מי מדבר לי מהפה בסדר הפסח?

אנחנו חוגגים את הפסח כמו עבדים. בלי לדעת בכלל מי הפרעה שלנו, ומי אנחנו. במקום לחקור ולשאול מה פרושו של דבר להיות בן חורין, להשתחרר מהכבלים, להיות אדם חופשי, אנחנו "בוחרים" בתודעה של עבדות: גם השנה נשמש סוכנים בהפצה של רעיונות שאנחנו לא מאמינים בהם, בלי לדעת אפילו למה.

כשהייתי ילד אהבתי את פסח. איך אפשר שלא לאהוב חג בו כל המשפחה מתרגשת, מתכוננת, אוכלת מאכלים מוזרים, ושרה שירים משונים? במיוחד אצל סבתא שלי, הארוחה קבלה מימדיים מיתיים, עם שבע עשרה מנות, מפה צחורה, וכמובן הטקס שאי אפשר היה להחסיר ממנו תג ואות. הלב פעם בחוזקה לפני שהגיע תורי לקרוא בהגדה. רק שלא ייצא לי הרבה ארמית או החלק הזה עם השדיים. הכל ערוך, הכל מסודר, הכל מותאם ובנוי בדיוק בשבילי – ילד בן עשר, או חמש. והיגדת לבנך זה לא סתם חלק מסדר הפסח. זה לב העניין.

לדתות יש את היכולת המופלאה הזו לתפוס אותך. את סיפור יציאת מצריים אנחנו מצווים לספר לילדים. לתבל בחידות ומשחקים (מישהו מצא את האפיקומן?), בשירים, שגם הם חידות (אחד עשר כוכביא, מישהו?), ובהילה כללית של חשיבות וקדושה (אליהו הנביא!). אפילו היין מאורגן כחלק אינטגרלי, וילד שלא השתכר פעם אחד בסדר הפסח לא חווה אותו במלואו.

כשהייתי באנגליה ראיתי את זה קורה בחגים הנוצריים. אבא כריסטמס מגיע בלילה, כמו אליהו הנביא, ומביא מתנות אפילו בלי שצריך למצוא את האפיקומן. במרכזו של חג המולד עומד תינוק, ויש הצגה מסתורית על ביתלהם, על מלכים שבאים מהמזרח, ויש שירים יפים בכנסיה. זה בלי להזכיר את העץ הצבעוני והמואר. גם לפני שנבנתה מערכת מסחרית משומנת סביב ה 24 בדצמבר, חג המולד נחווה אצל רבים כרגע מיוחד, משפחתי, מחובר ואידילי.

המשמעות הדתית של חג המולד כבר עומעמה, לפחות באנגליה, אבל ההילה נשארה. אולי ביחס הפוך לירידה בערך הדתי של החג החלה נסיקה בכל ההיבטים האחרים – היסטריית מתנות שמתחילה חודשיים לפני כן, כרטיסי ברכה, ומתכוני אפייה לתרנגול הודו שאף אחד בכלל לא זוכר למה צריך לאכול אותו בזמן הזה.

אני נזכר בכל זה כיוון שפסח הוא במובנים רבים חג המולד של היהודים החילוניים בישראל. ארוע משפחתי, שהמשמעות שלו עומעמה, אבל הטקס בו ממשיך להתקיים ברמת העטיפה. אבל בניגוד לחגים הנוצריים, הגרסה היהודית היא פי אלף יותר חזקה. הסיפור הדתי-לאומי שזור בטקס רב מימדים שנמשך שבעה ימים וכולל אכילה של מאכלים מיוחדים, סימבוליים, וקריאה בקול של טקסט עתיק בליווי זמירות מיוחדות. זה מתכון-על לשימור ושכפול המסר, וזה עבד עד היום ביעילות מרשימה. הדת היהודית הצליחה באופן פנומנלי לשמר מסורת נוקשה ולא מפנקת במשך אלפי שנים, וסדר הפסח הוא דוגמה ומופת למנגנון שכפול יעיל כזה.

אפשר לדעת עד כמה הוא יעיל כשמתבוננים בפער בין התוכן של החג לשמחה והעונג שכרוכים בשכפולו. צריך להיות עוור וחרש כדי לא להבחין שמדובר בתוכן איום ונורא: אלים, מתבדל, קורבני, מסורבל. ולמרות זאת אנחנו משמשים בשמחה כלי להעברתו מדור לדור, בזמרה ושתיית יין, בדקלום ובמסגרת החברתית החזקה ביותר – המשפחה המורחבת (בלי להזכיר כמובן את סדרי הפסח המוקדמים בבית הספר ובגני הילדים).

