני משתמשת לעיתים בדוגמאות מעולמו של האדם שמולי ואין זה אומר שהדוגמא היא הדבר עצמו, אלא אמצעי המחשה.
    להיפך, מר גואנקה נותן דוגמאות רבות להבדל בין מדע שמביא את האני לגבול ידע עמוק אך מסויים מאד, לבין חקירה פרטית של ה"אני" שיכולה להביא לסוג אחר של תובנות, והוא מדגיש אפילו את ההבדל בין השניים ואת הפער בין אמת מדעית לבין האמת האישית החוויתית(למשל בסיפור "שחיולוגיה" ובדוגמאות נוספות).

    אני מסכימה, אם כך, שויפאסנה לא צריכה לשמש כלי למחקר מדעי. עם זאת איני מסכימה עימך שהגישה שמציג גואנקה היא מצומצמת… (יתכן שזה נכתב מחוסר נסיון מעמיק בשיטה הזו)
    מחוויתי האישית אין תחום שההתבוננות בתחושות פסחה עליו וכמובן לא על "אספקטים שוודאי שייכים לתודעה שהיינו רוצים לחקור: מחשבות, רגשות, זכרונות, תוכניות, פנטזיות, וכולי וכולי" כולן כולם מגיעות/ים (לפחות בגופי שלי) עם תחושות גופניות משתנות הגישה ואותה גישה שהגדרת כ"מצומצמת" עבורי מכילה את כל מה שאי פעם חיפשתי והרבה יותר מכך. דווקא בצמצום ובפשטות שמציע התרגול שזכיתי ללמוד ממר גואנקה – דווקא משום כך מצאתי כלי שמאפשר לי התבוננות בחלוף, לעיתים רבות תוך איזון ושלווה וגם יותר מזה. מתוך ההתבוננות הזו עולה ויוצאת גם אהבה בלתי תלויה ואינסופית (ואיזה מדע יוכל לקבוע אם היא מדעית או לא-מדעית….)
    כמו כן איני יודעת איך אתה יודע מה בוודאות לימד הבודהה (התרגול עצמו לא הכתבים כמו שאתה מבין אותם), הבודהה כמו שאני מבינה מקריאתי וכמו שמדגיש גואנקה, לא אחת, לימד אנשים שונים בצורות שונות.
    טוב שיש דרכים רבות להתבוננות וכל אחד ואחת יכולים למצוא את המתאימה להם. גואנקה גם מציע לאנשים לבדוק מה נכון להם – והוא קורא להם לחפור בורות ולהעמיק במקום שבו נראה להם שיימצאו מים מרווים. ומי יתן וכל אחד ב"תנועה הקיבוצית הזו" וגם מחוצה לה, ישתה לרוויה.

    • אסף   ביום 28 בנובמבר 2013 בשעה 22:00

      תודה על התגובה המפורטת ומאירת העיניים.
      רק לשאלה האחרונה "איך אני יודע מה לימד הבודהה?" – את השאלה הזו צריך היה להפנות קודם כל לגואנקה כי הוא זה שטען שהוא מלמד את מה שהבודהה לימד. מה שאני יודע מקורו בטקסטים, ומקריאה ולימוד ברור שיש שם הרבה דברים מעבר לויפסנה פרופר.

  • שנטידווה   ביום 25 בנובמבר 2013 בשעה 00:35

    ברצוני להעיר כמה הערות ולהשיג כמה השגות שבאמצעותן יהיה אולי לראות את הנושאים המוצגים ברשומה שלך באור קצת אחר, כך אני מקווה.

    העניין הראשון הוא המדע. משום מה נדמה לרובנו, צאצאיהם בני המאה העשרים והמאה העשרים ואחת של אנשי הרנסנס, הנאורות, ההשכלה והראציונליזם, שהמדע הינו למעשה אוסף נקודות המבט ה*אובייקטיביות* של המציאות על כל גווניה והיבטיה ושהוא מתאר אותה כפי שהיא באמת, vs כל גופי ותחומי הידע האחרים שאינם מדעיים ושמתארים את המציאות מנקודות מבט *סובייקטיביות*, כלומר חלקיות, שגויות, או רק כמשאלות לב של האוחזים בהן.

    אני חולק על התפישה הזו. אני חולק עליה, משום שאין "מדע" בנפרד מאותם אנשים שלמעשה מכנים כך את עיסוקם. ומדענים, כמו כל שאר האנשים, אחוזים בדעותיהם הקדומות והמוקדמות, בהשקפותיהם, בתיאוריות שאותם הם רוצים לקדם ולהוכיח ובתיאוריות אחרות אותן הם רוצים להכחיד ולפיכך להפריך, בשיקולים של כבוד ויוקרה וכד', וכל אלה משפיעים ובהחלט לא נפרדים מן הדרכים בהן הם מבצעים את ניסוייהם. מכיוון שכך מידת האובייקטיביות שלהם היא יותר אידיאל מאשר מציאות ממשית. כל זאת עוד מבלי לומר דבר על כך שאם בזמנים מוקדמים יותר מדענים פעלו בעיקר מתוך סקרנות ותשוקה כנות לדעת, הרי שהיום מחקרים מדעיים מוטים ברובם ע"י מי שמממן אותם וע"י בעלי אינטרסים כלכליים שהיו רוצים לחזק שדות מחקר בעלי פוטנציאל כלכלי על פני שדות מחקר אחרים שאינם בעלי רווח כזה.

    כל אלה הופכים את המדע על כל היבטיו לעוד סוג של מכלול נקודות מבט, בהקשרים מסוימים מוצלחות בהרבה מנקודות מבט אחרות, ובהקשרים אחרים מוצלחות פחות, ואולי בהרבה פחות.

    אני כותב את כל הדברים הללו כדי להתחיל ולנסות לסדוק, במי שיקרא את דבריי, ולו במעט, את ההגמוניה הבלעדית כמעט שיש למדע על האמת, הממשית או לכאורה, ולהראות שהמדע עם כל יתרונותיו, אינו אלא רק עוד אוסף של דרכים להתבוננות וידיעה של המציאות, אבל בהחלט אינו השליט היחיד או המוצלח ביותר לתפישת המציאות.

