לדוקטורים החדשים אין עבודה
הפוסט הקודם עסק באקדמיה, באובדן החופש האקדמי בבריטניה, ובהשלכות של פתיחת ההשכלה הגבוהה לכלל האוכלוסיה על יכולתה של האקדמיה לספק עמדה חינוכית רוחנית ואינטלקטואלית. עכשיו אני רוצה לדבר על הקבוצה שסובלת באופן ישיר מכל זה, ושהוזנחה לגמרי למרות שהיא קריטית להמשך תפקוד המערכת. בגלל שאני קשור אליה באופן אישי חשוב לי להביא מעין אות אזהרה לכל מי שחושב על לימודים גבוהים. הקבוצה היא קבוצת הדוקטורנטים והחוקרים הצעירים.
בסך הכל אני בר מזל. במסגרת העבודה לא רק שאני מדבר כל יום עם דוקטורנטים ופוסט-דוקטורנטים מכל מני תחומים, ולא רק שהם משמיעים באזני את החששות האישיים ביותר שלהם והקשיים המקצועיים, מישהו אפילו משלם לי על זה.
אני כבר לא מופתע שעל הדוקטורנטים שורה איזה נופך עליז ואופטימי, שהולך ומתערער ככל שמתקרב קו הסיום, בעוד שאצל הפוסט-דוקים היאוש כבר חלחל לעצמות. מי שקיבל משרת מרצה לא מרשה לעצמו להתלונן – ועל מה באמת יש לו להתלונן? אבל מי שעדיין חולם על זה ותקוע בלימבו של להיות "חוקר צעיר" על מלגת בתר-דוקטורט מבין פתאום שהכבוד, הענין, הריגוש וההישג שרצה כל כך בעצם לא מגיעים. מה שנותר לו זה בעצם הרבה עבודה, התקף חרדה, מעט תמורה, וחוסר ביטחון.
במובן עמוק יותר, להיות חוקר צעיר פרושו להיחשף בפעם הראשונה לעולם של "הגדולים" ולהבין שאתה גם לא גדול עדיין, וגם שאם היית זה בעצם לא כל כך כיף. החופש אקדמי נשחק. חובות יש בלי סוף. המשכורת לא משהו, התחרות לא נגמרת לעולם, שעות העבודה הן ללא התחלה וסוף והמעמד כבר לא מה שהיה פעם.
מי שבתוך זה יודע על מה אני מדבר ומי שלא היה אף פעם במסגרת הזו בטח לא מבין מה לכל הרוחות אני רוצה, הרי האוניברסיטה מרופדת, והחיים האקדמאיים מעניינים נוחים ונעימים. לא כך. מכל החבילה נותר רק המעניינים, וגם זה כמו שכתבתי בפוסט הקודם בסכנה. באוניברסיטה יש פחות פחות מרצים קבועים עם משכורות נוחות ויותר ויותר מרצים זמניים, חוקרים על מלגה בת חלוף, ודוקטורנטים שממלאים את המקרר שלהם באמצעות הוראה זולה לתלמידי תואר ראשון ובדיקת מבחנים. הסתכלו למשל על רשימת חברי הסגל של החוג למזרח אסיה בתל אביב, לכאורה 70 חברי סגל (בערך, לא ספרתי), אבל רובם המוחלט על חוזים זמניים ומפוטר כל שנה בקיץ. כמה פרופסורים ביניהם? ספרתי שמונה. יש עוד כמה תקניים שאינם פרופסורים אבל לא הרבה. כל החוגים נשענים על למעשה על סגל זמני גדול מדי.
אין בעיה להעסיק סגל הוראה זמני. יש מאות דוקטורים שמשחרים לעבודה ולהגיד שיש קומץ משרות אקדמיות קבועות זו תהיה הגזמה. רובם לא יקבלו משרה כזו לעולם. ההכרה הזו, כשהיא מגיעה אי שם במהלך הדוקטורט או אחרי סיומו, היא כמו סטירה לפנים. הרי כל דוקטורנט יודע שההכשרה הארוכה הזו – שנים של לימוד ומחקר – אינה טובה כמעט לכלום מלבד מחקר והוראה באוניברסיטה.
אני לא מכיר את המצב בישראל לאשורו, אז תקנו אותי אם הדוגמה שהבאתי לא מייצגת. אבל אני מכיר לעומק את המצב באנגליה. כדאי אגב ללמוד את המצב האנגלי היטב כי הרפורמיסטים למיניהם מנסים לעשות מהלכים דומים למה שנעשה באנגליה לפני יותר מעשרים שנה – לבטל, למשל, את הקביעות האקדמית ולשנות את הדרך בה האוניברסיטאות מנוהלות ומתוקצבות.
מה שקרה באנגליה הוא שברוב המקצועות היתה ירידה משמעותית במספר המרצים שלוותה בעלייה דרמטית במספר הסטודנטים והכפלה של מספר הדוקטורנטים. בואו נתרכז בדוקטורנטים.
באופן מסורתי דוקטורט היה מסלול חניכה שהופך סטודנט לחוקר עצמאי שיוכל לתרום לתחום אותו הוא חוקר, ושיהפוך בסוף בעצמו לחוקר בכיר. באופן מסורתי האקדמאים היו גם אינטלקטואלים – כלומר, היה להם תפקיד ואחריות ציבוריים. היו הבדלים לא קטנים בין מדעי הטבע והחברה ל"מדעי הרוח" אבל בכל מקרה היה מדובר בקבוצה קטנה שייעודה היה ברור וייחודי וסבב סביב ידע וחקר האמת. כל זה עולם הולך ונעלם. האקדמאיים אינם אלא "מרצים" ומספרם המתמעט צועד יד ביד עם חובותיהם המנהליות המתרבות.
