איך מציינים את יום השואה בקמבודיה?

רצח העם היהודי הופסק בשנת 1945, והולכים ומתעטים העדים הישירים לאימה. רצח העם בקמבודיה התקיים בסוף שנות השבעים כך שהעדים הישירים הם כמעט כל האוכלוסיה, שצומצמה בכ -25% באמצעות רציחות, הגירה כפוייה והרעבה בין שנת 1975 ל 1979. ההערכות מדברות על בין מליון וחצי לשלושה מליון הרוגים בזמן משטרו הרצחני של פול-פוט והחמר-רוג' שניסו לכפות על קמבודיה מהפכה סוציאליסטית. הארץ מנוקדת באלפי קברי אחים שהקמבודים ממשיכים לחיות ביניהם גם היום.

ביום רביעי שעבר השתתפתי בפאנל בכנס רוחניות עכשווית שעסק בבודהיזם ופסיכולוגיה. אחת ההרצאות המצויינות ניתנה בו על ידי פרופ' קרול קידרון מאוניברסיטת חיפה שעורכת מחקר אנתרופולוגי רב שנים על קמבודים בארצם ובגלות (בקנדה) ועל דרכי ההתמודדות שלהם עם הטראומה שעברו עם רצח העם. ההשוואה להתמודדות של היהודים עם טראומת השואה מתבקשת.

קמבודיה היא מדינה בודהיסטית, וכך גם הגולים הקמבודיים משתייכים על פי רוב לבודהיזם מסוג תהרוואדה. מסתבר שיש לכך חשיבות רבה לדרך בה בוחרים הקמבודים להתמודד עם זכר הרציחות ההמוניות. לא הממשלה הקמבודית ואירגוני סיוע – אלא הקמבודים עצמם. מה שפרופ' קידרון מצאה הוא שבשני מישורים הקמבודים מסרבים להשתמש בדפוסי הזכרון והשיקום שנראים לנו כל כך אוניברסליים.

מה הם הדפוסים האלה? מבחינה לאומית או ציבורית זכרון השואה עצמו נחשב לדבר שיש לפתח, לשמר, לטפח ולהנחיל לדורות הבאים. כמו שכבר כתבתי, זה לא מקרה שקיים חיבור מיתולוגי בין פסח ליום השואה. הזכרון הוא אבן יסוד בתרבות היהודית, והדיאלקטיקה של "באו לכלותינו" היא שמן על גלגלי הלאומיות והרוחניות היהודיים. לכן זה לא מפתיע במיוחד שתבנית ההתייחסות ליום השואה, כפי שהיא מתבטאת למשל בתוכנית החדשה של משרד החינוך, עוסקת בצורך לזכור את הארועים.

על פסח כתבתי, וכמו על פי הזמנה הגיע האתר של משרד החינוך לספק את התימוכין. "מקומה של השואה הוא בתודעה ההסטורית של כל יהודי באשר הוא" כותב אבא קובנר, ומצוטט בדף הרציונל לתוכנית של משרד החינוך. בהמשך, "סיפור שואת העם היהודי הוא אחד מרגעי השפל בתולדות האנושות וראוי לו כי יילמד ויועבר מדור לדור, בבחינת 'והגדת לבנך'".

אם זה נראה לנו טבעי זה רק בגלל שאנחנו טבולים בצורת החשיבה הזו מינקות. היהדות בנוייה על זכרון, על שימורו, ועל חיים לאורו. כניראה שהיום אפילו יותר מאי פעם היהדות (הממלכתית) היא דת של היסטוריה. הסמכות, הסיפור, הרציונל, נובעים ומסתמכים לחלוטין על ארועים שהתרחשו בעבר ומהם ניתן לנו לגזור את דרכי הפעולה שלנו היום. במרכז כמובן עומדת הבטחת הארץ – על ידי האל או על ידי לורד בלפור שליחו, אין זה משנה כל כך.