    העניין השני הוא המדיטציה. מכיוון שהמילה "מדיטציה" כה רווחת ושכיחה, אפשר להמשיך ולהשתמש בה באופן דומה לאופן בו אתה ממשיך להשתמש בתעתיק השגוי של המילה "ויפאסאנה" :-). אבל אם ברצוננו לדייק, ולאו דווקא בשבילנו אלא גם ואולי בעיקר בשביל אותם אלה העשויים לקרוא את רשומתך ואת תגובתי אליה, אומר שהמילה "בְּהָאוַונָא" תמיד באה יחד עם מילה נוספת כבדוגמה של מֶטָּא-בהאוונא שמשמעותן יחדיו היא משהו כמו פיתוח או טיפוח של "אהבה חברית" "רצון טוב" וכד', ועשויה לתאר פיתוח או טיפוח של דברים שונים. לכן בהאוונא לבדה אינה יכולה לשמש כמונח מקורי טוב למילה "מדיטציה". אם כבר אני חושב שצירופי המילים "סַטִיפַּטָּהָאנָה" או "סַמָּה-סַמָאדהִי" ישמשו כמונחים מקוריים מוצלחים יותר מאשר המילה בהאוונא שכן הם מתארים ומכילים מנעד רב יותר של טכניקות מנטליות ולכן גם קולעים יותר למה שבמערב אנחנו מכנים במילה המוגבלת והבלתי מדויקת "מדיטציה". או לחילופין גם המילה ג'ְהָאנָה (ובסנסקריט דהִיָאנָה), תהיה מינוח מקורי מוצלח יותר למילה מדיטציה, ויש לנו כבר תקדים לכן מזרם הצ'אן/זן שבדיוק השתמש במילה הזו כדי לציין שעיקר התרגול שנעשה בו הוא זה של המדיטציה (על צורותיה והיבטיה השונים). ואם אנחנו מתייחסים למילה הלטינית "מדיטציה" במשמעותה כ"הרהור" או "הגות", הרי שנוכל לראות שהרהור והגות הם חלק מן השיטות הרבות לפיתוח התודעה, כמו למשל בהרהור אודות המוות, או על איכויותיו של הבודהה וכד'.

    אומנם אין פירושה של המילה מדיטציה "התבוננות שיטתית בתודעה", אבל בפועל התרגול הוא בדיוק זה: התבוננות שיטתית בתודעה. יש לך התבוננות, יש לך שיטה, ויש לך את התודעה בה אתה מתבונן, וכך בדיוק הבודהה מתאר את התרגול המדיטטיבי בסַטִיפַּטָּהָאנָה (לפחות בשלושת היסודות של המודעות שאינן הגוף) ובדרשות דומות אחרות. לא רק זאת, אלא שהמתרגל מתבקש לחזור על התרגול הזה שוב ושוב ושוב. איך תקרא לזה אם לא "התבוננות שיטתית בתודעה"?

    אתה מתמקד בשיטתו של גואנקה, אבל להזכירך, על-פי אסכולות מדיטטיביות אחרות שאינן של גואנקה, הן בתהראוודה, הן במהאיאנה והן בווג'רהיאנה, לא מתעלמים כלל וכלל ממחשבות, רגשות, זכרונות, תוכניות, פנטזיות וכולי, והמדיטציה היא אינקלוסיבית ולא אקסקלוסיבית. ייתכן שאצל גואנקה ההנחייה היא לראות את הדברים באופן מסוים (כארעיים) ולקבל את הארעיות הזו כאמת, אולם למעשה אנחנו נקראים – באמצעות ההתבוננות המדיטטיבית – לוודא את האמיתות עליהן הורה הבודהה, ולא לקבל אותן א-פריורי כאמת.

    נחמד לחשוב שמדען ניגש למושא מחקריו ללא הנחות מוקדמות, אבל אין זה בדיוק כך. לדוגמה, המחקרים שנעשים לגילוי מוצא החיים או לראשיתו של היקום מבוססים על ההנחה המוקדמת שלדברים הללו יש התחלה כלשהי בזמן ובמרחב. אבל ב%

  • שנטידווה   ביום 25 בנובמבר 2013 בשעה 00:37

    אבל באופן משונה, המדע כאן מקבל כאקסיומה תפישה שבמקורה היא דתית-תרבותית ומאפיינת קבוצות אנושיות מסוימות, תפישה שנעדרת מקבוצות אנושיות אחרות שאינן רואות את כל היש במונחים של התחלה כלשהי בזמן ובמרחב, אלא כהמשכיות בלתי פוסקת מזמן ללא התחלה ועד זמן ללא סוף. ייתכן והדהרמה אינה מדעית במובן שהמדע המערבי מגדיר את עצמו כ*מדעי*, אבל בדומה למדע גם לדהרמה יש את פרוצדורות הפעולה שלה, ובדיוק כמו שבמאה ניסיונות מתוך מאה בלחץ של אטמוספירה אחת המים ירתחו ב-100 מעלות צלסיוס, תמיד תוכל לראות שכל התופעות הן ארעיות.

    העניין השלישי היא התודעה. לכאורה, דבריו של עמיר פריימן נשמעים הגיוניים, אבל בטעות יסודם. והטעות היא זיהוי התודעה כעצם אחדותי כביכול, אולם באמת אין התודעה עצם אלא היא מקבצים של תהליכים מנטליים שונים כשאחד מן התהליכים הללו הוא זה שמתבונן בכל השאר. מבחינה לשונית זאת אכן נשמעת כטעות לדבר על התודעה הן כמתבוננת והן כאובייקט של אותה ההתבוננות, אולם אם אנחנו מבינים את טבעה של התודעה כאוספים או מקבצים של תהליכים מנטליים, הרי אין שום בעיה להבין שתהליך מנטלי אחד של התודעה מתבונן באחרים, וכך למעשה נפתרת לה הסתירה כביכול שמצויה בתודעה המתבוננת בעצמה.