בנוסף, בחמש עשרה השנים האחרונות ישנה עליה קבועה במספר הדוקטורנטים באנגליה. בין 1995 ל2005 מספרם הוכפל (כאמור בזמן שמספר המרצים פחת).* זו כמובן תוצאה של מדיניות ואולי גם קצת חלמאות ובורות. הרציונל של המדיניות היה שמדענים זה טוב לא רק לאקדמיה אלא גם לתעשייה. אנחנו בעידן המידע וההתמחות, ומי אם לא דוקטורים יודעים הכי הרבה על הכי מעט. כמובן ששכחו לספר את זה לסטודנטים עצמם ולשאול אותם הם הם באמת רוצים "לצאת לתעשייה" בתום הלימודים. מיותר לציין שהם לא רוצים. אם היו רוצים לא היו הולכים לעשות דוקטורט. היו מניעים נוספים להגדלת מספר הדוקטורנטים כמו פתיחת השוק האסייתי לייצוא השכלה גבוהה אבל זה שולי בעיני.
אחת מתוצאות השינוי היא שנוצרה פירמידה מאוד תלולה בה מעט פרופסורים חולשים על הרבה חוקרים שמועסקים בחוזים לשנה או שנתיים. הקומיקס המגניב מאוד של ג'ורג' צ'אם מציג את עולמם העגום והמשעשע של הדוקטורנטים באמריקה, שנתונים ללפיתה כפולה של מרותו האבסולוטית של הפרופסור ובמוגבלותם המוחלטת בכל מה שקשור ליעילות. אבל מה שהיה נכון לגבי דוקטורנטים, נכון היום לגבי פוסט-דוקטורנטים: עדיין תלויים ועדיין חושבים שאין להם ברירה.
במדעי הרוח אין היררכיה כזו בדרך כלל, אבל יש מלגות שמאפשרות לחוקרים להתקיים בלימבו עוד כמה שנים בתקווה שהמחקר שלהם יוביל אותם למשרה האקדמית הנכספת. אחרים פשוט מלמדים קורס פה וקורס שם עד שנגמר להם. אבל גם כאן המשרה התקנית נדירה יותר מאבן החכמים. המספרים מלמדים שחצי מהדוקטורנטים בכלל לא ממשיכים אפילו למלגת מחקר, ועוד פחות מהם מצליחים במאבק על המשרה הקבועה. על כל משרה בפילוסופיה של האתיקה באנגליה מתחרים כ-100 דוקטורים. המצב מגוכך עד כדי כך, שאוניברסיטה שולית על קו החוף בעלת רקורד מחקר בין גרוע לגרוע מאוד יכולה להרשות לעצמה לבחור בוגר אוקספורד למשרה של מרצה בחוג לספרות אנגלית. כל שאר 99 המועמדים אפילו לא קיבלו מכתב דחייה מנומס. הרי אין אפילו את כוח האדם בשביל לקרוא מאה טופסי מועמדות.
דיברתי לא מזמן עם פיזיקאית בעלת שמונה שנות נסיון מחקרי ברמת פוסט דוקטורט, חברות בגופים בין לאומיים ועשרות פרסומים מצוטטים בנדיבות (כמות הציטוטים של המאמרים הן אינדיקציה לחשיבות המאמר. או כך לפחות נהוג לחשוב). היא ביקשה להתקבל למשרת מרצה בהולנד, יחד עם עוד 200 מועמדות, ונדחתה אפילו לפני שלב הראיונות. היחס 200:1 במדעים מדויקים מאושש גם על ידי הדווח הזה.
הנה עוד דוגמה מזוית אחרת. בכל שנה מסיימים בערך 700 או 800 דוקטורנטים בכימיה. בערך 200 מהם ממשיכים לעסוק במחקר בחוג לכימיה באוניברסיטה, ומספר הפוסט-דוקטורנטים עולה לאיטו משנה לשנה. רובם המוחלט רוצה קריירה אקדמית. אבל בכל אנגליה יש היום רק 1350 אנשים שעובדים במשרה מלאה כמרצים או פרופסורים לכימיה. ברור שהתחום אפילו לא קרוב לקלוט בכל שנה 200 חוקרים חדשים כמרצים מן המניין. אתם יכולים לחשוב שבתור כימאים הם יכולים בקלות לעבור לתעשייה – ואולי אתם צודקים – אבל בשבילם המהלך נדמה כמו חציית נהר שורץ תנינים. זה מפחיד, זה מסוכן, וזה נראה להם בעצם בלתי אפשרי. (אם למישהו גישה לנתונים על ישראל מאוד אשמח).
למה החוקרים בכלל מגיעים למצב שבו הם מגלים שהם יודעים יותר מדי על מעט מדי, מרוויחים פחות מהחברים שלהם, ולא נהנים בעצם ממה שהאקדמיה אמורה לספק? התשובה היא שהם מגיעים לקו הסיום של הדוקטורט לא מעודכנים במה שקורה בהשכלה הגבוהה. הפרופסורים שלהם שבויים בעולם הולך ונעלם, ומציגים תמונה מעוותת ולעיתים אינטרסנטית של המציאות. מה שבאמת קורה הוא שדוקטורט אינו יותר כרטיס כניסה לאקדמיה, ולמעשה עלול ליצור קשיי תעסוקה בעולם בו עומק וחוכמה הם מילים כמעט גסות.
הדוקטורט נשאר פחות או יותר מה שהיה פעם – תוכנית הכשרה שהופכת סטודנט לחוקר עצמאי שיכול לתרום ולחדש בתחום שלו. בעבר היה אפשר לממש את ההכשרה הזו אחרי הסיום בתוך המסגרת האקדמית בשעה שהחוקר הצעיר הפך לחוקר מן המניין. הטקס עם הכובעים המצחיקים היה בעצם טקס חניכה בו התקבל הסטודנט אל חברת האקדמאיים. היום הדוקטורט הוא אמנם התעודה הגבוהה ביותר, אבל תעודה שאינה מקנה שום זכויות יתר. היא אמנם תנאי לקריירה אקדמית, אבל אינה עוד תנאי מספיק.
