אולי זה בכל זאת מענין

חבר שלי ע' אמר לי לפני שבוע, כשהייתי בישראל, שמה שחסר בבלוג שלי זה המבט האישי. "הכל יותר מדי תיאורתי ומנותק", הוא חשב בקול רם, "איפה אסף בכל זה?" הבנתי למה הוא אומר את זה, אבל לא לגמרי הסכמתי: את מי, חוץ מאמא שלי, מענין אסף באופן אישי? למרות שניסיתי פה ושם לכתוב קצת על עצמי, בעצם אף פעם לא ממש התחשק לי להשתתף במשחק הנרקסיסטי הפופולרי של דיבור על עצמי מתוך עצמי בשביל עצמי. אני מעדיף למצוא משהו להגיד בשביל אחרים, משהו שלמדתי, משהו שמישהו יכול ללמוד ממנו. תמיד חשבתי לכתיבה טובה צריכה להיות תנועה ממני והלאה ולא ממני אל עצמי בחזרה.

למרות זאת הרמתי את הכפפה. לא יודע בדיוק למה, ובגלל שאני כותב עכשיו כתיבה אישית אני גם לא ממש מרגיש שאני צריך להסביר. אולי קיבלתי הרעלת בודהיזם אחרי שנה של לימודים ונמאס לכתוב על סוטרות? אולי באמת יהיה איזה ערך מוסף לתיאור הדברים שעוברים עלי שבוע אחרי שבוע? אולי מישהו ימצא בזה איזו תובנה לעצמו, או אולי סתם בידור? אני חושב שהרעיון של סדר קוסם לי. מבנה שבועי. אולי זה מה שאני צריך עכשיו.

בקיצור, החלטתי לפרסם כאן הגיג שבועי סיכומי על מה שעובר עלי. הרי זה מה שבלוג אמור לעשות, לא? האמת שזה כבר נראה לי מענין. מה לכתוב ומה להשאיר בחוץ? האם כולם צריכים לדעת על הדיאטה הנסיונית שגזרתי על עצמי או על הבחילה הנוראית שהיתה לי במטוס? האם ג' יעלב אם אתאר את הדרך בה נפגשנו בישראל? מתכונים למרק? הניסיון המר עם קבוצת הזן? האם נ' לא תדבר איתי יותר אחרי שאתאר מה אני באמת חושב עליה?

אני רוצה לשתף אתכם גם בהתלבטות לגבי מערכת התגובות. כבר כמה זמן שאני חושב על המערכת ומה היא משרתת. בהקשר הבודהיסטי תגובה היא דבר מאוד בעייתי – היא משקפת את הנטיה של האדם לפעול מתוך בורות, כלומר להגיב לגירוי ולא לפעול מתוך חופש. הנטיה להגיב מושרשת בנו עמוק, ואנחנו מגיבים לפי האופי שלנו, לכל מני גירויים של החושים, כולל גרויים של התודעה באמצעות מילים כתובות על מסך המחשב. התרגול של מדיטציה מוקדש לפחות בחלקו לפיתוח מדיניות מנטלית של אי-תגובה, כדי לאפשר להבנה שלנו לראות דברים "כפי שהם", נקיים, ולא צבועים בצבעי התגובה הרגשית שלנו. אני מציע שרשימות יפתחו מערכת אי-תגובה במקום.

קשה להכחיש שלפחות חלק מהתגובות שקיבלתי בבלוג הזה קשורות הרבה יותר לאופי ומצב הרוח של הכותבים מאשר למה שהם מגיבים עליו. מהצד שלי, ברור שמאוד נעים לקבל תגובות אוהדות, ופחות נעים לקבל תגובות צוננות, אבל נשאלת השאלה מה כל זה מקדם. קודם כל, האם אני באמת צריך את העידוד הזה? דבר שני, האם אני לא נותן פתח לטעם של כמה קוראים שטורחים לכתוב להשפיע על הכתיבה העתידית שלי? האם עלי לתת לדמקורטיה ולאחותה הצולעת "רייטינג" להשתולל ככה כאן?

בכל מיקרה, אחרי שקיבלתי את התגובה הבאה "נראה לי שאתה קצת מלא בעצמך" חשבתי לעצמי – בשביל מה אני צריך את כל זה? הרי כוונותי טובות, ואני לא רוצה להזיק לאף אחד, אני כותב כי יש לי מה להגיד ונדמה לי שלאנשים יש לפעמים שאלות על הנושאים שמענינים גם אותי. הרי אני משתדל לחלוק את מה שטוב מענין ומועיל בחיים, ותגובה כזו משתדלת לחלוק רק את השלילי. אולי כדאי לי לחסום את כל הענין הזה ולהסתפק במה שאני כותב?