    אף-על-פי שהדהרמה מנחה אותנו בפרוצדורות מסוימות של התבוננויות מדיטטיביות, אין זה אומר שאיננו חוקרים את תודעתנו, והחקירה נמצאת במקום בו אנחנו רוצים – ומנסים, לוודא את תובנותיה כאמת. למרות שנדמה אולי (שוב) שהדהרמה אינה *מדעית*, כמו שהמדע מנסה להשיג ידיעה ממשית של המציאות על כוליותה, כך גם הדהרמה מנסה לעשות, וכמו שהמדע מנסה לשפר את חייו של האדם באמצעות הטכנולוגיה המכשירית כך גם הדהרמה מנסה לעשות, אולם באמצעות טכנולוגיה מנטלית. במילים אחרות, להבנתי, המדע והדהרמה אינם כה רחוקים זה מזה כמו שכל כך נוח לחלקנו לחשוב, וזאת אני אומר למרות שלי באופן אישי אין שום עניין בהפיכתה של הדהרמה ל*מדעית*, בפועל או אפילו רק בתיאוריה.

    קצת בחזרה למדע, ובעיקר לתפקיד שייעדנו לו: שתיים מן השאיפות המנחות את אנשיו היא הרצון לדעת הכל והרצון לשלוט בהכל. ייתכן והגשמתן של שתי השאיפות הללו אפשרית וייתכן שלא, בוודאי לא לי התשובה לכך. אבל כשאני קורא את דבריך אני חש את הסירוב לקבל את שתי האפשרויות האחרות, והן שייתכן שיש דברים שלעולם לא נבין ולא נדע, ושלא נוכל לשלוט בהכל. כמו כן ייתכן שהתשובות לשאלות בכלל לא נמצאות במקום בו אנחנו מחפשים אותן. כמי שעוסק במדיטציה מספר לא מועט של שנים, ברור לי שמצב התודעה הרגיל בו רובנו חיים את רוב חיינו הינו מצב תודעה של תפישה חלקית של המציאות המבוססת על אברי-חושים שמכוונים אך ורק למנעדים מסוימים של קליטה חושית, ועל תודעה שאינה מפסיקה ללא הרף להשליך פרשנויות מנטליות על מה שהיא קולטת באמצעות אברי-החושים. מכיוון שזהו המצב שמתוכו פועלים המדענים, ומכיוון שבדרך כלל אינם מקבלים כנקודת מוצא אובייקטיבית שום מצב תודעה אחר שעשוי להיות צלול ועמוק יותר, הרי שהאפשרות שלא יבינו את הבעייה הקשה של התודעה היא סבירה בהחלט ואפילו מתבקשת. ואפילו אם אינה מתבקשת, ההנחה שבמוקדם או במאוחר נבין דבר מה כזה או אחר באופן מדעי אינה אלא משאלת לב של גאווה, של חוסר מוכנות לקבל את העובדה שהחיים והיקום – עם כל כמה שנדע ונבין יותר, רב בהם הנסתר על הגלוי, ובאמת הם יותר בלתי ידוע מאשר ידוע וקרוב לוודאי שתמיד זה יישאר כך.

    לסיום ברצוני להביע צער מסוים שאני חש למקרא חלקים של דבריך. צער שאולי אינו הגיוני או אולי אינו רצוי שאחוש אבל בכל זאת אני חש אותו. והצער שאני חש הוא צער על הרדוקציה הקשה ביותר לדעתי שעוברת הדהרמה. יותר מכל הדהרמה במערב הפכה לעוד סוג של פסיכותרפיה, פסיכותרפיה שבדומה לפסיכותרפיות אחרות אינה ממריאה ומרחיקה בהרבה מהרצון לרפא את האנוכיות הפצועה והחבוטה שלנו. דהרמה שכל עוצמתה מצומצמת אך ורק לניסיון לצמצם ולהקטין את הנוירוזות שלנו, מה שהופך אותה דרך אגב לעוד סט של הצמדויות לאני שלנו הנע כעלה נידף ברוחותיהן של נסיבות חיינו.

    הדהרמה שהבודהה הציג לעולם היא מהפכנית ורבת עוצמה: כשהבודהה הצביע על השחרור מסבל ועל ההתעוררות, הוא לא הצביע רק על השחרור מבעיותינו הפעוטות ועל התעוררות שאינה אלא מטאפורה. השחרור וההתעוררות שהבודהה הצביע עליהן הינם התמרות מהותיות ועמוקות ללא שיעור של כל הוויתנו, ולא רק של תודעתנו כמכלולים קוגנטיביים ורגשיים צרים. הבודהה הצביע על מהפך אמיתי ועמוק ביותר שלנו, מיצורים חלושים שמשמשים כעבדים ביד תשוקותיהם המשתנות תדיר וכקורבן לתפישותיהם החלקיות והשגויות ליצורים איתנים היכולים לעמוד בשלווה מוחלטת וללא מורא אל מול שיגיונותיהן של נסיבות חייהם. מיצורים שגופם שביר וארעי ליצורים שעוברים אל המיטב המוחלט של אנושיותם ואולי אף מעבר לה. הראייה החודרת של הבודהה והתובנה הנובעת ממנה אינה פסיכולוגית גרידא, אלא מטאפיזית ממש, תובנה שהגשמתה מביאה את האדם אל מעבר כל המשגה ותיאור אפשריים, אל טרנסדנטציה בה כל המוכר לנו אינו מתקיים כפי שהתקיים עד כה, בה החופש והחירות הינם מוחלטים בכל מובן אפשרי שנוכל להעלות על דעתנו ומעבר לה.

    עם מה במקום כל זאת נשארנו? עם דהרמה שהינה קטנה כפי מידותינו הקטנות, עם דהרמה שאינה חורגת ולו במעט מהראציונל הקשיח והצר שהפכנו אותו לאדוננו, עם דהרמה שמיועדת להחליק ולשמן את חייה של אנוכיותנו תחת נסיבות עוינות, עם דהרמה שמשאירה אותנו כפי שתמיד היינו, אגוצנטריים צרי אופקים שכל מה שבאמת הצליחו להשיג זוהי אך ורק מעט נוחות רבה יותר לחיות בה את חיינו.