אבל הצלחה בשכפול המסר היא לא סיבה מספיק טובה להמשיך לשכפל אותו. כמו הדבקות העיקשת בברית המילה, אנחנו עושים את זה כי כולם עושים את זה. המסר, שהוא לב העניין, הפך למסורת. מעין מנהג שיש לעשות אותו בדיוק כמו שסבא עשה אותו. למה? ככה. אם ידחפו אותנו לפינה נגיד "זה בשביל המשפחה", כי מה אחרת נוכל להגיד? שאנחנו באמת עושים זאת מתוך חובה לספר לילדים שלנו שאלוהים שאנחנו לא מאמינים בקיומו הרג למצרים את הילדים בשביל שבני ישראל יוכלו לברוח ממצריים לפני 3000 שנה? אין לנו סיבות אמיתיות. אנחנו מפברקים סיבות, ומאמינים להם כל עוד לא צריכים לחשוב על זה יותר מדי.

בניגוד לתכנים אחרים במסורת היהודית, להגדה לפסח אין חן ואין שעור קומה. מדובר בטקסט טרחני, אלים, מגושם, ואם זר היה נקלע לארוע המשונה הזה – וזה לפעמים אכן מתרחש – יהיה קשה להסביר מה קורה בלי להקלע למבוכה גדולה. "תראה, ג'יימי, מה שאנחנו מנסים לעשות בחג הזה זה לזכור שאנחנו עם נרדף, שמתנכלים לנו בכל דור ודור, אבל יש לנו אלוהים חזק ונוקם, והכי חשוב שלא נשכח את זה אף פעם ונמשיך לספר את על כך לילדים שלנו בכל שנה." מביך זה לא מילה.

אפשר כמובן לנסוך אל תוך החג הזה משמעויות עמוקות יותר. חג של חירות זה דבר גדול, וראוי היה שנחגוג את חירותינו ונעמיק לחקור בה יותר מפעם בשנה. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, בכל דור ודור, מה היא חירות? מהו שיעבוד? כיצד נוכל להתעורר ולראות חירות בחיינו אלה? קריאה מכנית של טקסט עתיק שהמסר שלו במקרה הטוב לא רלוונטי, במקרה הרע, פוגעני ומזיק, לא יכולה להיות ביטוי של חירות כזו. אכילה של מאכלים סימבוליים להזכרת התוכן של הסיפור הזה גם היא לא ביטוי לחירות הזו. אלו ביטויים לשעבוד למנגנון שכפול עצום וחזק שנוצר מתוך חרדה שהמסורת תאבד. זו מסורת שמשכפלת את עצמה תוך שימוש בבני אדם.

אם נסתכל לעומק נראה שמה שמניע את הסדר כהלכתו אצל עשרות אלפי משפחות חילוניות זה הפחד. הפחד להפסיק משהו, שאמנם כבר אינו רלוונטי לנו מזמן, אבל נתפס איכשהו כמהותי וחשוב. דווקא החילוניים הם המסורתיים ביותר מבין היהודים. לדתיים יש סיבות עמוקות יותר לחגוג את הפסח. בשבילם התוכן אינו נפרד מהצורה. אבל בשביל חילוני מהשורה כל מה שנשאר זו הצורה. ומדהים לראות את ההאחזות בה, כאילו זה הקש האחרון שבלעדיו נסחף אל תהום הנשייה.

יש את מי שאוהבים אותו, כמובן. בשבילם, בהנחה שהם חילוניים, פסח הוא פיסת נוסטלגיה רוטטת לאותה תקופה קסומה בבית אבא, השירים, הסיפורים, הביחד סביב השולחן. הנה לכם, המנגנון עובד במלוא המרץ. גם במקרים אחרים העבדות יכולה להרים את ראשה. אולי מעין מחשבה ש"זה חשוב", "בשביל הילדים" כדי "להיות שייכים" או כל סיסמה מהסוג הזה שנהגית אל מול מישהו שמעז לפקפק בחשיבות של ארוחת הערב המבויימת הזו.