תגובות יתקבלו בברכה.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • כרמית   ביום 14 בינואר 2005 בשעה 23:35

    גם מתגובות לא נעימות או ארסיות אפשר ללמוד משהו. אני מקבלת הרבה כאלו על אתר האינטרנט שלי (לא מפתיע, בהתחשב בנושאים שבהם הוא עוסק). זה תמיד צובט בלב, אבל גם זה שיעור. שיעור על אופי בני האדם, שיעור על נכונות ללמוד, על מוכנות להתפתחות רוחנית, על יהירות, על דרך החתחתים שבחרתי בה ועוד כל מיני דברים.

    (אני אוהבת את הבלוג שלך. לא תמיד מגיבה כי לא תמיד יש לי משהו חכם לומר ובכל זאת יהיה לי חבל אם תסגור את האפשרות להגיב).

  • הכלבה של פבלוב   ביום 15 בינואר 2005 בשעה 00:00

    אני יכולה להגיד לך שאני מצפה מהאתר הזה לדעת דברים חדשים מנקודות השקפה שונות של אנשים שונים, פחות מעניין אותי עם מי הם נפגשו ומה הם עשו, אבל אם אתה יודע לכתוב – תכתוב. סארטר ריגש מאוד גם בבנאליות היומיומית עם הכתיבה שלו.

  • עומר   ביום 15 בינואר 2005 בשעה 12:45

    משהו לגבי תגובות: אתה תוהה "האם אני לא נותן פתח לטעם של כמה קוראים שטורחים לכתוב להשפיע על הכתיבה העתידית שלי?", ומרגיש לי שמתוך התהייה הזו מבצבצת תפיסה קצת מהותנית של "האני הכותב". כן, כ"אני כותב" אתה מושפע מכל מיני דברים, וחלקם בהכרח יהיו שוליים; אני לא רואה טעם להיאבק בזה.

    בכלל, נראה לי שהתבוננות, כשהיא במיטבה, היא פעילות (או אי-פעילות) דמוקרטית לעילא. כך שגם במובן הזה עדיפה העלאת התגובות אל פני השטח, והמבט שהיא מאפשרת לך על הדיאלוג שמתרחש בינך לבין הקוראות. כמובן שלכל יש גבול, והטוקבק ה"וויינט"י יעיד; לי נראה שהתגובות ב"רשימות" נמצאות בצד הנכון של הגבול.

    משהו לגבי האישי בכתיבה: נכון שלא בהכרח מעניינת את הקוראים הדיאטה הניסיונית שהתחלת. למרות זאת, יש תועלת בהפניית המבט אל המקום האישי שממנו הכתיבה התיאורטית מגיעה. המקום האישי הזה עוזר לפרק את העמדה התיאורטית מהיומרות האוניברסליסטיות שכמעט תמיד מתלוות אליה.

  • דרור פויר   ביום 15 בינואר 2005 בשעה 13:12

    יפה מה שכתבת על התגובות בהסתכלות בודהיסטית. אפשר היה לחוש שם גם את התגובה שלך לתגובות (נובעות מתוך בורות, מה אני צריך את זה וכו' – מה שמצדיק בדיעבד את הראיה הבודהיסטית) וגם את הצורך שלך בהן, כשאתה שואל "את מי אני באמת מעניין".

    כקורא נלהב שלך, וכבלוגר, הרשה לי טיפ קטן: אל תכתוב פוסטים העוסקים בתגובות. רוצה לכתוב תיאורטי, כתוב תיאורטי. רוצה לכתוב אישי, כתוב אישי. שים זין את מי מעניינת הדיאטה שלך. רוצה לספר עליה? ספר. או אל תספר, גם זה בסדר. מעניין שאנשים חושבים פעמיים "את מי זה מעניין" לפני שהם כותבים "אישי", אבל מרשים לעצמם לחשוב פעם אחת לפני שהם כותבים "לא אישי".

    לעניין: יש תגובות כאלה ויש תגובות כאלה, זה ברור. כל אחד אוהב כשאומרים לו כשהוא גדול ומתבאס כשאומרים לו שהוא אידיוט. מה הרבותא?

    במיוחד אני אוהב/שונא את התגובה "נראה לי שאתה מלא בעצמך".