    אני כמובן מקצין את הדברים באופן כזה או אחר; ידוע לי שהדהרמה פועלת ברמות שונות ושהיא עשויה להביא סוגים שונים של תועלת למתרגליה, וכמו כן אני מבין שמה שאני מתייחס אליו כעמוק ומהותי הוא חסר משמעות בעיניו של זולתי, ומה שעמוק ומהותי בשבילו או בשבילה חסר משמעות בשבילי. אולם כשאני מקשיב, צופה או קורא באינטרנט, או כשהשתתפתי בקבוצות שונות של לימוד ותרגול, כמעט אף פעם איני מוצא אנשים שמתכוונים אל היעד שהבודהה כיוון אליו, או שכמעט ואיני נוכח בשום דיון רציני על האפשרות של השחרור וההתעוררות כפי שהבודהה התכוון אליהם. לעומת זאת כמעט תמיד התרגול והדיון נסובים סביב הניסיון לפתירת בעיות רגשיות של יחסים זוגיים, יחסים אישיים חבריים ואחרים, או עם עמיתים לעבודה. בנוסף, לא תמיד ברורה למשתתפים התועלת האפשרית שבדהרמה לרווחת הכלל מלבד התועלת המיידית לעצמם בלבד. לצד כל זאת, כמעט כל דיון רציני בנושאים אחרים שהדהרמה עוסקת בהם ושעשויים לעניין מי מן המשתתפים כמו קרמה ולידה מחדש, כוחות בלתי רגילים של הבודהה ותלמידיו או ישויות מעולמות אחרים, דברים שדרשותיו של הבודהה מלאים בהם, נקצץ בתירוצים דחוקים אודות *הפרימיטיביות* של מאזיניו או מותאם באופן כפוי ומלאכותי למיטת הסדום הראציונלית של המנחה או המורה הספציפי של אותה התכנסות/קבוצה. הרי בסופו של דבר אין קל יותר מלהשאיר נושאים בעיתיים אלה בפינות עמומות ומעורפלות במקום להתמודד עימם באופן כן וישיר ולומר בגלוי שכך היא הדהרמה, למרות שאיננו מסכימים עימה בנקודות הללו, או אפילו להודות בכך שאנחנו פשוט לא מבינים אותן למרות שאולי נישאר פתוחים לאפשרות הגלומה בהן שתיתכנה במציאות.

    כן, בוודאי שיש דברים בדהרמה שעליהם להשתנות, ושצריכים להשתנות בהתאם לתלמידים השונים ולנסיבות המשתנות של זמן, מקום, תרבות וכו', אבל המהות של הדהרמה, הליבה שלה, העוצמה המקורית שלה והמסר הטרנספורמטיבי המהפכני שהיא נושאת בחובה – אלה לא צריכים להשתנות. שאם לא כן, כל מה שיישאר בידינו, אלה הם רק שייריה של הדהרמה, צל חיוור וחלוש שלה, והתהליך הזה של התמעטות הדהרמה, כבר החל.

    • אסף   ביום 28 בנובמבר 2013 בשעה 22:16

      שנטידווה היקר,
      אני לא אתיימר לענות לכל מה שכתבת, כתבת הרבה וכרגיל בטעם ותשומת לב. אני מסכים עם הרבה מהדברים, והחלק האחרון הוא תזכורת טובה ונחוצה לכולנו לאופק שראוי לשוט אליו. פחות מזה אני מקבל את הביקורת שאתה מציג על המדע. אולי זו נקודת עוורון שלי, ואולי לא. אבל קשה לי להסכים ברצינות לאמירה ש "מחקרים מדעיים מוטים ברובם ע"י מי שמממן אותם". באמת? ברובם? איך אתה יודע? מה שיש למדע זה לפחות מתודה שמנסה באופן עקבי למזער את ההטיות. זו כמובן לא הדרך היחידה לדעת את המציאות, והיא ודאי אינה מושלמת, אבל זו גם דרך לא כל כך גרועה כמו שטוענים לפעמים. החקירה המדעית חשפה בפנינו עולם שלם, חוקיות, וידע שלא היה קיים קודם. הם הביאו לפריחה חסרת תקדים בטכנולוגיה ובאפשרויות החופש של האדם, לפחות ברמה החומרית (אבל לא רק). ברור שיש גם בעיות וסכנות. אבל אני נותר חסיד נלהב של רוח המדע וההשכלה.

      • שנטידווה   ביום 2 בדצמבר 2013 בשעה 20:05

        אסף היקר, תודה על תגובתך.

        כבר הסברתי קודם לכן מדוע מחקרים מדעיים מוטים פעמים רבות, ובתמצות אחזור על כך שוב: א' מדענים כמו שאר האנשים מלאים בדעות קדומות ומוקדמות, מותנים ע"י נטיות מסוימות שמכוונות אותם להיות בעלי עניין בדברים מסויימים וחסרי עניין באחרים ובנוסף לכל זאת מישהו/מישהם מממנים אותם, ולאלה יש גם את כוונותיהם והאינטרסים שלהם. אני לא יכול למסור לך בפרטים שמות של אנשים וחברות, אבל אתה יכול לראות בעצמך: מדענים רבים עובדים בשירותיהם של חברות אנרגיה, חברות לייצור מזון, חברות לייצור תרופות וחברות לייצור נשק. גם אלה שמכוונים לשדות מחקר תיאורטייים יותר בין היתר ממומנים ע"י גורמים בעלי אינטרסים כלכליים שמא תימצא תועלת כלכלית בממצאיהם של אלה. מזה זמן ידוע שחברות אנרגיה למשל חונקות המצאות שיכלו לגרום לנו לוותר על נפט ותוצריו, או שחברות לייצור תרופות חונקות פיתוחים שלא רווחיים להן ומקדמות את אלה שכן. כל זאת עוד מבלי לומר דבר על מחקריים גנטיים בתחום המזון, שיבוט וכד'. אני יכול להרחיב עוד אבל אני חושב שאתה מבין בעצמך שברובם, כך הם פני הדברים.

        אין ספק שהמדענים הרחיבו את אופקינו ללא הכר – הן מבחינת הידע והן מבחינה טכנולוגית ועל כך האנשים העוסקים במדע ראויים לכל הערכה. יחד עם זאת לתת למדענים את הקדימות לתפישות מציאות *אובייקטיביות* עד כדי ירידה על הברכיים בפניהם (מטאפורית) זוהי לדעתי הגזמה שרבים מאוד בעולם היום במערב ובמזרח כאחד לוקים בה.