אנחנו חוגגים את הפסח כמו עבדים. חוזרים כמו תוכי על משפטים בארמית, ובמקרה הטוב בכלל לא מבינים מה הם אומרים. מישהו אחר מדבר מפינו, ואנחנו בכלל לא שמים לב. עבדים גם לאוכל, עבדים לשירים, עבדים לנורמות החברתיות ולהרגלים. בין המתכונים והצלחת מסתתר מסר שאנחנו עושים את עצמנו כאילו לא ראינו אותו. אבל הוא מדבר מפינו בעל כורחנו. אין מה להגיד, מנגנון הפסח מועמד לפרס הקונספירציה הממולחת בתחום שימור הרעיונות הדתיים. אבל אולי השנה נוכל לשים לב לכך ולעצור. אולי נלמד שיש לנו עדיין את יכולת הבחירה – מה לספר לילדים, ומה לספר לעצמנו. אפשר לעשות חג חירות אחר.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • קרן   ביום 13 באפריל 2014 בשעה 08:58

    אפשר בהחלט לעשות חג חירות אחר. אנחנו יצרנו הגדה משפחתית, והוספנו מנהגים חדשים.

  • nachum   ביום 13 באפריל 2014 בשעה 09:49

    חג שמח!

  • אהרון   ביום 13 באפריל 2014 בשעה 14:23

    תודה על הדברים, אבל… אני חושב אחרת.
    לטכסים יש יכולת מופלאה לאפשר לנו להתפתח, וכך גם לתהליכים הרוחשים במסורת שלנו בחג הפסח.
    אני מוצא עצמי חווה התחדשות וצמיחה מסוג חדש בכל שנה, נוכח החג וגבולותיו מצד אחד ונוכח מה ומי שאני וסביבתי באותה העת והשנה, מצד שני.
    גם לשבת במדיטציה יכול להראות מבחוץ כמעשה טרחני וכו'.

    לא אטריח אותך ואתכם כאן בכניסה לעומקי הדברים האפשריים לנו בחג, אבל אם אתם מעוניינים, אתם מוזמנים לאתר שלי 'יחודא, אהרון קריצר' ושם תוכל/ו לקרוא על דברים שעלו אצלי בשנים האחרונות נוכח המסורת של חג הפסח (מדור החגים, חג הפסח).

    חג שמיייח ואביב בלב.
    אהרון קריצר

  • אלירן   ביום 13 באפריל 2014 בשעה 18:02

    יש משמעות מאוד עמוקה וחשובה לחג הפסח. זהו בעצם סיפור היווצרות העם והזהות היהודית הנבדלים באופן סגולי-תודעתי מעמים וסוגי קיום אחרים. העם היהודי בעיקרו היה והוא עם של חופש וקשר נשגב לבריאה ולקיום ואילו היום מרבית העם איננו שונה לרוב מאותו העם שמתואר בספר התנ"ך אף ממעמד הר סיני – קשה עורף , אוטם אוזניו וחוטא …

    "החילונים" – הוא החלק של העם שנפל בשבי של החופש שהוא דיגלה של המלכות של הזמן הזה והלך לעבוד את עגל הזהב ולחגוג את יצריו מצד אחד אך גם להשתחרר מעול המסורת החונקת הטרחנית והלא פשרנית.

    ולמרות זאת בסוד פסח טמון ניצוץ המהות היהודית – הסיכוי הקדמון שעומד לנו תמיד להשתחרר ממעגל השיעבוד והסבל ( סמסרה מישהו? ). וכמובן שהפרעונים עודם איתנו – הלא הם עבודת הזוהר של הפירסום וההצלחה הכלכלית (הלא זה רק תחליף זול לסולם יעקב של הלוטים בערפל, אנו), שאותו מקדמים אנשי הפירסום (הכהנים של עגל הזהב), וכמובן החמדנות והבצע, השקרים והמירמה, האטימות והדורסנות וכולי…

    אני חושב שצעירינו עוד יעמדו (וחלקם כבר עומדים) על משמעותו האמיתית של חג הפסח בתקווה יחד עם כשתקרה בארץ מהפכה שורשית ועמוקה מבחינת הנהגה וסדרים. ובכן יחגגו האנשים את הפסח כשזרעים קטנים של סוד רוחני יעברו בערוגתם התודעתית ואלו שיקלטו יבשילו בבוא העת הנכונה.

    שיהיה חג שמח ומשחרר לכל בית ישראל!

  • אהוד   ביום 14 באפריל 2014 בשעה 03:47

    טעות לעולם חוזרת

    'מַצָּה זוּ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים
    לְקַיֵּם כְּמָה שֶׁנֶאֱמַר
    עַל מַצּוֹת ומְרוֹרִים יֹאכְלֻהוּ.'

