איך מציינים את יום השואה בקמבודיה?

רצח העם היהודי הופסק בשנת 1945, והולכים ומתעטים העדים הישירים לאימה. רצח העם בקמבודיה התקיים בסוף שנות השבעים כך שהעדים הישירים הם כמעט כל האוכלוסיה, שצומצמה בכ -25% באמצעות רציחות, הגירה כפוייה והרעבה בין שנת 1975 ל 1979. ההערכות מדברות על בין מליון וחצי לשלושה מליון הרוגים בזמן משטרו הרצחני של פול-פוט והחמר-רוג' שניסו לכפות על קמבודיה מהפכה סוציאליסטית. הארץ מנוקדת באלפי קברי אחים שהקמבודים ממשיכים לחיות ביניהם גם היום.

ביום רביעי שעבר השתתפתי בפאנל בכנס רוחניות עכשווית שעסק בבודהיזם ופסיכולוגיה. אחת ההרצאות המצויינות ניתנה בו על ידי פרופ' קרול קידרון מאוניברסיטת חיפה שעורכת מחקר אנתרופולוגי רב שנים על קמבודים בארצם ובגלות (בקנדה) ועל דרכי ההתמודדות שלהם עם הטראומה שעברו עם רצח העם. ההשוואה להתמודדות של היהודים עם טראומת השואה מתבקשת.

קמבודיה היא מדינה בודהיסטית, וכך גם הגולים הקמבודיים משתייכים על פי רוב לבודהיזם מסוג תהרוואדה. מסתבר שיש לכך חשיבות רבה לדרך בה בוחרים הקמבודים להתמודד עם זכר הרציחות ההמוניות. לא הממשלה הקמבודית ואירגוני סיוע – אלא הקמבודים עצמם. מה שפרופ' קידרון מצאה הוא שבשני מישורים הקמבודים מסרבים להשתמש בדפוסי הזכרון והשיקום שנראים לנו כל כך אוניברסליים.

מה הם הדפוסים האלה? מבחינה לאומית או ציבורית זכרון השואה עצמו נחשב לדבר שיש לפתח, לשמר, לטפח ולהנחיל לדורות הבאים. כמו שכבר כתבתי, זה לא מקרה שקיים חיבור מיתולוגי בין פסח ליום השואה. הזכרון הוא אבן יסוד בתרבות היהודית, והדיאלקטיקה של "באו לכלותינו" היא שמן על גלגלי הלאומיות והרוחניות היהודיים. לכן זה לא מפתיע במיוחד שתבנית ההתייחסות ליום השואה, כפי שהיא מתבטאת למשל בתוכנית החדשה של משרד החינוך, עוסקת בצורך לזכור את הארועים.

על פסח כתבתי, וכמו על פי הזמנה הגיע האתר של משרד החינוך לספק את התימוכין. "מקומה של השואה הוא בתודעה ההסטורית של כל יהודי באשר הוא" כותב אבא קובנר, ומצוטט בדף הרציונל לתוכנית של משרד החינוך. בהמשך, "סיפור שואת העם היהודי הוא אחד מרגעי השפל בתולדות האנושות וראוי לו כי יילמד ויועבר מדור לדור, בבחינת 'והגדת לבנך'".

אם זה נראה לנו טבעי זה רק בגלל שאנחנו טבולים בצורת החשיבה הזו מינקות. היהדות בנוייה על זכרון, על שימורו, ועל חיים לאורו. כניראה שהיום אפילו יותר מאי פעם היהדות (הממלכתית) היא דת של היסטוריה. הסמכות, הסיפור, הרציונל, נובעים ומסתמכים לחלוטין על ארועים שהתרחשו בעבר ומהם ניתן לנו לגזור את דרכי הפעולה שלנו היום. במרכז כמובן עומדת הבטחת הארץ – על ידי האל או על ידי לורד בלפור שליחו, אין זה משנה כל כך.