        • אסף   ביום 9 בדצמבר 2013 בשעה 08:31

          אני תופס את המדע כך: הרחבה שיטתית של החיפוש אחרי אמת, ושיטה שמפחיתה שגיאות וטעויות (גם מכוונות) מתוך הטיות ונטיות אנושיות. המדע אינו מושלם בכך, אבל זה האתוס שמוביל אותו. ירידה על הברכיים אינה אופציה מבחינתי, אבל אני כן רוצה להכיר בכך (כמו שאתה כותב) שמדע הרחיב את אופקינו ללא הכר. הסיבה לכך היא שהוא מתקיים על האתוס של חיפוש האמת ועל שיטה שמצליחה באופן די מוצלח להתגבר על ההטיות הרגילות שכל בני האדם סובלים מהם. אם כל הצער על המניפולציות שעושות חברות התרופות, אני עדיין מבכר לחיות בתקופה בה יש מחקר ענף ברפואה, מאשר בתקופה בה אחד מכל שלושה ילדים לא הגיע לגיל 10.

  • הרצל   ביום 25 בנובמבר 2013 בשעה 02:55

    אניח בינתיים את הנושא המעניין של התודעה בצד ואתמקד בנושא הפשוט יותר של רובוטים וסובייקטיביות. להלן דברים שכתבתי בתגובה למאמר שהתפרסם בהארץ:
    <<<<>>>>

    למעלה בתגובה לאבי שאלתה: השאלה הטבעית שעולה מהדעה הזו היא: איך אתה יודע?
    השאלה היא: למה שלא תדע? מהיכן נובעת ההתלבטות? הרובוט נבנה על ידך או על ידי אנשים אחרים. אין בו אזורים אפלים שצריך לנחש את אופן פעולתם. ומכיוון שכך השאלה אם לרובוט יש התנסות סובייקטיבית היא אינה ספקולטיבית אלא ניתנת להכרעה חד משמעית לכאן או לכאן.

    ובכל זאת הערה על הנושא של תודעה והתנסות סובייקטיביות. לדעתי השאלה "מדוע אנחנו צריכים תודעה?" שמוזכרת לעתים קרובות בוויכוח על מקור התודעה היא שאלה משנית שמכניסה רעש מיותר לדיון (השאלה גם מניחה שצריך הסבר אבולוציוני לקיומה של תודעה, מה שלגמרי לא ברור).
    העובדה הפשוטה היא שאנחנו יודעים מכלי ראשון שיש לנו התנסות פנימית. לא על תחושה או מחשבה זו או אחרת אני מדבר אלא על עצם קיומה של התנסות, של מודעות. אין ספק שיש לנו התנסות כזאת (ולמי שיש לו ספק, אז יש לו לדעתי בעיה קצת יותר גדולה מאשר הנושא שנדון כאן). ואם כך, עולה השאלה למי שטוען שהתנסות זו היא אך ורק תוצר של פעילות המוח: מה בפעילות המוח גורם לאותה התנסות סובייקטיבית? נכון לעכשיו אין הסבר כזה מלבד ספקולציות. לדעתי גם לעולם לא יהיה הסבר כזה מכיוון שההנחה שמקורה של ההתנסות הסובייקטיבית בפעילות המוח היא מוטעית.

    • אסף   ביום 28 בנובמבר 2013 בשעה 22:25

      נו, זה בדיוק מה שאני יוצא נגדו. לדבריך לא רק שאנחנו לא יודעים, אלא שלעולם לא נוכל לדעת *באופן עקרוני*. למה בדיוק? לא נראה לי שיש כאן טיעון תקף, אלא בעיקר הצהרה שאין צורך לנמק כי "יש עובדה פשוטה" ומי שלא מסכים איתה "יש לו בעיה". זו התחלה מאוד בעייתית לדיון פילוסופי בשאלה התודעה!

  • הרצל   ביום 25 בנובמבר 2013 בשעה 03:02

    מנגנון התגובות חתך את התגובה שכתבתי בהארץ (היתה אמורה להיות בין סוגריים הזוויתיים) אז הנה היא שוב:

    כתבתה: "האם באמת נוכל להגיד שהוא לא הרגיש כאב?"
    זוהי טעות נפוצה (שאחראי לה אולי יותר מכל אלן טיורינג)
    אתה לא צריך לנחש. אתה יכול לדעת בוודאות שהוא לא הרגיש כאב ולא הרגיש דבר מכיוון שהרובוט נבנה על ידי בני אדם ולכן ידוע בדיוק ובפרטי פרטים איך הוא עובד. אינך צריך להסתמך על היבטים חיצוניים של התנהגות כדי לדעת על ה"פנימיות" שלו. כל המנגנונים שהוספתה לו לא קירבו את הרובוט כמלוא הנימה לקיומה של התנסות סובייקטיבית.

    • אסף   ביום 28 בנובמבר 2013 בשעה 22:49

      זו הנחת המבוקש. טעות לוגית קלאסית. לא למדתי מזה מה לדעתך הקריטריון לכך שמישהו או משהו מרגיש כאב.

  • שנטידווה   ביום 25 בנובמבר 2013 בשעה 16:45

    לאחר שסיימתי לכתוב את תגובתי הכל-כך-ארוכה ופרסמתי אותה אצלך בבלוג ראיתי שהחמצתי כמחצית של רשומתך הכל-כך-ארוכה שלך :-) (למרות שבפעם הראשונה קראתי אותה על שני חלקיה), וגם אל דבריך הכתובים בה ארצה להתייחס.