לכן, מעניין כל כך לראות את ההתנגדות של הקמבודים להנצחה ולעיסוק בסיפור בתוך מערכת החינוך שלהם ובמרחב הציבורי, וזאת על רקע המסורת הרוחנית של בודהיזם התהרוואדה. אחד מהציטוטים שהביאה קידרון בהרצאה שלה עסק ביחס אל התקציבים הבינלאומיים שמונחתים על קמבודיה מתוך הרצון לסייע בהנצחה והפיוס – שוב, מתוך כוונה טובה של מי שחושבים שזו הדרך היחידה להתמודד עם שואה מהסוג הזה. מסתבר שלקמבודים עצמם יש דעה שונה על הנושא. בשבילם ללמד אל הילדים הרכים על הזוועות זו סכנה. תחת זה יש להשקיע בחינוך לערכים מועילים כמו עזרה הדדית וחמלה. מבחינתם ההנצחה הלאומית מיותרת ואפילו מסוכנת והיה עדיף להפנות את המשאבים המיותרים האלה להקמה של בתי ספר שיוכלו למנוע את רצח העם הבא.

לאתרי הזיכרון, שהתיירים מכירים בתור מבנים בהם אפשר לראות ערמות של גולגלות, אין שימוש בשבילם. לקמבודים הבודהיסטיים יש דרך אחרת ועתיקה להתייחס לקרובי המשפחה המתים שלהם ומבני ההנצחה לא רק חסרי משמעות, אלא למעשה מונעים מהם לקיים את הטקסים שנחוצים כדי להעביר סגולה טובה (merit) לאבותיהם שנספו וזקוקים לעזרה כדי להתקדם ולהשתחרר מהעולמות הקשים אליהם נקלעו. הסיבה לכך היא פשוטה, כמעט פשוטה מדי. בתהרוודה מעבירים את הסגולה הטובה לאדם ספציפי במיקום ספציפי. אי אפשר לעשות את זה באתר בו נערמות אלפי גולגלות לא מזוהות.

ההבדלים שמציינת קדרון לא נעצרים כאן. אנחנו סבורים שמבחינה אישית השורדים וכן דור שני ואפילו שלישי סובלים מפוסט-טראומה. אחת הדרכים המרכזיות לטפל בהפרעה פוסט טראומטית היא כמובן פסיכותירפיה בשיחה. לעתים קרובות – ואני לא יודע עד כמה זה נכון לגבי טיפול בניצולי שואה – השיחה כוללת חזרה מובנית אל אותו ארוע מכונן טראומה. שיחזור בסביבה מוגנת תוך מתן כלים להתמודדות והקהייה של האימה שמתלווה לזכרון. פוסט-טראומה בסופו של דבר היא הפרעה של זכרון. והקשר לזכרון לאומי הוא לא מקרי.

כמובן שמבחינה סמפטומטית גם קמבודים סובלים מתסמינים של פוסט-טראומה. אבל מעניין היה לשמוע עד כמה הם מתנגדים לשיטת הטיפול המערבית. על פי קידרון לשחזר את הטראומה על ידי שיחה נתפס כהתערבות מזיקה ובעייתית. היא אינה עולה בקנה אחד עם הפילוסופיה הבודהיסטית. הבעייה של החולים היא שהם חושבים על העבר יותר מדי, וצריכים לכן לקבל עזרה כדי להתחבר להווה ולהתכוון אל העתיד. זאת על פי הקמבודים לפחות. אני מאמין שפגיעה נפשית מהסוג הזה היא אוניברסלית, אבל ההבנה שלה משתנה מתרבות לתרבות, ולכן גם דרכי הטיפול והעזרה. הקמבודים, מסתבר, לא רוצים לדבר על מה שהיה. הם רוצים להביט את העתיד ולשכוח.

