מחקר כולל בדרך כלל הרבה עבודה עצמאית, למידה של חומר רב, מחשבה יצירתית וביקורתית, ניהול זמן קפדני, משמעת עצמית, ויכולת קומוניקטיבית גבוהה שבאה לידי ביטוי בכתיבה לכל מני פורומים והרצאה בפני קהל. כשמסתכלים על זה ככה, מישהו עם חבילת הכישורים האלה הופך לפתע מנרד אקדמי מוזר למועמד שיהיה חבל לא להכניס אותו לעסק שלך.
לקריאה של הרשימות האחרות בסדרה על האקדמיה אפשר ללחוץ כאן. שאלה שמטרידה את שנתם של דוקטורנטים בכל העולם כשהם לא עסוקים בניסוי שלא הצליח או ברעיון שמסרב להתגבש במילים היא איך לקבל את המשרה האקדמית הנכספת? מקריאה בפוסטים הקודמים אפשר לקבל את הרושם שקל יותר לזכות בלוטו מאשר לזכות במשרה אקדמית קבועה, אבל זה כמובן…
למה החוקרים בכלל מגיעים למצב שבו הם מגלים שהם יודעים יותר מדי על מעט מדי, מרוויחים פחות מהחברים שלהם, ולא נהנים בעצם ממה שהאקדמיה אמורה לספק? התשובה היא שהם מגיעים לקו הסיום של הדוקטורט לא מעודכנים במה שקורה בהשכלה הגבוהה. הפוסט הזה מבקש לתקן את זה.
