האם בלוגרים יכולים להרוויח מכתיבה: הערה כלכלית

סוף שנות התשעים. אני יושב שעות על גבי שעות בחדר המחשבים בבצלאל ומתפעל מעצם האפשרות לקרוא משהו שכתב מישהו בצד השני של העולם. אני לא זוכר שקראתי משהו מעניין באמת, אבל עצם החידוש היה מרגש. עדיין את רוב הידע השוטף על העולם המקוון רכשתי מקריאה במגזין מודפס שנכתב על ידי קשיש סקרן בשם המשונה קפטן אינטרנט.

תוך עשור החידוש הפך למובן מאליו. תוכן מקורי וחופשי ברשת נראה כמו משהו שהיה כאן תמיד ותמיד יהיה. לא רק כתבות ועיתונים אלא גם רדיו, הרצאות מצולמות, הקלטות וכמובן בלוגים. הצמיחה הפראית ממש של עיתונות ברשת ושל "תוכן גולשים", מושג בעייתי בפני עצמו, מלווה את הדעיכה המרשימה של העיתונות המודפסת, כפי שאפשר לקרוא למשל במהדורה המקוונת של הניו יורק טיימס (שמהדורתו המודפסת התכווצה ב5.2% בין 2009 ל 2010)

אני מעדיף לא להתשתמש ב"תוכן גולשים" בהקשר של בלוגים, כאילו הכתיבה בבלוגים היא עממית כזו, סחבקית, פשוטה, שמגיעה מלמטה. הבלוגרים שאני קורא לא מייצרים תוכן כזה דווקא, אלא תוכן שמתחרה ועולה על מה שמייצרים עיתונאים. כמובן שחלק מהם עיתונאים בעצמם.

ההבדל בין אלה לאלה הולך ומיטשטש ולפעמים נדמה לי שכול ההבדל הוא שבעיתון מרוויחים כסף על הכתיבה, ובבלוג לא. אני יודע שיש הבדלים נוספים כמו עריכה, והעובדה שעדיין עיתונים מודפסים ומופצים, אבל אלה הבדלים קוסמטיים בעיני שהולכים ומצטמצמים ככל שתפוצת העיתונים קטנה בדפוס וגדלה ברשת, וככל שעולה קרנם של הבלוגים.

עידן לנדו, בלוגר שבלי ספק מייצר תוכן רציני ומושקע, החליט לבקש מקוראיו תרומה. הוא לא היחיד שניסה לגייס הכנסה בתמורה לכתיבה שלו, וכמו אחרים, אני צופה שיזכה לטיפטוף של תמיכה כלכלית שיספיק פחות או יותר לכסות את הוצאות האיכסון של האתר והתה שהוא שהוא שותה במהלך הכתיבה. (לא שאני רוצה לרפות את ידיכם. תרמו לו! הוא עושה עבודה חשובה).

יותר מזה, עידן קרא לקריאה שלו "הקץ לניצול" ורמז (או אמר) שיש בעייה אתית בעובדה שאדם כותב ואחרים קוראים בלי לשקול אפילו או להסכים להעניק לו תמורה. אבל לפני שאני מתחיל אפילו לחשוב על האספקט המוסרי של זה, אני תוהה איך יראה מודל כלכלי שיאפשר הכנסה מבלוג בלי רגשות האשם הדדיים שרומז עליהם לנדו.

מודל כלכלי

במילה אחת: הדיילי. למי שישן, הדיילי הוא העיתון החדש של רופרט מרדוק שיוצא רק במהדורה מקוונת לאייפד ונמכר ב99 סנט. כמובן עוד מוקדם להגיד אם זה פליפ או פלופ, אבל כבר אפשר ללמוד משהו מהאסטרטגיה של מרדוק ואפל. אבל לפני זה, כדאי לשאול בעצם למה בעצם לא לשלם בשביל לקרוא את בלוג כמו שמשלמים בעבור עיתון?

בלוגרים שמבקשים תשלום (וכנ"ל מגזין אחר ז"ל) מניחים שאנשים משלמים, או לפחות שילמו פעם, על תוכן. הם גם מניחים שהחסם הוא כלכלי – כלומר שאם הם יגידו "זה רק שקל בשבוע" אז נהיה מוכנים לשלם. זה היה אולי נכון פעם כשתוכן או מידע היה משהו קשה להשגה שיוצר במקומות אקסקלוסיביים והופץ במשורה. אז באמת היינו מוכנים לשלם, אפילו הרבה יותר, בשביל לדעת. אנחנו כבר מזמן לא שם.

עם הזמן התוכן העיתונאי, ובכלל זה הבלוגים, הפך לתוצר נלווה לחוויה שמייצרת הקריאה, והעיתון המודפס היה דוגמה מצויינת לזה. ביום שישי בבוקר, עם כוס קפה, בבית קפה, או בחצר, או בכורסה בבית הוא הציע מסע לעולם אחר בלי הוצאות לינה ודלק. העיתון היה מעין הפסקה מהחיים כאן ועכשיו וכניסה אל עולם אחר. על זה אנחנו מוכנים לשלם ואפילו די הרבה. אנחנו הרי מכורים לבריחה מעצמנו.