לבודהיזם יש גישה אחרת לגמרי לזיכרון והיסטוריה. אמנם הבודהה נחשב לדמות היסטורית, אבל הרציונל של הדת אינו נשען סיפורים היסטוריים מכוננים מהם אנחנו מצווים לגזור הנחיות להתנהגות בעתיד. למעשה הסיפורים המכוננים של הדתיות הבודהיסטים הם במובהק סיפורי אגדה שההיסטוריות שלהם לא ממש רלוונטית. אלא סיפורי הג'טקה, החיים הקודמים של הבודהה לפני הולדתו בתור אדם. ממילא, אלא סיפורים אישיים, על החלטות ופעולות מוסריות, ולא סיפורים על קלוקטיב שמחפש את דרכו ועל יחסיו עם האל.

מכאן שבתהרוואדה הקולקטיב אינו נתפס כקדוש או מיוחד באיזה אופן אינהרנטי, ודגש גדול מושם על מצב התודעה של האדם כבסיס להתנהגות מוסרית. אפשר להבין מהיכן ההתנגדות לשימור זיכרון האימה של שדות ההרג. שוב דבר טוב לא יכול לצאת מהחדרה של זכרונות איומים לילדים או מבוגרים. מצב התודעה שיש לשאוף אליו הוא מצב של חמלה והתיידדות, עזרה ושחרור. הזכרון וארועי העבר טבולים בקרמה רעה. המטרה היא ליצור קרמה טובה על מנת להשתחרר בסופו של דבר מהעולם הזה שמביא את האסונות האיומים האלה. המשמעות של להיות בודהיסט אינה בשימור של זכרון של ארוע היסטורי אלא בטיפוח איכויות חיוביות של התודעה וההתנהגות. היסטוריה היא קרמה, ומקרמה יש להשתחרר.

כששמים את זה על השולחן ככה, אפשר אולי להתחיל גם להסתכל על פולחן השואה היהודי-ישראלי באופן אחר. המסמך של משרד החינוך [pdf] מצהיר שזכרון השואה נחוץ לנו כדי ליצור "חברה שבה הקבלה והחמלה, הדאגה לאחר, כבודו ושוויון ערכו עומדים כנר לרגליה." אבל האם זה באמת הכרך לוגי ? האם חברת המופת שאנחנו שואפים אליה לא יכולה להתקיים אלא אם כן נעלה בזכרוננו חזור והעלה את השואה? אחרי הכל, השואה היא בדיוק המצב בו קמה חברה (חברת מופת!) שרמסה באלימות חסרת תקדים את האחר עד כדי שריפתו בכבשנים. האם הפחד שזכרון זה מעורר הוא תשתית טובה לחמלה? האם אפשר בכלל לצפות שדאגה לאחר תתפתח בסביבת זיכרון רעילה כל כך?

כדאי לשים לב עד כמה התוכנית של משרד החינוך מודעת בעצם לפוטנציאל של שחזור וערור הטראומה באמצעות הזיכרון. "ילדי הגנים, כמו כל אזרחי המדינה, נחשפים לצפירה ולאווירה המיוחדת ליום זה. בעידן של אמצעי תקשורת הנגישים לכול הילדים נחשפים לאירועים בדרגות שונות של חשיפה, וקולטים קטעי מידע ללא יכולת קוגניטיבית לתת להם פשר ומשמעות." הנחיות המשרד נועדו לעזור לילדים להתמודד – לא עם השואה אלא עם הזכרון עצמו. אבל בעוד פסח ממוסגר בתוך הקשר דתי של שחרור והתגבשות, השואה כארוע היסטורי היא ארוע אטום שקשה לפרשו והנסיון לתת לה "פשר ומשמעות" הוא עסק מסוכן ביותר. אין בה עונש משמיים, אין בה גאולה, אפילו גבורה גדולה קשה למצוא בה. היא בעיקר הדבר הגדול שאנחנו מפחדים ממנו, ואולי בצדק, שמציין שיא בשנאת העמים את העם היהודי. יש לי הרגשה שמתחת לכל המילים היפות על חמלה והאחר מסתרר הסיפור האמיתי שהוא זיכרון הנירדפות היהודית מקדמת הימים. מבחינתי, גם השנה מותר לילדים להישאר בבית ביום השואה ולחשוב על דברים אחרים. אשרי מי שממעט לחשוב על העבר ואסונותיו.