אירוניה

טקסטים דתיים חפים מציניות וחסרים אירוניה כי הם לא עוסקים ביחסִי או באישי. ציניות מתחילה עם כפירה, ואירוניה נכנסת כשמישהו מתחיל לדבר על עצמו, כשיש גוף ראשון. אחרי הכל, לא נעים להיות גוף ראשון.

חזרתי מארבעה ימים של מדיטציה, דינמיקה קבוצתית, וקריאה בטקסטים עתיקים. אני רוצה להודות לאנשים הנפלאים שחלקו מעצמם, מחוכמתם, מיאושם, להודות על האווירה השמחה, החופשית, הרצינית והעדינה.

(פעמוני אזהרה מצלצלים – האם אני נשמע רוחני מדי? מתימר? אני רוצה לכתוב רק דברים טובים, כי באמת יש לי רק דברים טובים להגיד, אבל הציניות מתגנבת כמו ענן רעיל. זו הכתיבה העיתונאית, באינטרנט, שמכתיבה את הכללים, כאמור, טקסטים דתיים חפים כמעט תמיד מציניות.)

אני רוצה להודות לאנשים הנפלאים שפגשתי.

(אולי יאמינו לי אם אוסיף את המילה "באמת". באמת היה טוב. באמת באמת באמת אני מוקיר תודה. באמת באמת באמת באמת.)

אני מאחל לכם אושר, שמחה, שלווה.

(האם אפשר סתם להגיד "אושר", "שלווה", או "אנשים נפלאים", בלי שמישהו יעקם את אף ויחשוב על המילה "פלצני"?)

אני שולח להם אהבה.

(למי שחיכה לאיזה דבר ביקורת קטן, לאיזו אנקדוטה משעשעת, או אירוניה עצמית בריאה אני מודיע: לא תקבלו כלום. לא היום.)

אני שולח לכם אהבה.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • כרמית   ביום 12 באוגוסט 2004 בשעה 08:19

    אני כבר שנים לא מדברת על חוויות דתיות עם אנשים לא דתיים, ובהרבה מקרים גם לא עם אנשים מדת שונה, ולפעמים אפילו לא עם אנשים שהיו איתי באותו החדר, וחוו איתי את אותה החוויה. החוויות העמוקות ורגשות ההתעלות הופכים בנאליים משהו כשפורטים אותם לפרטי מילים. העוצמה מתמסמסת והחוויה נעלמת. "אושר" או "שלווה" או "נגעתי באלוהים" נשמעים מטופשים. אני מוצאת שהפער בין היומרנות של המילים לבין היופי של החוויה מכאיב, ולכן מעדיפה להימנע ממנו.

    לא לחינם בהרבה דתות יש טקסים או אירועים שנחשבים "מסתורין", ולא רק שאסור לדבר עליהם, אלא גם אי אפשר כל כך לתאר אותם. המילים שנשתמש בהן יהיו ריקות. ואז אנחנו נשארים עם זכרונות לא מילוליים: תמונות, מראות, רגשות, תחושות, ריחות…

    אם כי אתה מדבר כאן גם על חוויות של קריאת טקסטים, שהיא מן הסתם מילולית מאוד. (רק קראתם את הטקסטים או שגם דיברתם עליהם?) בכל זאת נראה לי שרוב החוויה הדתית נופלת בקטגוריה של words are very unnecessary, אם לצטט את דפש מוד.

  • אסף שפיצר   ביום 13 באוגוסט 2004 בשעה 22:28

    שלום אסף. ברוך שובך.
    האם אתה מרגיש שכריסטופר ציני? האם ציניות היא אחותה של הפנייה אל ה"אתה", הדיבור האישי, לא ה"טקסטי דתי"?
    -משתמע שלא. משתמע שיש חשש שהקהל לא יספוג מנת אמת נטולת ארס. האם הקהל צריך לכוון את סגנון החשיבה, ההטבטאות?
    - הקהל משפיע, כמו שהחיים משפיעים, אך אל לנו להיות שפוטים לקהל שלא מאפשר עוצמה אישית שלנו!
    האם הצבעתי עליך?
    לא יודע? מדוע הרגשת צורך להתגונן בפני הקהל הציני?

    שלום כרמית.
    כל הכבוד על האמונה והמעשיות שבך.
    שמח לפגושך שוב, והפעם בעולם האלקטרוני.

    אסף.

  • אסף פדרמן   ביום 14 באוגוסט 2004 בשעה 19:18

    כרמית,
    לא נגעתי באלוהים.
    לא בטוח שיש זכרונות לא מילוליים. אולי יש. בטוח שרוב הזכרונות חייבים את קיומם לשפה.

    גם קראנו גם דיברנו. בעיקר דיברנו.

    הבודהה אמר בסוף ימיו "לא קמצתי את אגרופו של המורה" כלומר לא הסתרתי דבר, ואין לי תורה אזוטרית.

    זה כמובן לא סותר את העובדה שהכל טבול במסתורין.

    אסף,
    לא.
    לא.
    אין כזה דבר עוצמה אישית.
    אין כזה דבר קהל שנפרד מהמחשבה שלי.
    לא הרגשתי צורך להגונן בפני קהל ציני.

    אוהב את התגובות שלכם
    א.פ.

  • דרור   ביום 15 בפברואר 2005 בשעה 19:40

    אפילו אלוהים אירוני לפעמים: "אי הבל אחיך" וכו', לא לדבר על הנביאים שהיו אירונים בדרכם שלהם. וגם יש אירוניה מאופקת ונחמדה לעומת האירוניה הרעה.