לכן, מעניין כל כך לראות את ההתנגדות של הקמבודים להנצחה ולעיסוק בסיפור בתוך מערכת החינוך שלהם ובמרחב הציבורי, וזאת על רקע המסורת הרוחנית של בודהיזם התהרוואדה. אחד מהציטוטים שהביאה קידרון בהרצאה שלה עסק ביחס אל התקציבים הבינלאומיים שמונחתים על קמבודיה מתוך הרצון לסייע בהנצחה והפיוס – שוב, מתוך כוונה טובה של מי שחושבים שזו הדרך היחידה להתמודד עם שואה מהסוג הזה. מסתבר שלקמבודים עצמם יש דעה שונה על הנושא. בשבילם ללמד אל הילדים הרכים על הזוועות זו סכנה. תחת זה יש להשקיע בחינוך לערכים מועילים כמו עזרה הדדית וחמלה. מבחינתם ההנצחה הלאומית מיותרת ואפילו מסוכנת והיה עדיף להפנות את המשאבים המיותרים האלה להקמה של בתי ספר שיוכלו למנוע את רצח העם הבא.

לאתרי הזיכרון, שהתיירים מכירים בתור מבנים בהם אפשר לראות ערמות של גולגלות, אין שימוש בשבילם. לקמבודים הבודהיסטיים יש דרך אחרת ועתיקה להתייחס לקרובי המשפחה המתים שלהם ומבני ההנצחה לא רק חסרי משמעות, אלא למעשה מונעים מהם לקיים את הטקסים שנחוצים כדי להעביר סגולה טובה (merit) לאבותיהם שנספו וזקוקים לעזרה כדי להתקדם ולהשתחרר מהעולמות הקשים אליהם נקלעו. הסיבה לכך היא פשוטה, כמעט פשוטה מדי. בתהרוודה מעבירים את הסגולה הטובה לאדם ספציפי במיקום ספציפי. אי אפשר לעשות את זה באתר בו נערמות אלפי גולגלות לא מזוהות.

ההבדלים שמציינת קדרון לא נעצרים כאן. אנחנו סבורים שמבחינה אישית השורדים וכן דור שני ואפילו שלישי סובלים מפוסט-טראומה. אחת הדרכים המרכזיות לטפל בהפרעה פוסט טראומטית היא כמובן פסיכותירפיה בשיחה. לעתים קרובות – ואני לא יודע עד כמה זה נכון לגבי טיפול בניצולי שואה – השיחה כוללת חזרה מובנית אל אותו ארוע מכונן טראומה. שיחזור בסביבה מוגנת תוך מתן כלים להתמודדות והקהייה של האימה שמתלווה לזכרון. פוסט-טראומה בסופו של דבר היא הפרעה של זכרון. והקשר לזכרון לאומי הוא לא מקרי.

כמובן שמבחינה סמפטומטית גם קמבודים סובלים מתסמינים של פוסט-טראומה. אבל מעניין היה לשמוע עד כמה הם מתנגדים לשיטת הטיפול המערבית. על פי קידרון לשחזר את הטראומה על ידי שיחה נתפס כהתערבות מזיקה ובעייתית. היא אינה עולה בקנה אחד עם הפילוסופיה הבודהיסטית. הבעייה של החולים היא שהם חושבים על העבר יותר מדי, וצריכים לכן לקבל עזרה כדי להתחבר להווה ולהתכוון אל העתיד. זאת על פי הקמבודים לפחות. אני מאמין שפגיעה נפשית מהסוג הזה היא אוניברסלית, אבל ההבנה שלה משתנה מתרבות לתרבות, ולכן גם דרכי הטיפול והעזרה. הקמבודים, מסתבר, לא רוצים לדבר על מה שהיה. הם רוצים להביט את העתיד ולשכוח.

לבודהיזם יש גישה אחרת לגמרי לזיכרון והיסטוריה. אמנם הבודהה נחשב לדמות היסטורית, אבל הרציונל של הדת אינו נשען סיפורים היסטוריים מכוננים מהם אנחנו מצווים לגזור הנחיות להתנהגות בעתיד. למעשה הסיפורים המכוננים של הדתיות הבודהיסטים הם במובהק סיפורי אגדה שההיסטוריות שלהם לא ממש רלוונטית. אלא סיפורי הג'טקה, החיים הקודמים של הבודהה לפני הולדתו בתור אדם. ממילא, אלא סיפורים אישיים, על החלטות ופעולות מוסריות, ולא סיפורים על קלוקטיב שמחפש את דרכו ועל יחסיו עם האל.