    למרות שנדמה שאתה מצליח למוסס את "הבעיה הקשה של התודעה" בטענתך שהתודעה היא מושג מעורפל ובכך כביכול שומט את הבסיס שמתחתיה, אני חושב שהבעיה בעינה עומדת. לא משום השאלה בשביל מה אנחנו *צריכים* תודעה, שאלה שלדעתי אינה רלוונטית כמו גם ההנחה האבולוציונית(?) שמסתתרת מאחוריה, אלא משום שבאמת איננו יודעים להסביר מה גורם למה: האם זוהי הפעילות המוחית הביו-כימית-חשמלית שצורות שונות שלה מהוות את מגוון תפישותינו ותחושותינו הסובייקטיביות, או שמא זהו משהו אחר שקרוב לפעילות מוחית זו עד מאוד אבל בו-בזמן גם נפרד ממנה באופן בלתי ברור שמהווה את הסיבה לכך שהפעילות המוחית תתרחש כפי שתתרחש? וכשהיא מתרחשת – איך בדיוק סיבות ונסיבות שונות גורמות לפעילות המוחית ו/או התודעה להשתנות פעם למצב כזה ופעם למצב אחר? או, האם הסבר פיזיולוגי-ביולוגי בלבד יכול לתת מענה לדרכים ולצורות השונות בהן מוחנו ו/או תודעתנו פועלים? או למשל, מה בפעילות הביו-כימית-חשמלית במוח מאפשר לנו לזכור או לייצר דימויים ויזואליים ואיך בדיוק? תקן אותי אם אני טועה, אבל נדמה לי שלחוקרי המוח אין תשובות ברורות לשאלות אלו.

    ספציפית לטענתך שהתודעה, בדומה למושגים אחרים רבים בחיינו שהם מעורפלים, שוב אחלוק עליה. קודם כל משום שהשכל, ההיגיון והיכולת לתת הסבר מילולי אינם האמצעי היחידי שבאמצעותם ניתן לדעת משהו. האמצעי הנוסף והבהחלט לא פחות חשוב היא היכולת לתפוש, לחוש ולחוות באופן מיידי דבר מה זה או אחר. למשל אהבה: יכול להיות שהיא מושג מעורפל בשביל השכל, אבל בוודאי שאין היא מעורפלת כתחושה וכהרגשה. לכן לומר שאהבה (ומושגים דומים) הינה מושג מעורפל, זוהי טענה שאינה נכונה.

    זאת ועוד: המילה תודעה עצמה, מצביעה על מהותה: היכולת לדעת. לדעת מה? לדעת את מה שמחוצה לה באמצעות אברי-החושים ולדעת את עצמה.

    בהקשר של הדהרמה והטכניקות המנטליות השונות שלימד הבודהה, הבודהה היה מדויק מאוד בהגדרותיו את התודעה, אם כי עבורנו שאיננו אמונים על השפה בה הדהרמה נמסרת והמינוחים בהם היא משתמשת, הדברים מעט מסובכים אבל לא בלתי ניתנים להבנה. הקושי הראשון נובע מן ההבדלים בין המילים והמינוחים של הדהרמה לבין המילים שבשפות בהן אנחנו חושבים ומדברים, במקרה שלנו אנגלית ועברית. אני לא אעמוד כאן על כל ההבדלים בתרגומים של המילה 'תודעה' בין השפות השונות, אולם רק אציין שבגדול הדהרמה משתמשת בשלוש מילים אשר בהקשרים מסוימים מצביעות על שלושה היבטים דקים ושונים של מכלולי הפעילויות המנטליות השונות ובהקשרים אחרים הן מילים נרדפות ו/או חופפות, ואשר באופן מדויק מתארות את מה שבעברית אנחנו מכנים כ'תודעה': 1. צִיטָּה, שפעמים רבות מתורגמת כ'לב-תודעה', וזאת כדי להצביע על כך שהיא כוללת גם תהליכים רגשיים וגם תהליכים שכליים, ואותה אפשר לתאר כ'התנסות סובייקטיבית', 'תודעה', 'הכרה', 'מצב תודעה (או) הכרה'. 2. מַנַס, מילה המתארת את מכלול התהליכים המנטליים המתייחסים לפעולות של מחשבה, דיבור וגוף, ו/או לתהליכים המוכרים לנו כ'חשיבה', 'התכוונות' או 'רצון'. 3. וִיניָאנָה, והיא מתורגמת כ'תודעה', 'הכרה', 'מודעות', 'ידיעה'. אנחנו יכולים לראות כמובן את הבעייתיות של התרגום לאנגלית ולעברית, וגם את הבעייתיות של החפיפה יחד עם ההבדלים הדקים בין המילים הללו המשמשות יחדיו כשלושת המינוחים הטכניים של הדהרמה כדי לתאר את מה שאנחנו מתרגמים באופן בלתי מספק לעברית כ'תודעה' ו/או 'הכרה', אולם אני חושב שכולן יחדיו על שלל תרגומיהן מתארות באופן מדויק לגמרי את מכלולי ההתנסויות הסובייקטיביות של האדם, ובאופן דומה ושונה גם התנסויותיהם הסובייקטיביות של יצורים בעלי תודעה אחרים.

    לאור כל זאת, אני חושב שטענתך שהתודעה הינה מושג מעורפל היא פשוט טענה שאינה נכונה.

    לגבי היותה של התודעה בעיה פתירה או בעיה בלתי פתירה אין לי דעה לכאן ולכאן. אינני ממהר להספיד את המדע, אבל גם אינני מהר לתלות בו את תקוותיי שבזמן כזה או אחר יידע להסביר את מה שכרגע אין בנמצא לו הסבר.

    • אסף   ביום 28 בנובמבר 2013 בשעה 22:44

      התודעה היא מושג מעורפל בשפה היומיומית. ברור שאפשר להגדיר אותה באופן טכני, אבל זה לא העניין. אהבה ממשיכה להיות מושג מעורפל גם מבחינת תחושה והרגשה. ההרגשה דומה מאוד לפחד וחרדה, ואפשר להתבלבל ביניהן בקלות. יש כאלה שאהבתם נחווית באכזריות, ויש שיגידו שאין לתשוקה דבר עם אהבה אמיתית שעניינה מסירות הנפש. כמו כל המושגים, לאהבה יש הסטוריה והיא תלויית תרבות.