יותר מזה, בחוגים מסויימים ה"חוקר העצמאי" מוצא את עצמו במעבדה מבצע מחקרים של מישהו אחר וצריך לבקש רשות מהבוס ללכת למשל להשתלמות מקצועית. אין לו מה לחלום אפילו על שעות הוראה או מלגת מחקר עצמאית. הוא בעצם מן עובד קבלן שנשכר על ידי המוסד לצורך ביצוע של מחקר מסויים, מוגבל בזמן. כיוון שהכסף מגיע מקרן חיצונית ומנוהל על ידי האוניברסיטה, יש אינטרס מובהק לכולם לקצץ בהוצאות והכי קל כמובן לקצץ בכוח אדם, במיוחד אם הוא זמין וזול היישר מתוך פס היצור של הדוקטורטים החדשים.
במדעי הרוח והחברה המצב שונה כי על פי רוב לא מדובר במחקר של מישהו אחר. אבל ההסטוריונים והפילוסופים הצעירים לומדים מהר מאוד שלמרות המלגה היוקרתית, החוזה לספר שעומד לצאת, והתואר ד"ר הם בעצם אזרחים סוג ב' באקדמיה. הם לא חברים בועדות שמנהלות את החוגים או הסנאט, הם חולקים שולחן עם עוד מישהו וחדר עם עוד ארבעה, ומצד שני הם כבר לא זכאים לתמיכה שזכאים לה הסטודנטים. כולם עובדים איתם מתוך הנחה שבעוד שנה שנתיים הם נעלמים למקום אחר. ובתוך כל זה, הם יודעים שהזמן שאול ושהם בתחרות קשה עם כל מי שעובד איתם. בניגוד לחברים באקדמיה, הם עדיין צריכים להוכיח את עצמם ומה שעומד על הפרק הוא לא פחות מהפרנסה שלהם. אחוזי ההצלחה בקבלת מלגת בתר דוקטורט במדעי הרוח באנגליה נע עד לפני שנה בין 6% ל 22%. אחוזי ההצלחה בקבלת משרה קבועה של מרצה הם בסביבות 1-2%. במובן הזה, מלגת פוסט במדעי הרוח היא רק שריקת הפתיחה לספרינט הסופי במרתון שנראה שאין לו סוף.
——————————-
הפוסט הזה הוא חלק מסדרה על האקדמיה שנכתבת בהשראת העבודה שלי. שתפו במה שאתם חושבים.
אסף, המצב בישראל דומה. לפחות בחוגים שאני מכיר – החוגים לספרות בתל אביב ובירושלים. בשנים האחרונות אני חש את זה על בשרי. אני עדיין מועסק, אבל כל שנה קצת פחות. מלמעלה יש את שכבת בעלי הקביעות, ומלמטה נפלטים מדי שנה עוד ועוד דוקטורים חדשים. מה שנותר באמצע מתחלק בין אנשים רבים. העוגה לא גדלה, ולפעמים אף קטנה. ואם לא די בכך, יש תמיד מספר מאוד מצומצם של מקבלי החלטות בנוגע להעסקה. מה שזה יוצר הוא מציאות שבה אם אתה עושה "טעות" אחת – מבחינת האוניברסיטה – הסיכוי הקטן שלך לקבל משרה נהיה אפסי. היום ברור לי שזה שהקדשתי זמן לכתיבת ספרות ולא רק לכתיבה על ספרות היה בעוכריי ונחשב כנקודה רעה מבחינת האוניברסיטה (כזכור, חוגים לספרות). ה"סטירה" שאתה מדבר עליה היא נקודה מעניינת – כיצד אנשים אינטילגנטים בסך הכול יכולים לחקור מפה ועד הודעה חדשה, אבל את המציאות הקרובה שבתוכה הם פועליפ הם לא רואים. אני מדבר כמובן על עצמי.
שלום
מנסיוני כגימלאי מרצה מהחוץ. התהליך שתואר מביא לפני הסטודנטים כפרופסורים את השורדים. אלו מנסיוני, אינם הטובים ביותר גם לא המתאימים ביותר לשילוב הקשה: הוראה-מחקר-ניהול אקדמיה. התכונות שנדרשות לשרידות אקדמית אינן בדיוק מה שמאפיין מדען במדעי ההנדסה, למשל. גרוע מכך היורשים לעתיד, כמה חכמים ומבריקים, במקרה שלי גם הרבה חכמות ומבריקות, פשוט קולטים מהר את הנכתב כאן והולכים במקרה שלי למעבדות פרטיות או למקומות שנותנים אפס קצה של קביעות או בכלל מתרחקים מכל דבר הכרוך במדע אקדמאי. ראה למשל תלמיד טוב, לא מצוין !! שגמר תואר שני במדעי החקלאות עושה תואר שלישי בקרימינולוגיה בכוונה להתקבל למשטרה. או מהנדסי כימיה שלומדים משפטים. יש כאן בזבוז עצום של השקעה בתהליך החניכה שהולך לאיבוד. רק תחשבו על שעות המעבדה שהושקעו בתלמידים כאלו, ואנחנו חיים בתקופה שהכל כסף. מהנדסים מבריקים לא נשארים לדפוק על פתחי האוניברסיטאות. והיות ובינוני מביא בינוני מתחולל תהליך ניוון במדעי ההנדסה במוסדות האקדמאיים. הוסף לכך את תעשיית התוארים במכללות ואת היוקר הנורא של מעבדות ואת ההצבר העצום של ידע ואתה מקבל את התוצר הגרוע של האוניברסיטה. כנ"ל במדעי החברה, כמה מהארכיאולוגים של תקופות היסטוריות בישראל קוראים לטינית ויונית? או כמה חילונים העוסקים בהיסטוריה יהודית יודעים היטב שלוש ארבע שפות אירופאיות בנוסף לארמית ועברית או ערבית ועברית שלא לדבר על יותר מכך. אבל פעם זה היה התקן. החישוב הכלכלי הקר מפנה תלמידים למכללות ושם לדוגמה אין ספריות וספרים, גם לא בסיסיים. אני שואל מי שסיים היסטוריה תואר שני בישראל עם עבודה על תקופה רומית על PW והוא לא יודע ואפילו לא מסוגל לקרוא דף בגרמנית. תוצאה אחת היא שטחיות נוראה גם בגישה לפוליטיקה עכשווית, בורות תהומית המגבה את שחצנות השמאל והימין כאחד. אתה מנסה לדבר באנלוגיות היסטוריות ונתקל בלעג. המוצר של המערכת הזו גם מיוצא למערכות העיתונים והתקשורת האלקטרונית. לי אין ספק שהמצב הישראלי הנוכחי, הלא נחמד, קשור גם באיכות הירודה של כלל העילית – המוצר של מערכת פגומה זו. גם למשל, ייתכן בהחלט ששנאת ישראל בבריטניה קשורה במעט בדרך כל שהיא לתהליך זה, אולי.