    אף פעם לא אהבתי כשאנשים כותבים על התגובות או על הכתיבה עצמה. לכתוב על הכתיבה זה כמו לעבור בטיפקס על הכתיבה שלך עצמך. ולכתוב על התגובות, בעיני, זה עוד יותר גרוע. יש בזה משהו כמעט לא אסתטי.

    אתה כותב "כוונותיי טובות" – זה ברור, בנאדם.

    ועוד טיפ קטן: רוצה לסגור את התגובות? פשוט סגור את התגובות. סגירת התגובות היא שלב חשוב בחיי הבלוגר. וחוץ מזה, תמיד אפשר לפתוח חזרה.

    אה, ותמשיך לכתוב.

  • שי   ביום 15 בינואר 2005 בשעה 15:48

    אני חושב שגם מתגובות נלהבות וגם מתגובות צוננות הדבר החשוב הוא ללמוד לא על דעת הקוראים אלא איך זה משפיע עלייך. האם תגובות נלהבות מגדילות לך את האגו? האם הן גורמות לך להרגיש חשוב וחכם? האם תגובות צוננות מעצבנות אותך? האם הן גורמות לך לחשוב שאולי יש צדק במה שהמגיב כתב? אני למשל קורא את רב הכותבים של "רשימות" וכמובן קורא את מה שאתה כותב. לפעמים אני אוהב את מה שאתה כותב אך לעיתים קרובות אני חושב שהכתיבה שלך תיאורטית מידי. לעיתים יש גם את ההרגשה שאתה "מלא בעצמך" יש הרגשה שאתה מסתכל מלמעלה למטה על שאר האנשים בשעה שנראה שאין לך סיבה לעשות כך.

  • יזהר   ביום 15 בינואר 2005 בשעה 17:40

    אסף.
    ברצוני להתיחס ליומרה הבודהיסטית לראות את הדברים כשלעצמם,כאילו המדיטציה כמו גם ויתור על האגו מקלפים מעל המציאות איזה ציפוי שמאפשר לפעמים לדברים להתגלות.אני שומע את זה לא אחת ומבקש לדעת האם קיימת יומרה שכזו והאם היא כשלעצמה אינה בבחינת הולכת שולל בעיניך.

  • Rogatka   ביום 15 בינואר 2005 בשעה 19:48

    אל תירא ואל תֵחת, כמו שאומרים.

    יש אנשים שתפקידם הוא לעבור בכל הבלוגים ובכל אתרי התוכן שיוצרי/כותבי התוכן שלהם מזוהים בשמם, ולהטיל בהם מלוא החופן רפש וירטואלי.

    אחד מהם שם לו למטרה להגיע למיליון תגובות שתוכנן הוא: "יא מניאק, נראה לי שאתה קצת מלא בעצמך".
    בהמשך, כאשר הוא גילה שמנוע אוטומטי המסנן קללות מוחק לו חלק מן התגובות ומחבל ביומרה שלו, הוא החליט להשמיט את הפתיח הדרמטי ולהשאיר את "נראה לי שאתה קצת מלא בעצמך". וכך, ה"נראה לי שאתה קצת מלא בעצמך" התרחב והשתכפל ברחבי הרשת, נשתל בכל חלקה טובה וגורם לסגירת תגובות/היעלבות מצד הכותבים.

    ואני אומר לך (סטייל ישו: אמן ואמן, אני אומר לך): אם אתה באמת רוצה לברוח מן האגו וממשחקיו, כמוני, טול את עצתו של מר פויר – אם כי גם "שימת זין" היא אקט משולב אגו – והתעלם מהם.

    יש מספיק אנשים שקוראים ונהנים, גם אם הם אינם מגיבים. אתה יודע מה, אותי שכנעת להתחיל ולהגיב.

    נתפגש.

  • פ'   ביום 16 בינואר 2005 בשעה 13:22

    דומים זה לזה. כתבת: "בהקשר הבודהיסטי תגובה היא דבר מאוד בעייתי – היא משקפת את הנטיה של האדם לפעול מתוך בורות, כלומר להגיב לגירוי ולא לפעול מתוך חופש. הנטיה להגיב מושרשת בנו עמוק, ואנחנו מגיבים לפי האופי שלנו, לכל מני גירויים של החושים, כולל גרויים של התודעה באמצעות מילים כתובות על מסך המחשב. "
    הפוסט שאתה מפרסם הוא גם תגובה – לפוסט אחר, לגירויים חושיים של המציאות שלך.
    לא ככה?
    וזה יכול להיות תרגול טוב להתבונן ברשימה אישית שלך מבחוץ, תוך תרגול של "אי-תגובה" ונסיון "לראות את הדברים כפי שהם".

