מה אני עושה פה לכל הרוחות?

אתמול בערב גם אני וגם נ' הלכנו לחוג. אני הלכתי לחוג מדיטציה והיא לחוג חדש שחשבה שיעניין אותה. כשחזרנו הביתה היתה לי הבעה עגומה על הפנים ואמרתי לה שישבתי שם עם חבורה של אנגלים נחמדים למדי ושאלתי את עצמי מה לעזאזל אני עושה שם. מסתבר שהיא שאלה את עצמה בדיוק את אותו הדבר. כמה טוב שחזרנו הביתה!

הבית שלנו הוא כמו בית בתוך חוסר בית. בית בגלות. בין הקירות לשטיחים מקיר לקיר, בין ההסקה המרכזית לפרקט בחדר האמבטיה, אני יכול להרגיש די נוח. דירה קטנה וחביבה עם נוף לגגות בריסטול. אבל הנוף מזכיר תמיד שפֹּה זה לא שם. שבחוץ כולם מדברים בשפה שונה ושלמרות שהם נורא מנומסים, אני הייתי עושה דברים קצת אחרת.

כמובן שגם בארץ לא הרגשתי תמיד בבית. בתוך הטירוף הפוליטי, הגזענות, האיוולת והשחיתות, ובעיקר הפחד שאנשים חיו בו בתקופה לפני שנסענו, חשבתי לא פעם מה לעזאזל אני עושה שם. לא חַסְרָה לי אהבה לתרבות בה גדלתי, לעיר שלי, לחברים ולמשפחה, אלא שרציתי לצאת מכך הסבך הזה ולהסתכל על הכל מבחוץ, בצלילות. בלי שאצטרך לסחוב איתי כל הזמן את הכותרות שמודיעות "שמאלני, חילוני, בורגני, ציוני, ישראלי, יהודי" וכיוצא באלו. לא רוצה להזדהות. רוצה להיות סודי. בלתי מוכר. חדש חדיש ומחודש.

***

בסוטרות הבודהה ממליץ פעם אחר פעם לעזוב את הבית. הבית בשביל אותם ברהמינים שהלכו אחריו הוא פחות או יותר מה שהמשפחה היתה ועודנה בשביל יהודים: הכל. להיות חסר בית, חסר משפחה, או לעזוב את הכפר פירושם להיות חסר מעמד, בלי הקשר, בלי מה שיגדיר את השייכות שלך. בחברה הברהמינית זה אומר לכפור בעיקרון הבסיסי שרואה את חיי הדת במסגרת הבית כשומרים על הסדר הקוסמי. במובן הישראלי זה אומר לכפור ברעיון שגאולת העם היהודי מתרחשת כרגע בארץ ישראל.

אני בטוח שזו היתה המלצה אמיתית של המורה הרוחני – לעזוב את הבית ולצאת לחיי נדודים כדי להימנע מהיקשרות לרכוש ואנשים. יותר מזה, העזיבה פירושה הכרה בכך שבית ומשפחה, למרות שהם מספקים לפעמים הגנה מסוימת, לא מביאים את הסוף המוחלט לאי ביטחון, תסכול, וחרדה.

אבל עזיבה של הבית הפיסי, כמו העזיבה שלי את ישראל, לא מביאה בעצמה את הסוף להיקשרות. הבית, בסופו של דבר, נשאר איתך במובן כזה או אחר. לכן להמלצה של הבודהה יש גם מובן מטאפורי. הבית בסופו של דבר הוא לא ערמה של לבנים אלא מה שמגדיר את האינדיווידואל בתור אדם פרטי, נבדל, מופרד משאר האנשים. כאן בפנים זה אני, שם בחוץ זה הם.

תכונות מסוימות גורמות לאהוב דברים מסוימים ולשנוא אחרים, להימשך לרעיונות מסוימים ולדחות אחרים, לראות דברים מסוימים ולהיות עיוור לאחרים. לכל אחד יש אוסף כזה, שונה, ולכן כל אחד "מרגיש בבית" עם רעיונות, פעולות, אנשים ונופים אחרים. אבל הביתיות הזו היא רק אשליית ביטחון ולא ביטחון אמיתי – בית כזה שומר עליך כל עוד אתה פוגש רק רעיונות, פעולות, ואנשים שחושבים בדיוק כמוך, וזה, לצערנו, בלתי אפשרי. הבית הזה, שהולך איתך לכל מקום, מצר את צעדיך ואת אופקיך. כמובן שלסביבה יש השפעה, וכל מי שטייל כמה שבועות ודאי יודע את זה, אבל כל מי שטייל ודאי גם יודע שכשהנוף סביבו הפך מגבעות טרשים להרים מושלגים, חלקים מסוימים באישיות נשארו גם נשארו.