כן, כמה עצוב.
למרות שהם מוכשרים, ובנים של, ומבריקים, הם צריכים לחפש עבודה כמו כולם.
דרור,
תודה על זה, ה"טעות" הזו קשורה בעיני להתרחקות של האוניברסיטה מהאיטנלקטואליות. הרי זה שאתה כותב וזה שאתה מפרסם בכל מני במות בעברית, ועל כל מני נושאים, הופך אותך לאקדמאי ראוי יותר, וודאי שראוי יותר ממי שכל עיסוקו מתרכז בכתיבה על ספרות לקומץ "מומחים". ספרות עברית היא דוגמא קיצונית במיוחד כי בישראל לא רק שכתיבת ספרות אינה נחשבת, אלא שמצופה ממך לפרסם באנגלית בכתבי עת שאינם נגישים לקהל הרחב (תקן אותי אם אני טועה). כאילו דורשים ממך (באופן עקיף) להמנע מכל פעילות אינטלקטואלית ציבורית כדי לשמור על המשרה שלך.
ברוך,
מענינים מאוד הסיפורים על הסטודנטים שבוחרים לשנות כיוון. לפחות הם מודעים מספיק למצב ויודעים מה לעשות לגביו. אגב, למרות מה שאתה קורא בזבוז המשאבים, זה בסך הכל לגיטימי בעיני כי משהו מהכישורים והידע כן נשמר (במעבר ממחקר חקלאי לקרימינולוגיה למשל). למרות אני חושד תמיד בטיעוני "הדור הולך ופוחת" יכול מאוד להיות שהדמוקרטיזציה של ההשכלה הגבוהה באמת דיללה את האיכות ויכול להיות שהאקדמאים הולכים ופוחתים ביחד ישר להתדלדלות המשאבים והחופש שלהם.
לא מגולח,
תתגלח. זה לא מכובד.
דוקטורנטים צריכים לדעת היום שסיכוייהם להיכנס לאקדמיה די קלושים. צריך לזכור שאנחנו כרגע בעיצומו של אחד המשברים הכלכליים הגדולים אי פעם וכך נפתחות הרבה פחות מישרות מבעבר שיוצרות בעצם פקק בשנים הקרובות. הרבה פרופסורים ותיקים בארה"ב לא פורשים למרות הגיעם לגיל פנסיה כי כספי הפנסיה שלהם נפגעו מאוד במשבר. עדיף להשאר עוד כמה שנים באקדמיה, ללמד קורס או שניים בסמסטר בלי שום מחויבות לפרסם יותר מאשר לפרוש ולפנות מקום לאחרים. יש גם בעייה של הצפה של דוקטורים בכל תחום ומהבחינה הזו, יתכן שהרמה האקדמית יורדת. היום כל בחור ממוצע פלוס עם כוח רצון יכול לעשות דוקטורט והסינונים קטנים יותר. מבחינת האוניברסיטה זה דווקא טוב כי יש להם כוח עבודה מאוד זול שעושה את רוב העבודה השחורה (ללמד קורסים, לבדוק עבודות, עבודה במעבדות וכו').
ללא מגולח
מפאת כבוד המקום ובעל הבית אתייחס לטענתך ברצינות של תמוי תמים.על זה דיברתי. במצב הנוכחי מי שבפנים מפעיל את כל עוצמת קשריו למען בניו או תלמידיו המועדפים. כל מחלקה בכל אוניברסיטה ישראלית תספר סיפורים. לא מזמן אני עצמי לוויתי כצופה לא משחק, מרחוק מסע לחצים כזה מחו"ל, לת"א, ירושלים, וייצמן, טכניון, לפה לשם טלפונים, בתי קפה, הזמנות תמוהות לידידים נשכחים עד שבסוף בחור טוב ונחמד ומדען בסדר אך בן לאב עם הרבה קשרים ואם טרחנית מצא מקום. במצב כזה גורלו של מי שבכוחות עצמו כמו מינכהוזן מנסה לחלץ עצמו הוא לא טוב. פעם נסענו לארה"ב, או אוסטרליה, או ניוזילנד וגם לדרום אמריקה הגענו. לאן עכשיו?
אני מכיר, מן הסתם, את המצב במדעי החברה בישראל.
במובן מסויים, מצבנו טוב יותר גם ממדעי הרוח וגם ממדעי הטבע – כי יש המון עבודה במכללות. המכללות גדלות משנה לשנה, ומעסיקות עוד ועוד דוקטורנטים. ומי שמצליח להשתחל – יש לו סיכוי לקבל בסוף גם תקן. כמובן שזה לא תקן של אוניברסיטה – צריך ללמד הרבה יותר ולחקור הרבה פחות – אבל זה מאפשר לך להמשיך באקדמיה, ולחקור במידה מסויימת לפחות.