    אני קוראת כל רשימה שלך, ואני מנצלת את ההזדמנות (לפני שאולי תסגור את האפשרות להגיב) כדי לומר שאני נהנית וגם לומדת, ואצטער אם תפסיק לכתוב.

  • אסף פדרמן   ביום 16 בינואר 2005 בשעה 13:24

    לכל מה שכתבתם יש מכנה משותף שהייתי קורא לו מעשה חברי.
    קראתי בעיון ובין אם רציתי או לא רציתי משהו נכנס פנימה. תודה.

    ליזהר,
    המונח "לראות את הדברים כמו שהם" מופיע בטקסטים הבודהיסטים אז אפשר לומר שבהחלט יש יומרה כזו. מה הם הדברים כמו שהם זו כבר שאלה אחרת. לדעתי, לא מדובר בהסרת ציפוי של המציאות (כאילו הצפוי אינו חלק מהמציאות) אלא בשאלה עד כמה הראיה שלנו מעוותת על ידי המשקפיים הרגשיים שלנו.
    אני חושב שכדאי לראות את כל הדיון הזה בהקשר של התודעה ולא בהקשר של איזו מציאות אוביקטיבית חיצונית. האם אנחנו רואים את מה שמתרחש (מחשבות, רציות, תפיסות, ואפילו את התודעה עצמה) כמו שהוא, כלומר את המחשבות כמחשבות (או "רק" מחשבות אם תרצה) את הרציות כרציות וכולי, או שאנחנו תופסים את זה כ"אני חושב" "רצון שלי" וכולי.
    כשרואים את כל העיסק הזה בלי הפיקציה "שלי, אני, מתוכי" רואים שכל הדברים האלו תלויים זה בזה, נובעים זה מזה, ולכן ריקים.
    במובן הזה לראות את הדברים כמו שהם פירושו להבין את הריק, ולא לראות משהו קונקרט בעל קיום עצמאי ומנותק שהוא הדבר כשלעצמו. לכן אתה גם צודק כשאתה מעלה את השאלה האם זו יומרה שמוליכה שולל.
    קשה לכתוב על זה בדיוק – אפשר להגיד שיש הרבה מקום לטעות כשמחפשים את הדברים כמו שהם כי לא מדובר ב"דברים" קבועים, אובייקטים בעולם. למרות זאת אני חושב שיש עוורון גדול ועוורון קטן, הבנה גדולה והבנה קטנה. כלומר, שאפשר להבין את העולם הזה ואפשר לטעות לגביו. לכן, יש גם דברים מסוימים שאפשר לעשות כדי לקדם את הגדלת ההבנה או לחילופין את הקטנתה.

    לא בטוח שהצלחתי להסביר את הנקודה הזו. אולי נוכל להמשיך באימייל אם תרצה תשלח לי תשובה.

  • ?מי כתב   ביום 19 בינואר 2005 בשעה 23:53

    בבוקר אחד מצאתי את עצמי שוכב במיטה ומביט בוילונות החומים כאילו אף פעם לא ראיתי אותם. בחוץ כבר זרחה השמש הקפואה של אנגליה שהאירה דרך הוילון את הפרחים והצמחים שמאוירים עליו. אני חשבתי שזה המראה הכי יפה בעולם.

    באופן נורמלי, כל אחד מכם היה מביט בוילונות האלו בבוז. וילונות חומים, ישנים, לא שום דבר מיוחד בשום קנה מידה. מה עשה אותם לכל כך יפים באותו בוקר? מה המקור לשמחה הזו שאחזה אותי פתאום כאילו הסתכלתי על הר מרו המושלג לקראת השקיעה, או לפחות גיליתי איזה סוג חדש של ציפור אקזוטית? מה עבר לי בראש באותו הרגע?

    לא הרבה, אני חייב להגיד, חוץ מהמחשבה "זה מאוד יפה" וגם אולי הסיבה ליופי הזה היתה ברורה. בשפה הבודהיסטית הייתי קורה לזה "אי-אחיזה".

  • אסף פדרמן   ביום 22 בינואר 2005 בשעה 00:48

    לא בטוח שהבנתי את המהלך המבריק של לצטט אותי.
    האמת, לא יודע למה אני טורח לענות למישהו שלא מזדהה.