בנוסף הקריאה איפשרה, ועדיין מאפשרת לנו להכיר דעות אחרות, ולבדוק את דעותנו, וללמוד ממישהו שהקדיש למשהו קצת יותר זמן. במילים אחרונות אנחנו קונים רעיונות. והרשו לי להוסיף שאין כמו בית הקפה או הכורסה לבישול רעיונות והרהור.

הכתיבה בבלוגים ממשיכה במובן מסויים את שתי המסורות האלה, בריחה מחד והרהור מאידך, אבל הפורמט לא מייצר את התנאים הטובים שהיינו רגילים אליהם. את הבלוגים והעיתון ברשת אנחנו קוראים על המחשב – אותו מחשב שמשמש לעבודה ולתשלום חשבונות. אנחנו קוראים איזה פוסט בין אימיילים, כשיש לנו רבע שעה לפני פגישה, כשאנחנו לא נרדמים בלילה. למרות שאני אוהב לקרוא, קריאה מהמחשב היא עדיין משהו שאני לא ממש מתענג עליו. תגידו מה שתגידו על מחשבים, אבל הלפטופ הנחמד ביותר הוא לא מכשיר קריאה מענג. הוא צריך חשמל, הוא צריך שולחן, הוא לא אוהב טיפות קפה, הוא מתחמם, הוא כבד, לא נוח להעביר בו דפים, אי אפשר לשרבט עליו או לזרוק אותו בתסכול על הרצפה אחרי כתבת תדמית מעצבנת במוסף סוף השבוע.

בגלל זה מייברג נכשל ומרדוק לא (טוב, עדיין לא). הטאבלטים מחזירים את האפשרות להנות מהקריאה האלקטרונית כמעט כמו מהקריאה בדפוס. לא, אין, לי אייפד, וכן, הייתי רוצה. אבל אני יודע שאפשר לקחת אותו החוצה, לקרוא ברכבת, לשבת איתו במיטה, לדפדף, לרפרף, לשים אותו בצד לרגע להרהר על העולם המוזר בו אנחנו חיים. נדמה לי שהוא מועמד טוב להחזיר את החוייה המענגת של הקריאה.

אני גם יודע שאפילו אם אתחנן בבלוג שלי לתרומות, לא אגייס מספיק כסף בשביל לקנות מכשיר כזה. הסיבה אינה רק חוויית הקריאה, אלא גם העדר חוויית תשלום הולמת. אני מוכן להמר שברגע ששני הגורמים האלה ייפתרו בלוגרים עם מספיק קוראים (לא אני, כניראה) יוכלו להנות מהכנסה צדדית נחמדה.

אם להמשיך את קו המחשבה הזה, הדרך הטובה ביותר ליצירת הכנסה מכתיבה תהיה שילוב בין מנוי קבוע על בלוגים, ואפשרות לשלם סכומים נמוכים בעבור קריאה של פוסטים בודדים. כיוון שכולנו קוראים מספר בלוגים, צריך להיות מנגנון אחד שיאפשר את התשלום באופן פשוט לכולם.

ככה אני הייתי מוכן לשלם בשביל מה שאני קורא: הייתי רוצה להרשם פעם אחת ולקבוע את הסכום החודשי שאני מוכן להוציא. השירות כבר יזהה את הטאבלט שלי ובבלוגים שאני קורא קבוע הייתי מקליק על הכפתור "מנוי 5 ש"ח בחודש" ומשלם. אם הייתי רוצה לקרוא פוסט בודד אצל מישהו הייתי לוחץ על "לקריאה 1 ש"ח" וזה סוף הסיפור.

כשמנגנונים כאלה יהיו קיימים, וכשיהיו מספיק טאבלטים בסביבה כדי לגאול אותנו מייסורי הקריאה במחשב, אני בטוח שיהיה אפשר גם לראות קצת החזר על כל שעות הכתיבה האלה שניתנות עכשיו בחינם. ואם אתם מתחילים לעבוד על הסטארטאפ, רק תזרקו לי מילה ואני אבוא.

(הופיע בהעוקץ 13 אוקטובר 2011)
סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • מנדי   ביום 15 בפברואר 2011 בשעה 10:40

    בקטנה, בעיות פתירות מאוד, אולי אפילו שילוב במערכת קיימת כמו אייטונס או אפל-סטור שכבר מוכרת ככה תכנים.

    והכי חשוב – אמזון קינדל, חוית הקריאה בדיו אלקטרוני עם 100% קונטרסט עולה על כל טאבלט לד\LCD שפולט אור. וגם נמכר מאוד בזול, הגרסאת WIFI האחרונה עולה משהו כמו 500 ש"ח. כדאי להתנסות בו זה מכשיר שמשנה את כל המושג של קריאה אלקטרונית ואגב בגלל שהוא יוצר תצוגת הדפסה של קבצי PDF אין שום בעיה לשים בו מסמכים בעברית.

    אחחלה פוסט,
    מה עם קצת בודהיזם? :)