פרעה, היטלר ואחמניג'אד עורכים סדר פסח

כולנו מכירים את הסיפור של פסח, ועוד יותר מזה, את הסיפור כפי שהוא מסופר ומבואר במערכת החינוך הממלכתית (אם היינו בה). קבוצה של עבדים מובלת על ידי מנהיג כריזמטי ובעזרת כוחותיו האיומים של האל, משתחררת ובורחת מעבדות לנדודים ארוכים במדבר, שבמסגרתם היא מתעצבת כעם שמסוגל וראוי להכנס ולשכון בארצו.

ההתאמה בין הסיפור הזה לחזון והמעשה הציוני אינם מקריים ואולי לא צריכים להפתיע אותנו. הסיפור היה שם תמיד, והציונות במובן עמוק היא ביטוי להגשמתו של הסיפור הזה בפעם השנייה. אלא שבכך נעלמים הרבדים המעודנים יותר של הסיפור שהוא לא רק סיפור על שחרור פוליטי, אלא גם, ואולי בעיקר, סיפור על התגבשות דתית ורוחנית בתוך מסע ארוך ומפרך של גילוי עצמי וצמיחה.

מהיכן שאני עומד קשה לי לדעת אם הסיפור של פסח הוא באמת פוליטי, או שככה הוא נוצר למעני, או שהציונות באמת נולדה מתוך שאיפת ההגשמה של המיתוס. אני חניך המערכת הממלכתית הציונית במדינת ישראל של סוף המאה ה-20. בשבילי החפיפה היא נתון. החפיפה בין סיפור יציאת מצריים להתגשמות הציונות היא עובדה, ומערכת היחסים הסיבתית לא מעלה ולא מורידה מהעוצמה שלה.

אני מניח שזה לא מקרה שמיד אחרי פסח מתקיימת סדרה של חגים וימי זכרון לאומיים. מפרעה, להיטלר, לנאצר ילדי בית הספר מדלגים כך בקלילות שנה אחר שנה. מרור, צפירה, שחרור ירושלים, צפירה נוספת, והנה יש לנו מדינה אחרי אלפיים שנות גלות. באביב אנחנו עוסקים בלזכור מי ניסה לחסל אותנו כיישות קיבוצית וכאינדיוידואלים, וכיצד נחלצנו מזה. לזכור ולא לשכוח.

המוטו של פסח זהה למוטו של יום השואה, ובמידה רבה גם יום הזכרון וחג העצמאות. היינו מסכנים, כולם התנכלו לנו, אבל הצלחנו לברוח ובכח הזרוע/אלוהים/צהל קיבלנו את שמגיע לנו, בזכות. המיתוס של יציאת מצריים הוא דווקא הבריא יותר מבין שלושת ימי הזכרון והתקומה. יש בו לפחות ייסוד רוחני, כוח עליון, איזו מידה של מסתורין ונס. איזו מידה של ריחוק. בעיני הילדים שלהם אנחנו מצווים לספר את הסיפור, השואה אינה יכולה להיות אלא זוועה ואימה ללא תכלית, שהקמת מדינת ישראל אינה אלא תחבושת זמנית על מוראותיה. קרובה מדי מכדי להיות מיתוס, רחוקה מדי מכדי להיתפס במושגים של ישראל בשנת 2014. אי הביטחון העולה מתוך יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ממחיש גם לילדים עד כמה רעועה התשתית עליה מונחת המדינה, שאמורה לתת פיצוי לעצם קיום השואה. ובכל זאת, קווי המתאר מוכרים לנו כך היום: סבלנו, ברחנו, נלחמנו, ניצחנו, זכינו בארץ.

קשה לזכור שהפסח במתכונתו המוכרת לנו התעצב בתקופה בה יהודים לא רק היו בגלות, אלא לא יכלו לדמיין אפילו אפשרות פוליטית לקיום עצמאי בארץ ישראל. החג מוקדש לזכרון הזה בדיוק בגלל שהמציאות לא כללה יותר ריבונות של העם בארצו, אלא דווקא פיזור של קהילות שונות ברחבי העולם שהקשר ביניהן הוא דתי ומופשט. הקהילות האלה היו זקוקות לאלמנטים מאחדים, וההגדה היא אלמנט כזה בדיוק. עכשיו, כשהמצב דומה יותר, אולי, לימים שאחרי כיבוש הארץ על ידי יהושוע בן נון, המיתוס של פסח מפסיק להיות מיתוס של תיקון, ומתחיל להיות מיתוס של חיזוק הקיים. נדמה לנו שסיפור יציאת מצריים הוא באמת הסיפור שלנו. אנחנו אכן מאוחדים בדעתנו, קוראים את הסיפור בקול גדול אחד.