מכאן שבתהרוואדה הקולקטיב אינו נתפס כקדוש או מיוחד באיזה אופן אינהרנטי, ודגש גדול מושם על מצב התודעה של האדם כבסיס להתנהגות מוסרית. אפשר להבין מהיכן ההתנגדות לשימור זיכרון האימה של שדות ההרג. שוב דבר טוב לא יכול לצאת מהחדרה של זכרונות איומים לילדים או מבוגרים. מצב התודעה שיש לשאוף אליו הוא מצב של חמלה והתיידדות, עזרה ושחרור. הזכרון וארועי העבר טבולים בקרמה רעה. המטרה היא ליצור קרמה טובה על מנת להשתחרר בסופו של דבר מהעולם הזה שמביא את האסונות האיומים האלה. המשמעות של להיות בודהיסט אינה בשימור של זכרון של ארוע היסטורי אלא בטיפוח איכויות חיוביות של התודעה וההתנהגות. היסטוריה היא קרמה, ומקרמה יש להשתחרר.

כששמים את זה על השולחן ככה, אפשר אולי להתחיל גם להסתכל על פולחן השואה היהודי-ישראלי באופן אחר. המסמך של משרד החינוך [pdf] מצהיר שזכרון השואה נחוץ לנו כדי ליצור "חברה שבה הקבלה והחמלה, הדאגה לאחר, כבודו ושוויון ערכו עומדים כנר לרגליה." אבל האם זה באמת הכרך לוגי ? האם חברת המופת שאנחנו שואפים אליה לא יכולה להתקיים אלא אם כן נעלה בזכרוננו חזור והעלה את השואה? אחרי הכל, השואה היא בדיוק המצב בו קמה חברה (חברת מופת!) שרמסה באלימות חסרת תקדים את האחר עד כדי שריפתו בכבשנים. האם הפחד שזכרון זה מעורר הוא תשתית טובה לחמלה? האם אפשר בכלל לצפות שדאגה לאחר תתפתח בסביבת זיכרון רעילה כל כך?

כדאי לשים לב עד כמה התוכנית של משרד החינוך מודעת בעצם לפוטנציאל של שחזור וערור הטראומה באמצעות הזיכרון. "ילדי הגנים, כמו כל אזרחי המדינה, נחשפים לצפירה ולאווירה המיוחדת ליום זה. בעידן של אמצעי תקשורת הנגישים לכול הילדים נחשפים לאירועים בדרגות שונות של חשיפה, וקולטים קטעי מידע ללא יכולת קוגניטיבית לתת להם פשר ומשמעות." הנחיות המשרד נועדו לעזור לילדים להתמודד – לא עם השואה אלא עם הזכרון עצמו. אבל בעוד פסח ממוסגר בתוך הקשר דתי של שחרור והתגבשות, השואה כארוע היסטורי היא ארוע אטום שקשה לפרשו והנסיון לתת לה "פשר ומשמעות" הוא עסק מסוכן ביותר. אין בה עונש משמיים, אין בה גאולה, אפילו גבורה גדולה קשה למצוא בה. היא בעיקר הדבר הגדול שאנחנו מפחדים ממנו, ואולי בצדק, שמציין שיא בשנאת העמים את העם היהודי. יש לי הרגשה שמתחת לכל המילים היפות על חמלה והאחר מסתרר הסיפור האמיתי שהוא זיכרון הנירדפות היהודית מקדמת הימים. מבחינתי, גם השנה מותר לילדים להישאר בבית ביום השואה ולחשוב על דברים אחרים. אשרי מי שממעט לחשוב על העבר ואסונותיו.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • דודי   ביום 30 באפריל 2014 בשעה 06:31

    יש הבדל יסודי אחר בין השואה לרצח העם הקמבודי. את השואה חולל עם זר, ואילו את רצח העם בקמבודיה יזמה וביצעה קבוצה מקרב הקמבודים. רוב המבצעים חיים כאזרחים רגילים בחברה. זה יכול להסביר את הרתיעה מהתעסקות בפרטי האירועים ההיסטוריים. (מחשש שנבירה יתרה תביא לרצון לנקמה).

    בהיבט יסודי זה דומה רצח העם בקמבודיה יותר לרצח העם ברואנדה, ומעניין להשוות לאופן שבו מתמודדים עם זכר האסון שם.

    חלק מההבדלים שמנית ביחס לזיכרון ולהיסטוריה פחות חדים, לדעתי, מכפי שאתה מתאר.

    ביחס לאתרי זיכרון, גם ביהדות מנהגי הקבורה מתייחסים לקבר מסוים של אדם ספציפי. קברי אחים או מציבות הם אילוץ. אתה כותב שאתרי הזיכרון עצמם מונעים מן הקמבודים לקיים את הטקסים הנחוצים להם, אבל למעשה הבעיה היא היעדרם של קברים מזוהים.