      לגבי התודעה והמוח, אני פשוט לא מבין את השאלות שאתה שואל. המשימה כאן היא לנסות להסביר את התודעה באופן שלא יצריך יישות שאינה "חומרית". ברגע שאתה מכניס משהו שאינו מוח פרופר לסיפור, נגמרה הבעייה. אבל זה פיתרון טאוטולוגי שאינו מסביר דבר. כי עדיין יש מוח, ויש בו הרבה מדי דברים שפועלים "במקביל" לחוויה הסוביקטיבית, ונראה גם שאין יותר מדי חוויות של תודעה כשהמוח נהרס או מפסיק לעבוד. כיוון שכך, המשימה היא לנסות להבין כיצד תודעה תלויה במוח. מבחינה פילוסופית, אנחנו יכולים רק לשער ולהציע הסברים אפשריים. המדענים יצטרכו לבדוק אותם. הגישה האבולוציונית נדמית לי רלוונטית אבל היא כמובן לא הזוית היחידה להסתכל על זה. אני פשוט שואל "בשביל מה יש תודעה" כמו שהיינו שואלים "בשביל מה יש עפעפיים". האבולוציה היא תיאוריה שמסבירה דברים כאלה די טוב גם כי היא מאחדת את השאלות "בשביל מה זה טוב" עם השאלה "איך זה נוצר".

      • שנטידווה   ביום 2 בדצמבר 2013 בשעה 20:56

        על-אף שאהבה נחווית בזמנים שונים באופנים שונים בין אדם לעצמו ואצל אנשים שונים בצורות שונות, כשמישהו אוהב הוא יודע "אני אוהב". הערפול הוא אך ורק בתחום השכל שמנסה להסביר בבהירות משהו שלא ממש בתחום תפישתו. שוב, השכל אינו האמצעי היחידי שדרכו אנחנו יכולים לתפוש את המציאות על גווניה השונים.

        לגבי התלות של התודעה והמוח, זה בערך כמו היחס בין הזרמים החשמליים במחשב לבין המוליכים שהם זורמים בהם: החשמל עצמו, אם ניתן להתבטא כך, אינו נפגע; אולם מכיוון שהחומרה בה הוא זורם פגועה, יהיו שיבושים בתפקוד שלו. אינני יודע עם הדוגמה הזו היא הטובה ביותר בנמצא, אבל אני חושב שהיא יכולה להסביר בצורה טובה פחות או יותר את היחס (שעשוי להיות) בין התודעה למוח.

        אתה כותב "המשימה כאן היא לנסות להסביר את התודעה באופן שלא יצריך יישות שאינה "חומרית". ואני שואל – למה? למה זהו צריך להיות קו החקירה הלגיטימי היחיד? רק משום שמדענים החליטו באופן שרירותי שאפשרות אחרת אינה אפשרית? אם אנשי המדע אכן חסרי פניות או אינם מוטים, הרי שכל כיוון חקירה הוא לגיטימי ולא רק מה שמדענים מניחים מראש כאפשרי או כלא אפשרי.

        • אסף   ביום 9 בדצמבר 2013 בשעה 08:42

          אני לא בטוח ש"אני אוהב" זו ידיעה חד משמעית. זה לא תמיד ככה. לפעמים מתבלבלים בין אהבה לתשוקה למשל. לפעמים לא בטוחים. אבל נניח לזה, כי קשה לדון בדברים שאמורים להיות חווייה סוביקטיבית. אצל כל אחד זה קצת אחר כניראה…

          גם אני לא בטוח שהדוגמה של חשמל ומחשב אידאלית. בהעדר החומרה של המחשב, החשמל הוא חסר משמעות. אי אפשר להבין את התוכנה מנקודת המבט של החשמל. זה חסר טעם. וממילא חשמל הוא גם חלק מעולם "החומר".

          הדחייה שלי של דואליזם היא בגלל שזה רק מנציח את השאלה, ולא מקדם הבנה. זה כמו להגיד "אלוהים". יש את הדברים שאני מבין (נניח, איך המוח מווסת את הנשימה) ויש את הדברים שאני לא מבין (נניח, חווייה סובייקטיבית של אהבה). הבעיה היא איך לגשר על הפער בין המוח לחווייה. כשאומרים שיש בנוסף למוח משהו אחר לגמרי, הפער מונצח ולא צריך יותר לגשר עליו. זה פיתרון מלאכותי Deos ex machina. ביום שאראה אהבה שלא צריכה מוח, אשתכנע שזה אפשרי… :)

  • הרצל   ביום 29 בנובמבר 2013 בשעה 02:25

    "זו הנחת המבוקש". מעניין שזה מה שחשבתי כשקראתי את הדברים שלך לגבי הרובוט. אם לדעתך הרובוט יהיה בעל התנסות סובייקטיבית, בבקשה תסביר לנו איך? הרי אתה בנית אותו. אתה הרי אמור לדעת איך הוא עובד. בבקשה תספר לנו איך הסובייקטיביות תעלה מתוך האינטראקציה של החלקים שלו.
    ההנחה היחידה שלי היא שאנחנו מדברים על הטכנולוגיה הידועה וביחוד על טכנולוגיות המחשבים. אם אתה מדבר על טכנולוגיה עלומה שתהיה בעתיד, אז כשנדע נדבר. האם לדעתך השעון שלך יחוש כאב אם תפיל אותו לרצפה? האם המחשב שבאמצעותו אתה קורא עכשיו יחוש כאב אם תנפץ אותו לרסיסים? כשהייתי ילד קטן ניסיתי להציץ בחורים של הרדיו כדי לראות את האנשים שקולם נשמע באמצעותו. היום ברורה לי הטעות כי אני יודע איך הרדיו עובד. אתה מנסה לעשות מיסטיפיקציה היכן שאין לה מקום.

    לגבי המוח והתודעה, לא כתבתי: "אלא שלעולם לא נוכל לדעת *באופן עקרוני" אלא שלא ימצא הסבר למקורה של ההתנסות הסובייקטיבית בפעילות המוח. יש הבדל גדול מאד בין הדברים. זה גם לא הייתה אמורה להיות התחלתו של דיון פילוסופי אלה השורה התחתונה מבחינתי מכיוון שיש לי ספק גדול לגבי התוחלת של ריבוי המילים בנושא. את הגלגל כבר המציאו יותר מפעם אחת במהלך ההיסטוריה, אבל כנראה ששאלת התודעה היא מסוג השאלות שכל דור צריך לגלות את התשובה לה מחדש בעצמו.
    בכל זאת כמה מילים כדי לא להשאיר את הדברים לגמרי באוויר ולתת מושג על הכוונה שלי.
    יש את הביטוי במסורות ההודיות העתיקות: "סאט-צ'יט-אנאנדה" (סאט-המוחלט, צ'יט-תודעה).
    הביטוי הזה יוצר זהות בין המוחלט לתודעה. המוחלט שנמצא מעבר לכל היבט יחסי של המציאות (כולל המוח) הוא תודעה, תודעה טהורה. לכן ברור למי שמקבל את הנכונות של הביטוי הזה שתודעה (במובן היסודי של מודעות) אינה יכולה להיות תוצר של פעילות המוח.