    לֵידָתוֹ שֶׁל עַם כְּרוּכָה
    בְּדָּם וָאֵשׁ וְתִמְרוֹת עָשָׁן
    אַלְלָה שֶׁמַּקְשֶׁה אֶת לֵב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל
    מַלְאַךְ חַבָּלָה מַשְׁמִיד, מְאַבֵּד
    מְנַגֵּף מֵאֲחוֹרֵי מְזוּזָה שֶׁלֹּא סֻמְנָה בְּדָּם
    מַכַּת מִשְׁפָּחוֹת.

    וְאוּלַי שְׂרָפָיו רַק שִׂכְּלוּ אוֹתִיוֹת
    סִכּוּל מְמֻקָּד
    לֹא סִמְנוּ מִסְעָדָה ערבית בִּמְקוֹם עברית
    וְאוּלַי רַק הַשֵּׁם הִטְעָה אוֹתָם.
    וְעָלְתָה שַׁוְעָתֵנוּ הַשָּׁמַיְמָה לְקַבֵּל הֶסְבֵּר
    אַךְ כְּבָר לֹא הָיָה עִם מִי לְדַבֵּר.

    נכתב במלאת שלושים לטבח במסעדת 'מצה' בחיפה

    אפריל 2002

    • אהוד   ביום 15 באפריל 2014 בשעה 17:26

      לאור הפוסט של אסף, חגגתי אמש את ליל הסדר עם מודעות למה שאני עושה. השנה, לשם שינוי, היינו, רעייתי ואני, בני חורין. חופשיים ממחויבות לשלושת ילדינו ולבני משפחתם שחגגו או בחרו שלא לחגוג במסגרות אחרות. ממש ברגע האחרון הוזמנו לחגוג עם חברים טובים, משפחה חילונית למהדרין. מה אהבתי בסדר הזה? אהבתי את תחושת השיכות. למרות שלא חגגתי מעולם בחברת חברים אלה ובני משפחתם – הרגשתי בבית. להרגיש בבית מבחינתי, זה לחזור ולספר ביציאת מצרים. לחזור ולקרוא בעברית תנכית, להגיד לבנך ולבתך שיודעים הכל אודות העולם הוירטואלי, מהו קמץ קטן. לנסות ולהבין קצת ארמית – השפה הזרה הראשונה של אבותינו בזמן שהאנגלים עוד לא ירדו מהעצים. לאכול ביצים במי מלח,לספר את הבדיחה החבוטה בקשר לכך ולהתפלא שמישהו עוד לא מכיר אותה. לשתות ארבע כוסות של יין משובח – פטי סרה של יקבי ברקן- לאכול מרור המון חרוסת ואפילו מצה כזית . להתפלפל כמה זה כזית . לשיר את השירים בלחן של בית הורי ובליווי פסנתר. לשמוח שילד אחר צריך לשאול את הקושיות. לאכול גאפילטע פיש ולהחמיא למארחת שהטעם הוא כמעט כמו אצל אמי. להבין בכל שנה , עוד משפט ועוד מילה. להבין את החשבון שעשה רבי עקיבא שסיכומו: " אמור מעתה: במצרים לקו חמישים מכות ועל הים לקו חמישים ומאתיים מכות" ללגום מרק עוף עם קניידאלאך, לאכול פטה כבד ספוג בחמאה בנוסח מסורתי של המארחת – תוך כדי שבועה להפוך ממחר לצמחוני ולהשתתף בהפגנה של 'תנו לחיות לחיות'. להמנע מאכילת העוף בתנור כדי לא להעמיס יותר מדי על המצפון. לאכול צימעס תוך כדי דיון מביך ממה מורכבת רביכה. לקנח בקומפוט מסורתי העשוי מתפוחים ושזיפים יבשים, לשיר אחד מי יודע והללויה לפי מנגינה של יוהן סבסטיאן בך. להקפיד לסיים כוס רביעית ולחזור הביתה ברגל כשלבך מלא שירי תודה על היותך יהודי

  • dana2   ביום 15 באפריל 2014 בשעה 10:55
  • אסף פדרמן   ביום 16 באפריל 2014 בשעה 18:09

    הי דנה2 ראיתי את הדיון שהתפתח בפורום תפוז. תודה.
    לא יודע איך עושים טראקבק. זה עושה את זה לפעמים אוטומטי.