המסר שעולה מסדרת החגים וימי הזכרון הוא שאנחנו כאן, בזכות הכח, בזכות היותינו קורבן, בזכות זה שמגיע לנו מתוקף האמת ההיסטורית או הבטחת האל. קיומנו כאן הוא מחויב המציאות, והוא אינו אלא תיקון של המצב הקודם בו לא התקיימנו באופן נורמלי, ועל כן, במובן עמוק, לא התקיימנו כלל. העכשיו הוא הנורמלי. כדאי לשים לב איך זה עומד בניגוד גמור למצב העניינים בו נכתבה ונערכה ההגדה של פסח, אי שם בימי הביניים באירופה. יכול מאוד להיות שהמצב הנורמלי הוא דווקא הגלות, אבל השואה חיסלה את האפשרות הזו ואנחנו בצדק לא רוצים אפילו לשמוע על זה. גם אלף עוולות שנעשות בשם ההכרח בריבונות על הארץ לא ישנו את דעתנו.

אבל המציאות חופפת למיתוס רק על פני השטח. בעומק, האמונה שלנו בכל זה חייבת להיות רעועה יותר ממה שאנחנו חושבים. זה מה שעומד בבסיס הצורך לזעוק את הסיפור הזה שבוע אחרי שבוע בימי זיכרון שהופכים משנה לשנה לבומבסטיים וולגריים יותר. הצורך לנפח את המיתוס ולחזק אותו, "להנחיל" אותו כמו שאוהבים להגיד, או להגיד לבנינו, מעיד רק על חוסר הביטחון שיש לנו באמיתותו. אם הוא באמת היה מתאר את המצב הנורמלי, המצב העכשווי הנכון והבטוח, לא היינו זקוקים לו בעצמה כזו. לא היינו זקוקים למטס של F16 מעל אושוויץ כדי להוכיח לעצמנו שכל זה אינו חלום. שאנחנו לא במדבר אלא כבר בארץ המובטחת. הוא נחוץ לנו כיוון שאנחנו כמובן לא באמת מאמינים בסיפור של הארץ המובטחת, ומצפים בכל רגע שפרעה-היטלר-אחמניג'אד יבוא עלינו לכלותינו.

הייתי רוצה בכל מאודי שהמיתוס המכונן שלנו יהיה אחר. שיהיה בו שמץ של אופטימיות ריאליסטית. שנוכל לספר לבנינו משהו עם קצת יותר שאר רוח ותקווה. אבל מיתוסים בוחרים אותך יותר מאשר אתה בוחר אותם. הספיגה שלהם בתרבות הישראלית היא מוחלטת ואין כמעט אפשרות להימלט מהם. אפילו בבתי הספר העדינים ביותר מושמעת צפירה ביום השואה, והילדים שרים "עבדים היינו". כבר בגן הילדים הסיפור בוחר אותך: היה לנו פרעה, היו לו חיילים רעים, הגננת היתה חיילת, אבל טובה, ושאר החיילים הטובים מתו בשביל שאנחנו נוכל ללכת לגן וללמוד את כל זה.

צריך להיות אורח מבחוץ בשביל לראות עד כמה זה הלב של החיים שלנו כאן. חג החירות הוא עטיפה נחמדה, אך בתוכו אין חירות אלא שיעבוד. שיעבוד למיתוס קשה, אכזרי אפילו, מיתוס שמפחיד ילדים קטנים עם צפירה וסרטי שואה, עם אלוהים שנותן לך ארץ והורג אל הילדים של אויביך בדם וצפרדעים מהשמיים, ששולח אותך לאושוויץ עם הכיתה והמורה והרמטכ"ל, ומוביל אותך אל שער הבקו"ם עם סיום הלימודים.

אנחנו זקוקים בדחיפות לפרספקטיבה שונה. למיתוס מסוג אחר. פחד הוא בסיס רעוע מאוד לבנות עליו חברה ותרבות. זה לא מספיק. פחד וקורבנות הם חברים טובים, אבל לא יכולים להיות תשתית לחברה ברת קיימה. צדקנות מהסוג של "הבטחת הארץ" לא מחזיקה מים ומתקיימת רק בזכות מנגנוני הפחד שמאפשרים את התמיכה של המדינה בפרוייקטים מהסוג הזה. ישראלים שאינם דתיים זקוקים עד מאוד לסיפור מסגרת שאינו רק "עבדים היינו".

אנחנו, כמו כל בני האדם, רוצים תקווה. אנחנו רוצים לייסד את חיינו על מיתוסים המכילים היבטים חיוביים ובריאים של חזון וצמיחה. מתקפת הלאומיות האביבית מביאה אלינו, במיוחד אל הילדים שלנו, משהו אחר לגמרי שבהעדר אמונה אמיתית בכח עליון מיטיב, חותר תחת התקווה. אני לא יודע איך מיתוס אמור להראות, אבל אני יודע איך הוא לא אמור להיראות – הוא לא אמור להיראות כמו מכת בכורות, ולא כמו נסיעה של תיכוניסטים לאושוויץ.

ובפעם הבאה – איך מציינים את יום השואה בקמבודיה?

—————

בלי קשר, אני מבקש להזכיר שעומד להיפתח קורס במיינדפולנס בחיפה. אנא ספרו לחבריכם והרשמו בעצמכם. פרטים נוספים והרשמה כאן:
http://mindfulness.co.il/2014/04/mbsr-2