    • אסף   ביום 1 בדצמבר 2013 בשעה 12:11

      אם זה לא הנחת המבוקש, אז זה לפחות הנחה של משהו שהוא כלל לא מובן מאליו: אתה מקבל את הנכונות של הזהות בין המוחלט לתודעה, ולכן מסיק שהיא אינה יכולה להיות קשורה לפעילות המוח.

      ראשית, אני לא מקבל את ההנחה הזו. שנית, לגבי ההערה הראשונה שלך, אני מתחיל בבדיקה של השאלה "מה זה סוביקטיביות" לפני שאני מצהיר אם למשהו או מישהו יש חווייה סוביקטיבית.

  • הרצל   ביום 29 בנובמבר 2013 בשעה 15:16

    עוד הערה.
    לדעתך חקר המוח יכול להביא לפתרון שאלת התודעה. כלומר שכשנדע את דרכי העבודה של המוח בצורה יותר טובה משאנו יודעים היום נדע גם את מקורה של ההתנסות הסובייקטיבית. לעומת זאת כשהדבר נוגע למכונות מעשי ידי אדם (הרובוט) אתה נוקט בגישה הפוכה לגמרי ומתעלם לחלוטין מכל מה שאתה יודע על אופן הפעולה של הרובוט לצורך ההכרעה אם הוא בעל ההתנסות הסובייקטיבית למרות שיש בידך ידע מפורט ביותר.

    • אסף   ביום 1 בדצמבר 2013 בשעה 12:19

      זו ביקורת מעניינת. אבל שגוייה. אני לא יודע מה זו התנסות סובייקטיבית, ולא מתיימר לדעת מראש מה זה. אני חוקר מה זה. אני מסתכל ובודק בעולם שלי מי טוען שיש לו דבר כזה (כולל אני עצמי) ומה זה אומר להיות בעל התנסות כזו. אם אני עושה את זה באופן שיטתי, אני יכול לדמיין גם רובוט שטוען שיש לו דבר כזה ומשוכנע שהוא צודק. עדיין לא הבנתי למה לפקפק בזה, יותר מאשר לפקפק בכך שאתה מספר לי שיש לך התנסות סוביקטיבית.

      אם הסיבה לפקפק בזה היא בגלל ש"המוח" של הרובוט הוא מכונה שאני בניתי ואני "מסיק" שלא יכולה להיות לו תודעה. הרי זו הנחת המבוקש. שכן אני לא באמת מסיק, אלא מניח שזה ככה!

  • הרצל   ביום 1 בדצמבר 2013 בשעה 15:51

    "משהו שהוא כלל לא מובן מאליו" – אכן, אבל צריך להוסיף – לא מובן למי?
    אולי למרבית האנשים, ביחוד בתרבות המערבית, לא מובן עצם קיומו של יסוד מוחלט במציאות. כל שכן זיהויו עם תודעה. זה גם לא מצב חדש (אם כי הממדים יכולים להיות שונים מתקופה לתקופה וממקום למקום). כבר בבהאגאוואד גיטא נאמר:
    "אחד, רואה אותו כפלא, אחר כמו כן מדבר עליו כפלא וכפלא אחר שומע אודותיו. עם זאת יש שלא מבינים אותו."

    בכל מקרה דבר אחד צריך להבהיר, הביטוי "סאט-צ'יט-אנאנדה" (ודומים לו) אינו אמור להיות הנחה פילוסופית. אלו שטבעו את הביטוי לא התפלספו. זה אמור להיות ביטוי מדויק להתנסות שלהם במציאות.

    • אסף   ביום 9 בדצמבר 2013 בשעה 08:47

      זה "אמור להיות" ביטוי מדויק להתנסות שלהם במציאות? ובתורה כתוב שאלוהים דיבר אל משה מתוך הסנה הבוער. ובברית החדשה כתוב שישו מת וקם לתחייה. מי שמני שופט?

  • יואב   ביום 10 בדצמבר 2013 בשעה 10:36

    אתה כותב "המשימה כאן היא לנסות להסביר את התודעה באופן שלא יצריך יישות שאינה "חומרית". ואני שואל – למה? גם אני שואל למה, היוונים שהגו את הרעיון שקיים אטום, לא ראו אותו ולא ידאו בוודעות על קיומו ולא היו להם כל אמצעים לדעת שיש קיום לאטומים, בקיו הזה המחשבה שיש דבר שנקרא אטום בתק היוונית היא אקט מאד לא מדעי ובכל זאת הרעיון התחיל ממקום מעד לא מדעי, ואני בטוח כי וישנן דוגמאות נוספות, העובדה כי אין למדע דרך למדוד להוכיח או להפריח משהוא לא הופחת אותו ללא קיים או לא קיים כפי שהמדע חושב שהוא קיים, חורים שחורים נובאו קודם על סמך תאוריות וחישובים ורק לאחר מכן נמצאו ראיות כי הם קיימים בערך כמו האטום, זה שהמדע יושב בבאר מאד גדולה ומנסה לומר לנו שמה שמיחוץ לבאר לא קיים לא מוכיח את אמיתותה של האמירה הזאת של המדע, המדע או המדענים היו יכולים להיות פחות יהירים ולומר שכרגע אין למדע דרך לחקור את התודעה אך זה לא פוסל את האפשרות שהיא קיימת מיחוץ לתפיסה המדעית
    הרי במדע עצמו כל תאוריה נחונה עד שמגיעה התאוריה הבאה שמצליחה לתאר בצורה יותר מדויקת את התופאות הניצפות…