    באשר לסיפורים המכוננים של הדת, גם ביהדות הסיפורים המכוננים עוסקים באנשים. גם אם הגיבורים ממלאים תפקיד לאומי היסטורי, הסיפור הוא עדיין על גורלם ומעשיהם של בני אדם: אברהם, יוסף, משה או דוד. זה כמובן לא ייחודי ליהדות, קשה לי לתאר דת שאין לה בבסיסה סיפורי יסוד, וסיפור תמיד עוסק באנשים. את האמונה והמסורות הבודהיסטיות איני מכיר, אבל אני תוהה אם גם המאמין הבודהיסטי הפשוט תופס את הסיפורים כסיפורי אגדה שלא התרחשו מעולם, או שהוא מתייחס אליהם כמו שיהודי דתי מהשורה מתייחס נניח לעקידת יצחק או לסיפור יוסף והבור.

    • אסף פדרמן   ביום 30 באפריל 2014 בשעה 13:36

      דודי, יש משהו בדבריך, אבל אני רוצה לחדד.
      (1) כשגרמנים רצחו יהודים גרמנים, זה לא מאוד שונה מאשר שחמר (הקבוצה האתנית שממנה יצאו החמר רוג') רצחו קבוצות אתניות אחרות בקמבודיה – אפילו שכולם היו בודהיסטים. אנחנו שוכחים שהיהודים הגרמנים היו גרמנים, לא פחות מאשר היו יהודים.
      (2) יש הבדלים אחרים בין הדת הבודהיסטית לדת היהודית בנושא הפולחן והאמונות, אבל זה אולי פחות חשוב. מה שחשוב יותר הוא שהיהדות היא דת מאוד היסטורית. בשביל בודהיסטים ההיסטוריה היא משהו שעדיף לשכוח ולא "לעורר מחשבות" לגביה.

  • NACHUM   ביום 30 באפריל 2014 בשעה 07:14

    בשבילם ללמד אל הילדים הרכים על הזוועותTYPO-

  • גרשון   ביום 2 במאי 2014 בשעה 21:42

    אסף יקירי
    השנה הייתי מרותק לסיפורי ההישרדות ומשמעותם לגבי ההווה והעתיד.
    בהיצמדות לשואה וטכסיה יש קיבעון
    בצד המספר של 6 מיליון הקורבנות צריך להדגיש את מספר השורדים.
    במספר השורדים טמונה האופטימיות. לא עוד תרבות הקורבן היגע הזמן לתרבות השורדים.

    כמיליון וחצי שרדו את השואה. צריך להתחיל לחנך ולהעצים את מדינת ישראל ואת ילדיה לאורם של השורדים. לצורך זה צריך שינוי המדיניות מתרבות הקורבן, העבר והפחד, לתרבות השורדים, העתיד והתקווה. זה שינוי פוליטי רציני. איך מקבצים את כל אלו שרוצים לחנך לחברה שבה הקבלה והחמלה, הדאגה לאחר, כבודו ושוויון ערכו עומדים כנר לרגליה.
    אם נניח שמיליון וחצי שרדו, הרי ישנם מיליון וחצי סיפורים מרתקים. גם אלו שהמזל שיחק להם ולקחו הזדמנויות של שנייה הם גיבורים.

    אנו רואים חלק קטן מסיפורים אלו בספרים, בסרטים, בטיולי מורשת באירופה. זה כוח אדיר שצריך לקבל ביטוי במאות השנים הבאות.

    האמירה "משואה לתקומה" שליוותה אותנו עד היום צריכה להשתנות למשהו שדומה ל "משרידות לתקווה" או "מקורבנות לעוצמה"

    אולי "יד ושם", שוודאי, אוספת עותקים מכל הספרים והסרטים על השורדים תיזום חוק, כמו בספריה הלאומית, שחייבים לשלוח ל"יד ושם" עותק מכל ספר או תיעוד משפחתי על השורדים.
    כך יתחיל שינוי בהתייחסות המדינה לשואה. הצפירה תהייה לזיכרון הקורבנות והשורדים, שרובם כבר לא אתנו. נוסיף משואה שביעית לכבוד השורדים התקווה והחמלה. בכלל, החמלה צריכה להיות יותר בשיח החינוכי מהגן ועד הצבא. האם אלו חלומות רק שלי. האם החלומות יביאו לשינוי מציאות