אז אני מספר לעצמי שאחרי הדוקטורט אני אלך לעשות פוסט באוניברסיטה מהשורה הראשונה בארה"ב, ואהיה האחד הבודד שמקבל, פעם בכמה שנים, תקן בביה"ס לעבודה סוציאלית באחת האוניברסיטאות. במקביל, אני מקפיד לשמור על קשרים כמה שיותר טובים עם המכללות, כי בסופו של דבר, בסבירות גבוהה מאוד, שם העתיד שלי.
תומס בנטון כותב הרבה, ויפה, וכועס, בנושא זה ונגעת בכמה נקודות שהוא כותב עליהן:
The Big Lie about the Life of the Mind
http://chronicle.com/article/The-Big-Lie-About-the-Life-of/63937/
כן, זה נכון. למרות שהמרכז הברור של מחקר הספרות העברית הוא בישראל (בכל מובן שהוא, הוראה, מחקר, כתיבה), הרי שכתיבה באנגלית ופרסום של ספר או מאמרים בארה"ב על ספרות עברית נותן קרדיט הרבה יותר משמעותי מבחינה אקדמית. משל למה הדבר דומה? שפרופסורים לספרות אנגלית באוקספורד היו נדרשים לפרסם את מחקריהם בעברית בכתבי עת כמו "מחקרי ירושלים בספרות עברית", וזה היה תנאי לקידומם. זה בדיוק אותו דבר.
(אגב, אסף, כדאי לך לאפשר לתגובות לתגובות, למען הבהירות)
תודה דרור, הנה ניסיתי ונראה עם זה עובד.
משיחות עם חוקרים יוונים עלה שנפוטיזם זו ממש בעיה שם. מעניין עד כמה זה סיסטמטי בישראל. אבל "בנים של" זה לא רק נפוטיזם, אלא איזה יתרון קטן בגיבוש אסטרטגית מחקר, הבנה טובה יותר של מי ומה חשוב ואיך המערכת עובדת. במצב הנוכחי אפילן יתרון קטן עושה את ההבדל. אבל, ברוך, אתה באמת נדיב למשופם. הוא סתם רצה לעצבן.
גיל, זוית מעניינת, לא חשבתי על המשתנה הזה (של הגיל והפרופסורים שממשיכים) וזה בעצם חוזר למשהו אחר שדיברתי עליו שאין קביעות דווקא מאפשרת גמישות ניהולית – למשל להעיף פרופסורים יקרים לטובת חוקרים צעירים וזולים.
נדב, קיבלתי אותו הרושם מהנתונים הסטטיסטיים שיש לי על אנגליה. היתה עלייה במספר המרצים, ובאחוז הדוקטורנטים שהתקבלו לעבודה באקדמיה במדעי החברה. אבל צריך לזכור שני דברים לגבי זה. אחד, זה מספרים מלפני 3-4 שנים ובשבילך מה שחשוב הוא לצפות את העתיד. שנית, המספרים האלה הושפעו במידה ניכרת מהפריחה הפתאומית בבתי ספר למנהל עסקים ומשפטים (ולא סוציולוגיה). ובתי הספר האלה ממשיכים להוציא עוד ועוד סטודנטים, כך שבעוד כמה שנים המצב יהיה בדיוק כמו במדעים אחרים.
מימי, מאמר מענין במיוחד החלק שהוא מדבר על מה דוקטורנטים כתבו לו. תודה. יש גם את ה insecure scholar שכתב על זה באנגליה.
כמובן שלא סוציולוגיה.
כשעשיתי, בין המסטר לדוקטורט, את המעבר הדיסציפלינרי מסוציולוגיה לעבודה סוציאלית (שעשיתי מסיבות אקדמיות), הייתה תמימות דעים בקרב כל אנשי האקדמיה שהתיעצתי איתם שאני עושה צעד מאוד נכון, מבחינת קריירת הוראה עתידית. אני יכול להעיד שהצעד הזה הצדיק את עצמו בינתיים (שנה שנייה בדוקטורט, כמעט משרה מלאה בהוראה…).
הלימודים של 'מדעי החברה הטהורים', אם נקרא לזה ככה – בהחלט נמצאים בנסיגה. אף אחד לא הולך ללמוד היום סוציולוגיה, או גאוגרפיה. מצד שני, כל מה שיש בצדו מקצוע – מתפוצץ. עבודה סוציאלית, משאבי אנוש, וכל שאר הסמי-מקצועות. ואז, אפשר ללמד שם.
ולגבי מס' העובדים – יש הבדל ברור בין דיסציפלינות שבהן יש עבודה עם תואר ראשון (עבודה סוציאלית) או שני (פסיכולוגיה) לבין מקצועות שאין בהם עבודה כזו (סוציולוגיה) – הקשר באחרונים בין מס' הסטודנטים לתואר ראשון (ובטח שני) לבין מספר הדוקטורנטים – והדוקטורים – הוא הרבה יותר ישיר. מי שקיבל מאסטר בסוציולוגיה, רוב הסיכויים שימשיך לדוקטורט. מי שקיבל מאסטר בפסיכולוגיה (קלינית), ילך לעבוד כפסיכולוג.
בוקר טוב ושבת שלום
מקום חביב התיישבתי לרגע. איני מכיר את "מחקרי ירושלים בספרות עברית" אבל בעבר תחת "מחקרי ירושלים…" יצאו פרסומים לא רעים. בהנחה שבועדת הערכה יהיה קורא עברית זה יותר טוב מאי פרסום. אבל אם התחלנו מה דעתכם על "תיאוריה וביקורת" המפואר טיפוגרפית. אם דיברתם על נפוטיזם וכדומה או "קתדרה" הצבעוני מאוד. האם הטיפוגרפיה משפרת יחסית ל"ציון" למשל? אני שואל למטרות שימושיות מאוד.
