הפסקת-אש בחג-המולד

אנגליה נמצאת בשיא הקרקס הצרכני של חג-המולד, אבל בין פרסומות לרוטב צלי וסרטים סכרינים שמעמידים במבחן אפילו את סבלנותו של הבודהיסט, הטלויזיה זורקת פה ושם גם משהו מענין באמת. דבר כזה קרה אתמול בבי בי סי 2 ששידר תוכנית תעודה על הפסקת האש הספונטנית שהתרחשה ב1914 על אדמת צרפת בקו הלחימה בין אנגליה לגרמניה. מסתבר שיותר ממחצית הכוחות, שבכמה מהמקרים שכבו מאה מטר זה מול זה מחופרים בחפירות מלאות בוץ, נגררו, אם אפשר לקרוא לזה ככה, להפסקת אש שהובילה למפגשים בין חיילים, משחק כדורגל משותף, ארוחות, החלפת מזכרות וצילומים משותפים.

קצין בריטי וקצין גרמני חג-המולד,1914.

הפיקוד העליון, אם היה יודע, היה כמובן מתפלץ, כמו שאכן קרה יום או יומיים אחר כך. אבל הגודל, המרחק והעדר תיקשורת השאירו את החיילים בבידוד מסוים מה שגרם להתרחשות נדירה: הפסקת האש שהתחילה מלמטה וסחפה איתה את הקצינים הזוטרים עד שלא נותרה ברירה לבכירים אלא להעלים עין לכמה שעות. מה שנהיה ברור מהעדויות והשחזור שנעשה בתוכנית הוא שהחיילים משני הצדדים הרגישו שיש להם הרבה במשותף, הרבה יותר מאשר עם הפיקוד העליון, הפקודות, או הכבוד הלאומי. שני הצבאות שכבו מחופרים בתעלות רטובות. זה, אנחנו יודעים, לא גרם להפסקת אש ספונטנית באף מלחמה. מה שהתחיל את ההתקרבות המקרה הזה היה ששני הצדדים התחילו לשיר שירי כריסטמס בקול רועם. מישהו הרגיש את האבסורד ועזר אומץ לעלות לעמוד מעל התעלה. נוצרה הרגשה שיש יותר רקע משותף לשני הצדדים מאשר סיבה להרוג אחד את השני.

גם בגבול הרוסי היו מפגשים. חיילים גרמנים ורוסים בצילום משותף.

כריסטמס הוא רק סיבה משנית. נוצרה הזדמנות, תירוץ, לעצור את הטירוף שהם חיו בו. קבוצה של אנשים התחילה להקשיב לקול של הנורמליות, לקול שמעדיף באופן חד משמעי וטבעי את המשחק, הצחוק, הקלילות, החיבה, שמעדיף לאכול יחד ולחלוק בקבוק שמפניה מאשר לקבור אחד את החברים. מה שיפה בכל זה הוא שלמרות ההרגשה המיוחדת שבטח ריחפה באויר באותם יומיים, החיילים, כמו שהרבה ישראלים יכולים להעיד, ראו פשוט הזדמנות טובה לשפר את החיים הקשים שלהם. זה לא סיפור של גבורה, כבוד או ניצחון. זה לא סיפור של פציפיזם, "סרבנות", או אידאולוגיה אנטי-מלחמתית מסוג אחר. אני גם לא חושב שיש כאן את המתיקות של חג-המולד שהטלוויזיה ניסתה לשווק. זה סיפור של נורמליות ופשטות. חיילים הם קודם כל אנשים.

מענין לחשוב הם חזרו להלחם. הרי המלחמה רק התחילה ב 1914, ולמרות הצהרות הגנרלים שצריך ואפשר לסיים אותה חזק ומהר, היא נמשכה עוד שלוש שנים. (האם אי פעם גנרל הצהיר שאת המלחמה שלו צריך לסיים לאט ובעוד הרבה זמן?) הקצינים הזוטרים, קבעו ביניהם זמן לסיום הפסקת האש: יום אחרי הבוקסינג דיי (היום שאחרי חג-המולד, בו פותחים את המתנות). למרות זאת החיילים לא ששו להתחיל בלחימה, כמו שהעיד אחד מהם: "התחלנו לירות אבל אף אחד לא נפגע. פשוט בזבזנו תחמושת במשך יום שלם". אבל לא צריך הרבה כדי לחזור לתנועה האינרטית שמייצרת מלחמה. גם בזמן הפסקת האש היו מעטים, במספר אזורים, שסרבו להשתתף. צלפים משני הצדדים עדין פעלו ומספר חיילים נהרגו בחג-המולד למרות הכל. על ידי לחץ מצד הקצינים (שודאי חששו לגורלם, והרגישו את כובד האחריות שדרג הביניים מצופה להרגיש), המנגנון הצבאי הצליח לדכא את ההתקוממות הספונטנית. אולי זה צפוי. אנשים במדים יושבים בחפירות עם רובים טעונים: כל התנאים הובילו להמשך המלחמה. בסופו של דבר רוב מי שהשתתף ביומיים האלו, לא הגיע לראות את שנת 1917.