החבילה הזו, הבית המטאפורי שאנחנו סוחבים על הגב לכל מקום, היא הדבר שהבודהה ממליץ לעזוב כשמחליטים להיות חסר בית. מעבר לקירות האלו יש עולם רחב ומענין.

***

הימים הראשונים שלי בחו"ל היו באכסניה רעועה ליד אמסטרדם אצל ישראלי לשעבר. הוא ניראה הולנדי לכל דבר, גר ועובד שם כבר כמעט שלושים שנה. על הקירות היו פוסטרים עמומים בעברית ובארוחת הבוקר הוא פתח את הטלויזיה בלי קול על סי אן אן ואת הרדיו על רשת ב' בגלים קצרים כדי להתעדכן על מצב הביטחון בישראל. הוא עשה את זה גם בשבילנו, בלי לשים לב שאנחנו דווקא מעוד מעונינים לשכוח לרגע מכל הענין, רצינו לצאת מההיסטריה של הפיגועים ולהיות מסוגלים למצוא דירה בארץ שאף פעם לא היינו בה קודם.

רוב המהגרים חיים ככה. סוחבים את הבית הוירטאולי ומייצרים אותו בכל מקום מקום בו הם גרים, מתוך געגועים לבית הישן. בכמה מיקרים הבית אותו עזבו כבר אינו קיים והשחזור עצמו נהיה בבואה מעוותת של הדמוי. תכנסו פעם לאכסניה הזו באמסטרדם ותיראו זוג כמעט קשיש שמשחזר, בלי לדעת, את ישראל של שנות השבעים. גם אני עושה את זה לפעמים, נניח, מדליק נרות חנוכה פתאום באמצע דצמבר.

אז מה לעזאזל אני עושה פה? כאן אני לא לגמרי יהודי, לא לגמרי בודהיסט, לא ישראלי, לא אנגלי, לא "מעמד הפועלים" לא "מעמד בינוני-גבוה". אפשר להגיד שאני עושה את מה שעשו יהודים לאורך הרבה מאוד שנים – אני חסר בית. זו אומנות שנשכחה מאיתנו מאז שהוקמה מדינת ישראל.

מישהו כתב פעם בעיתון הארץ על שובו של "התלוש". אותו יהודי חסר בית, חסר שייכות תרבותית-לאומית מובהקת הוא מעין חסר בית מודרניסטי אבל באותו זמן אולי הוא מוצא את ביתו במקום עמוק יותר, אוניברסלי יותר. להיות תלוש זה אומר להיות מסוגל לחיות בלי בית, להפוך את ההומלסיות לבית.

אני בגלות מתוך בחירה, לומד את האומנות של להיות לא שייך.

[ניספח]

 

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • איילת   ביום 28 בינואר 2005 בשעה 21:33

    יש רגעים שאנשים מצליחים לדבר הישר מתוך גרוני. אני רק לא יודעת, או לא מצליחה להחליט אם הם עושים את זה בשבילי כי אני לא מצליחה לבד או כי יש דברים שאני מעדיפה לא להכיר בנכונות שלהם.
    אני רק יודעת שמאז שהגעתי לפה, רעיונות כמו ברית מילה או מסיבת פורים במרתף של איזה בית כנסת עם כיבוד קל ופרורים של במבה, כמיטב מסורת מרכזי הקליטה כבר לא מאיימים עלי יותר.
    וזה מאיים עלי הכי מהכל.

  • יוסי   ביום 28 בינואר 2005 בשעה 22:47

    ולא תמיד זה כך. החזרה למוכר ולידוע, לנוח ולמקובל, לא תמיד קלה. המוכר והידוע הם לעיתים הקפאון וחוסר השינוי.
    המוכר והידוע מקפיאים את שאר החיים ולא מנתקים אותנו מהכבלים ההיסטוריים שנקשרו אלינו במקום המרופד.
    השינוי מרחיב את זווית הראייה, מאפשר חלופות שונות ומונע התבוססת נמשכת בעבר.
    המעמד והאושר האישי לא נקבעים תמיד על ידי הסביבה
    הפיזית, המיידית. הכל בפנים, בתוך הלב ולא קשור בהכרך למרחב הפיזי שבו אנו נמצאים.

  • maya   ביום 4 בפברואר 2005 בשעה 15:19

    Maybe what we need is to be able to be 'here' and feel 'here'. There will always be another 'there' –unless 'here' is inside, I guess, than-it is amazing-you can take 'here' anywhere.
    Nevertheless, if you achieve that-does it imply that 'here' and 'there'- everything is nothing?

    I wish I had (fonts from 'there') on my comp.