תודה
can you explain why smart people study so long just to find them self in the situation that nobody can give them a good work?
אני חושב שהפוסט ניסה להסביר בדיוק את זה.
תודה. אני שמחה על כל פוסט כזה שאני קוראת לפני שנרשמתי ללימודי הדוקטורט שלי.
לטעמי עלו מספר נושאים מענינים בפוסט ובתגובות:
השאלה הבסיסית שלא נשאלה היא:
האם על המדינה לממן משרות לחוקרים נוספים? כמה משרות אקדמיות על האזרחים לממן ומה מרוויחה החברה מכך? ערכו של חוקר לחברה הוא שונה כיום כאשר תחומי הענין וההתמקצעות הם מאד ספציפיים ובהנתן שידע היום הרבה יותר זמין. האם אדם שהסקרנות היא הגורם המדרבן עבורו לא יכול לחקור בזמנו החופשי כאשר לשם פרנסה הוא יכול ללמד במכללות או בבית-ספר?
בהנתן שמספר המשרות מוגבל השאלה שנשאלה היא האם ישנה אשליה או תרמית מכוונת כך שלכל חוקר יהיו הרבה פועלים "זולים" המונעים מהבטחה כוזבת למשרה? האם דוקטורנטים הם אילו המשלים את עצמם ולפיכך האחריות היא עליהם? או האם בכך שמאפשרים לחוקר להעסיק הרבה דוקטורנטים כיון שהדבר תורם לו רבות הן אקדמית והן כלכלית, מוכרים לדוקטורנטים אשליה מכוונת?
מה היא מהות האשליה או מי זוכה לבסוף במשרה המיוחלת? המוכשר? בעל הקשרים? בעל המזל? ברור כי לרוב לא די בכישרון ויש צורך ( כפי שנפוליאון גרס) במזל. מזל כדי שתחום המחקר יהיה רלוונטי שתוצאת המחקר תזכה להכרה בזמן שיהיה ביקוש לתחום ועוד. בנוסף למקרים הגבוליים דרושים קשרים חברתיים טובים. יצא לי אישית לראות אנשים פחות מוכשרים זוכים במשרות בעזרת יחסי אנוש טובים אבל בכך האקדמיה לא שונה ממקומות אחרים. אולי היינו רוצים שהיא תהייה אחרת?
לא ברור לי כי המצב כיום הוא גרוע. מצד שני אם התואר דוקטור מגביל את אפשריות התעסוקה של המחזיק בו מין הצדק היא שהמדינה תגביל את מספר האנשים שיוכלו לרכוש אותו.
אהוד, קודם כל השאלה שלא נשאלה כאן, נשאלה בפוסט הקודם.
אני בכל זאת רוצה להתיחס לכמה נקודות שהבאת. לא הכל אפשר למדוד ברווח והפסד כלכליים, אם לזה התכוונת. יש דברים שלמרות שאינם כלכליים יש בהם רווח ויש דברים שמייצרים כסף אך הם למעשה הפסד לכולנו. השאלה היא קודם כל ערכית ורק אחר כך כלכלית. בישראל אין דיון כזה בכלל, וזה מה שאני מנסה לעורר עכשיו.
זה נכון שהיום הידע זמין יותר אבל מישהו צריך לייצר את הידע הזה, כלומר לגלות אותו, ובשביל זה יש מחקר. הגיוני יותר להגיד שצריך היום יותר ניטור ובקרת איכות של הידע, ופחות הפצה שלו. לאקדמיה יכול להיות מקום בהענקת גושפנקה לידע, מה שהיא ממילא עושה היום, וכן יש לה תפקיד בגילוי ידע חדש. לכן דווקא צריכה להיות יותר השקעה במחקר (=בחוקרים) ופחות בהוראה.
ולסיום, הרעיון שחוקרים יכולים או צריכים לחקור בזמנם החופשי לא מובן לי בכלל. ממתי מחקר הפך לתחביב שיכולים להרשות לעצמם רק מי שיש להם כסף וזמן? האם אתה מנסה להיות פרובוקטיבי? רעיון כזה יכול לבוא רק ממי שחושב שמחקר הוא הוא מעין מותרות, משהו ללא משמעות חברתית או ציבורית, במילים אחרות, משהו מיותר. אני מהמר שאתה לא חושב על רפואה או הנדסה ככה, ואולי אפילו לא על מדעי הרוח והמדעים הטהורים. דעה כזו מתאימה לימין הסקאלה הכלכלית. כשמרגרט ת'אצר ביקרה באוקספורד היא פגשה סטודנטית להיסטוריה. היא שאלה אותה מה היא לומדת, וכששמעה את התשובה פלטה "איזה מותרות!". בתו של החנווני, לא יכלה לראות שום דבר יעיל או מועיל בלימוד היסטוריה.
לגבי שאר השאלות, אני לא חושב שהן מוציאות זו או זו. הדוקטורנטים קצת משלים את עצמם, מתעצלים ולא בודקים, הפרופסורים תורמים קצת משלהם, ואין בקרה ריכוזית טובה שמסבירה לאנשים מי נגד מי. ואם אחרי כל מה שנכתב כאן אתה עדיין חושב שהמצב טוב, אשריך.
אגב לקבלת מושג מה הן הדרישות שיש למלא כדי לזכות במשרה הנכספת מומלץ לחפש את מגילת המועמד מאת עירד יבנה:
Irad Yavneh: Megilat Hamuamad 2005 עירד יבנה.
גם החלק השני מ- 2006 הוא יצירת מופת!
אסף
ראשית סליחה שלא התייחסתי לפוסט הקודם רציתי להספיק לקרוא אותו לפני שהגבתי אבל לא הספקתי.