למסתכל מבחוץ, זה יכול להראות אפילו תמוה. המדים דומים, הרובים דומים, כולם נוצרים, חוגגים את אותם חגים ואומרים את אותו הטקסט כשקוברים את המתים. למה היו צריכים לההרג שלושים מליון אנשים במלחמה ההיא? אבל מתוך הסיטואציה עצמה הפרספקטיבה לא קיימת, וגם לא תמיד עוזרת. מנגנונים חזקים מאוד פועלים כדי לדכא את הכוח של החיים. זה הכוח שפרץ פתאום בדצמבר 1914. האמת נחשפה לא על ידי עיון אינטלקטואלי או דיון פילוסופי אלא על ידי ההתקרבות ההדדית של אויבים שפשוט הסכימו להכיר בעובדה שכולם, בעצם, מאוד דומים. אבל בהעדר אידאולוגיה של שלום, הם חזרו מהר מאוד למלחמה.

מה שעדיין מדהים אותי הוא שהם היו כל כך דומים שהם חשבו שהמהלך ההגיוני ביותר יהיה לחדש את הלחימה אחרי יומיים. כאילו הכבוד, או הלאומיות, או השד יודע מה לא מותירים יותר ברירה. כאילו כבר באותו הרגע הם לא יכלו אלא לראות את ההפוגה הזו כקוריוז, כמשהו רגעי ולא תקין. יכול להיות שזה מספר לנו שבשביל החיילים שנמצאים זה מול זה, בתוך מערכת הלחצים הפיסית והמנטלית, הבחירה היא באמת מאוד קשה ומוגבלת. אחד המאפיינים של המלחמה המודרנית (ואולי בכלל?) הוא הכניעה מרצון למערכת הלחצים הזו שאינה מותירה הרבה מקום לבחירה. אבל כמו שהסיפור הזה מראה, תמיד יש מקום למשהו אחר. זה תלוי, בסופו של דבר, באנשים.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • קורינה   ביום 18 בדצמבר 2004 בשעה 19:38

    יש תיאורים רבים שכאלה.
    הפוגות, חיבוקים, יריות, הריגות וחוזר חלילה. נפוליאון, רוסיה, גרמניה תחילת המאה התשע עשרה.
    ישראל, 2004
    הערך העליון בצבא הוא הציות.
    והצורך הבלתי נכבש להמר על החיים

  • יאן   ביום 19 בדצמבר 2004 בשעה 14:59

    באופן מסוים, התקרית הזאת שייכת לגמרי לעידן אחר. קשה להעלות אותה על הדעת במלחמות המאה העשרים. בשנים שיבואו במלחמת העולם הראשונה ואולי במלחמות אחרות היו אמנם הפסקות אש מקומיות בהסכמה חשאית של דרגים זוטרים לאורך החזית, אבל הן באו לצרכי הישרדות בלבד, ואיש לא חשב עוד לחצות את הקווים. שביתת הנשק של חג המולד היא דבר אחר בעיניי, ומייצגת איזה צד פאתטי ונשכח כמעט של האנושיות.

    שביתת הנשק של חג המולד חזרה באופן חלקי גם ב 1915. בשנים הבאות נקבעו בכוונה הפגזות כבדות לסוף דצמבר, כדי שלא יחשבו בכלל לשחק משחקים.
    ב 1914, לעומת השנים הבאות, עדיין נמצאו החיילים בסביבה אנושית למחצה, האיזור הכפרי שבו נלחמו שמר על שרידים מצביונו האנושי וטרם הפך למדור גיהנומי גמור, שהמחשבה לציין בו את חג המולד היא בגדר כפירה. רבים מהחחילים, שחויילו רק שלושה ארבעה חודשים קודם לכן, האמינו להבטחות, והבטיחו בעצמם, לחזור הביתה (בית שעוד היה טרי בזכרונם) עטורים זרי ניצחון עד חג המולד. כמו פרקים רבים בהיסטוריה הלא פורמאלית של העולם, לא ברור איך התחילה שביתת הנשק של חג המולד – יכול להיות שהבריטים הגיבו להמנוני חג מולד מוכרים מהצד הגרמני, (מעניין שלא אירעו אירועים דומים בין צרפתים או בלגים לבין הגרמנים) או שתצפיתנים בריטים דיווחו שהאורות המוזרים שנראים בצד השני של החפירות הם ניסיונות להאיר עץ חג מולד. במסגרת שביתת הנשק החליפו החיילים מנות מזון וסיגריות, הביאו לקבורה גופות חיילים שמתו באזור החייץ, ואף שיחקו משחקי כדורגל המוניים. (דבר זה מונצח בקליפ של פול מק'רתני. אחד המשחקים הידועים הסתיים כשהכדור התפנצ'ר על גדר תייל ב 3:2 לגרמנים).