לגבי השיקולים הכלכליים בהשקעה בהשכלה הגבוהה. כיום בתחומי המדעים ההשקעות במעבדות הולכות וניהיות כבדות יותר ויותר. כספית מדובר במיליונים שלא לומר מיליארדים (ראה דוגמת צרן). האם החברה צריכה להשקיע את הכסף? בעקרון אני סבור שכן אבל כמה כסף?
ייצור של כמות נכבדה של דוקטורים וחוקרים מורידה את הרמה האקדמית ומובילה למחקרים בינוניים. דבר דומה קרה לגבי החרדים בארץ. אחרי השואה הוחלט לא ליצור תחרות בין הישיבות אלא לאפשר לכמה שיותר מהציבור ללמוד תורה, דבר שבהכרח גרם חירידת רמת הלימוד עוד לא קם גאון דור מהישובת בארץ. קיום של מספר חוקרים רב אינו מעלה את איכות המחקר אלא מייצר מלל מיותר. דרושה תחרות לשמור על איכות.
לגבי העיסוק במחקר בזמן הפנוי כעיסוק צדדי. בתחילת דרכו הורכב עולם המדע מהרבה חוקרים עצמאיים שחקרו בתור תחביב לדוגמא המתמטקאי פרמה שהיה פקיד אם איני טועה ועוד חובבים מסוגו. כיום לעיתים אדם חופשי ממחויבויות אקדמיות מצליח לבצע מחקר טוב בהרבה מחוקרים היושבים באקדמיה ומקבלים שכר. ראה דוגמת אינשטיין שהיה פקיד במשרד הפטנטים כאשר פירסם את ארבעת מאמריו פורצי הדרך בשנת הקסם שלו. החוקר העצמאי הוא לעתים הרבה יותר נחוש וחופשי מאילוצים. מצד שני אפשר לטעון כי אינשטיין הוא הון-גוך של המדע כמו שכל אומן שלא זוכה להכרה חושב שהוא ון-גוך כך ניתן לחשוב כי אין צורך לממן מדענים והם יתנו תנובה כמו אינשטיין. השאלה היא בבסיסה שאלה כמותית כמה חוקרים על המדינה לממן וכמה דוקטורים צריך לייצר בשנה? אגב נתקלתי בתגובות של אנשים שחשבו שהמדינה צריכה לדאוג להם בתור דוקטורים כי היא האיצה בהם ללמוד וכעת אותם אנשים אינםמוכנים להתפשר על עבודות אחרות להבדיל מהעליה הרוסית הברוכה שלא בחלה בשום עבודה למרות התארים שעוליה החזיקו בהם. אגב צריך אולי לבחון את משמעות התואר דוקטור מחדש האם הוא נחוץ למחקר? הפיסיקאי הנודע פרימן דייסון מתגא בכך שאף אחד מילדיו אינו מחזיק בתואר דוקטור. העולם משתנה וגם עולם האקדמיה צריך להשתנות.
רק רוצה להגיב למשהו אחד שנוגע ישירות לפוסט הזה. אני בהחלט יכול להבין דוקטורנטים ממורמרים (והדוגמה של המהגרים מברית המועצות אינה רלוונטית כי נסיבות החיים הן אחרות לגמרי). מי שצמח באקדמיה, והאקדמיה שילמה לו כדי להמשיך במסלול דוקטורט ופוסט דוקטורט רשאי לשאול בקול רם למה אין לזה המשך ומדוע יצרו את הרושם שיש עבודה. זה כאילו שהמדינה היתה נותנת מלגות לסטודנטים רפואה, אבל מצפה שבסוף ההכשרה הם יעשו הסבה מקצועית כי אין עכשיו דרישה לרופאים. זה בזבוז ברובד האישי וברובד הציבורי לשלוח מישהו שהוכשר לעשות מחקר מדעי מסובך לנהל מתנ"ס או לעבוד בבנק. (לא שיש לי משהו נגד בנקים או מתנ"סים, פשוט יש דרכים פשוטות יותר להגיע לשם).
שאלת תם שקשורה בעקיפין לנושא. בתור אדם העוסק בבודהיזם מה היא גישתה של תורה זו לנושא האחריות? האם האדם הוא אחראי לגורלו במקרה של פוסט זה על הדוקטורנט לקחת אחריות על מה שקרה לו. או האם ניתן להאשים את הסביבה במקרה זה המדינה שעזרה בממימון הלימודים ולבסוף איכזבה?
לא מדובר כאן על אשמה אלא על רצון לתקן.
לגבי בודהיזם – לאחר מעשה אין משמעות לאמירה "אני עשיתי את זה לעצמי" או "הם עשו לי את זה". מה שקורה הוא תוצאה של תנאים ונסיבות.
לגבי האחריות – בעיני אלו לא שתי אפשרויות שמוציאות זו או זו. החוקר יכול לקחת אחריות חלקית על הבחירות שלו, ולראות שגם הסובבים אותו נטלו חלק בזה על ידי הכוונה והטעייה או סתם עצימת עיניים.
אסף, תודה על הפוסט הזה והאחרים בעניין.
קודם כל, אני חושבת שזה חשוב לכתוב את זה, כדי שמי שחושב על קריירה אקדמית היום, יידע לאן הוא הולך.
לגבי שאלת האחריות של הדוקטורנטים שהועלתה כאן. בוודאי שיש לנו אחריות על מעשינו, אבל הבעייה, כפי שאני רואה אותה, היא העידוד, ההשקעה והמימון של הדוקטורנטים, בלי שום אחריות מצד המערכת להמשכיות כלשהי של המסלול הארוך הזה.
יותר מזה, כשאני התחלתי את לימודי הדוקטורט, זה ממש לא היה לי ברור ולא נאמר לי ולו פעם אחת, שבסוף הלימודים, יהיה כמעט בלתי אפשרי להשתלב באקדמיה. ואני כרגע, עוד לא מדברת על תקן וקביעות. ידעתי שזה יכול לקחת זמן רב, עד קביעות במוסד אקדמי. אבל אפילו שעות הוראה (במשכורת רעב) ומלגות פוסט, שפעם היו האופציה להמשיך אחרי הדוקטורט עד תקן, כמעט ולא קיימות, ואם הן קיימות, התחרות היא בלתי אפשרית, בגלל המספר הרב של הדוקטורנטים שנפלטים כל שנה.
האחריות שאני מטילה על המערכת האקדמית, היא העידוד והאיפשור לאנשים רבים מאוד, להמשיך לדוקטורט. אם המערכת האקדמית יודעת כמה אנשים היא תוכל לקלוט פחות או יותר בהוראה ולאחר מכן בתקנים, היא היתה צריכה לקחת את זה בחשבון בקבלה לדוקטורט.
בארץ, מאחר ושכר הלימוד אינו נורא גבוה, כמות האנשים שמתקבלים לדוקטורט היא לא פורפוציונאלית לאפשרויות להתפרנס לאחר סיום הלימודים.
מדוע לאפשר לכל אחד כמעט, שמסיים בציון 80 או 85 את התואר השני, להמשיך לדוקטורט? הרי מי שכבר מתחיל ומסיים את הדוקטורט, מצפה ומקווה להשתלב באקדמיה.
אני חושבת שהיה צריך להעלות את הרף ללימודי הדוקטור. לממן טוב את הטובים ביותר (כמו שקורה באוניברסיטאות בארה"ב), מתוך כוונה שמרבית הבוגרים (ברור שלא כולם), יוכלו להשתלב לאט באקדמיה.
אבל מאחר והאוניברסיטה מקבלת כסף מהמדינה על כל דוקטורנט, אין לה שום בעייה להוריד את הרף, לקבל כמויות של תלמידים ולא ליידע אותם שבעצם הם נכנסים למסלול שאין בו תקווה. (זה לא מוריד את האחריות מהסטודנט, אבל סטודנט צעיר שסיים תואר שני, לא ממש מכיר את המערכת, ואם עוד מעודדים אותו להמשיך, אין לו סיבה לא להאמין שזה מסלול עם סוף טוב…)
זו הסיבה שיש כ-200 דוקטורנטים רק בבית הספר לפילוסויפיה של אוניברסיטת תל אביב. 200! לרובם אין מלגה, ואם כן, אז משהו זניח. אבל האוניברסיטה מקבלת עליהם כסף, וזה מה שחשוב לה. ואגב, היא לא נותנת כמעט דבר לאותם דוקטורנטים: אין סמינרים לתלמידי דוקטורט בלבד, אין חדרים לכתיבה, אין סדנאות של כתיבה אקדמית, אין אפשרות להשאלה בינספרייתית בחינם. ואלו הם דברים, שכל אוניברסיטה שבאמת מכבדת את תלמידי המחקר שלה, מאפשר ונותנת בדרגה זו או אחרת.
לכן, אחת הדרכים להתמודד עם הבעייה, היא להעלות את הרף, לקבל את הטובים, לממן אותם ולדאוג שהם יוכלו להמשיך בחיים האקדמיים.
אסף ואחרים
אני מאמין שהתמונה הכללית שאתה מצייר לגבי אנגליה נכונה גם לגבי ישראל. אין בידי סטטיסטיקה, אבל יש כמה דוגמאות מהתחום שלי.כמובן חשוב לזכור שמקרים לא אומרים הרבה לגבי התופעה הכללית.
אני לומד בטכניון שאולי מהיותו מוסד שמכשיר בעיקר מהנדסים, סובל פחות מקיצוצים כגון אלו שהזכרת. אך למרות זאת הנה דוגמא שמראה כי גם בתוך הגישה של הכשרה למקצועות פרקטיים יש השפעה של כוחות השוק וכלכליות של מקצועות הלימוד . הפקולטה לחקלאות שהייתה בעבר פקולטה מכובדת, למעשה נסגרה והיום היא מחלקה בתוך הפקולטה להנדסה אזרחיות וסביבתית. היום, בעקבות השינויים התעסוקתיים יש הרבה פחות ביקוש של סטודנטים שרוצים ללמוד ה. חקלאית והמוסד "חייב" לפעול בהתאם לביקושים ולצמצם ענף חשוב במחקר הפרקטי.
מצד שני ראוי לציין שאותה פקולטה לה. אזרחית וסביבתית מחזיקה באופן מסורתי אקולוג ומעבדה לאקולוגיה (שבה אני שותף) שתורמים הרבה גם למחקר תיאורטי ולקידום של תחום שלא לצורך הכשרה למקצוע.
מצד שני, לטעמי קצת הגזמת אם התמימות שאתה מייחס לדוקטורנטים שלא יודעים מה מצפה להם. אצלינו במעבדה שיחת היום היא על כך שקשה מאוד להשיג משרה באקדמיה ובכל זאת 3 דוקטורנטים שסיימו לאחרונה דוקטורט במעבדה יצאו לפוסט. הסיבה העיקרית לדעתי היא התנאים והכסא הנח למדי עליו יושבים חברי הסגל בעלי קביעות. הרבה דוקטורנטים מוכנים לקחת את הסיכון של דרך החטחטים בשביל אותו סיכוי קטן להשיג קביעות נוחה באחד המוסודת.
נ.ב – כיוון שגם בלוגלי עך סף סגירה, גם אני עברתי לוורדפרס:
https://auropunctata.wordpress.com/
האם קורה לפלטפורמות הבלוגים מה שקורה בתעשייה ובחקלאות- קריסה של חקלאים ועסקים קטנים בעקבות השתלטות של חברות ענק בעלות בסיס כלכלי חזק?!