גרזן אבן ועליונותו של הרדיו על הטלוויזיה

"היסטוריה של העולם במאה חפצים" היא סדרה ברדיו 4 של הביביסי, שרק אנגלים היו מסוגלים להפיק. יש בה שילוב של תשוקה להיסטוריה, אימפריאליזם, אוניברסליזם, וכמובן עשיית רדיו איכותית שמתחברת גם לאתר אינטרנט ותוכן גולשים, או בעצם תוכן מאזינים. הסדרה משרטטת היסטוריה של העולם במאה פרקים, כל פרק מוקדש לאוביקט אחד שמסמן תקופה או אזור או רגע משמעותי בהתפתחות האנושית. כיוון שאי אפשר לראות ברדיו את החפצים, הפרקים מכילים תיאורים מדוקדקים שלהם, ופרשנות מפי חוקרים אומנים או אנשי מקצוע אחרים שקשורים לפעמים בדרכים לא שגרתיות לאובייקט.

למדתי הרבה דברים חדשים על החיים במצריים העתיקה, על בבל, על הכלים והעדיים של אבותינו הקדמונים, והגעתי רק לפרק 20. הפרקים קצרים, 15 דקות כל אחד, ולשמחתי כולם ניתנים להורדה דרך itune או האתר, בו גם אפשר לראות את החפצים. לא צריך לראות אותם. דווקא התיאורים והדיון בתוכנית הרדיו הופכים את החווייה לעשירה ומורכבת יותר. נחמד אולי לראות בסופו של דבר את "הדבר עצמו" אבל יש בזה משהו גם ברור מדי וחיוור לעומת העושר המילולי שעוטף את התוכנית. התצלום של החפץ באתר האינטרנט, כמעט וולגרי בנוכחות שלו, דווקא מסתיר יותר מאשר חושף. הצפייה בחפצים מאכזבת לא בגלל שהם לא יפים או מעניינים אלא בגלל שהם הופכים ברורים מדי וחשופים, ובגלל העצלנות שהצורה שלהם כופה עלינו, המסתכלים. זה כמו ההבדל בין קריאת ספר לציפייה בטלוויזיה.

אני מקשיב להרבה פודקסטים, אבל לעיתים רחוקות הם עוסקים באופן כל כך קיצוני במשהו ויזואלי. נדמה כאילו המדיום מתאים יותר לפילוסופיה או פסיכולוגיה שממילא אין להם כמעט ייצוג, מלבד אולי ייצוג מטאפורי. אבל ההפך הוא הנכון. המבט שלנו רגיל לרפרף על האוביקט, לראות את העטיפה שלו ולחשוב שבכך ראינו. המסגרת של צג המחשב, או הטלוויזיה, דרכם אנחנו "רואים" כל כך הרבה אובייקטים היום הופכת את ההתבוננות לשטוחה אפילו יותר. איזו משמעות יש לצורה של גרזן אבן בן ארבעים אלף שנים? אולי אם אחזיק אותו ביד יווצר הקשר המדהים באמת בין היד המחזיקה, יד שרגילה למקלדת, למקלחת, להגה, ליד אחרת דומה מאוד, אבל ששייכת לעולם בו היו מעט אנשים והרבה עולם, מעט מילים והרבה מעשים, וחתיכת אבן משוננת היתה ההבדל בין רעב או כפור לשובע וחום.

החפץ עצמו שותק, והצילום שלו אפילו שותק יותר. הרדיו מאפשר לשתיקה הזו ללבוש מילים ולכן מצמיח לחפץ חיים חדשים, ודאי חדשים לעומת הכוונה של מי שיצר אותו מלכתחילה. דווקא בגלל שהרדיו מתחיל מהיעדר, מריקות, מחוסר של המובן מאליו הויזואלי, הוא מצליח היכן שהאתר או הטלוויזיה מתקשים. אפילו המוזאון שמחזיק את החפצים עצמם לעיתים קרובות כל כך נכשל במשימה להפחת חיים במת. בין הקפיטריה לחנות המזכרות, הרגליים העייפות מתקשות לעצור, והעיניים רצות בין חפצים שנראים חסרי פשר להסברים ארכניים על לוחות אלומיניום ממוספרים סמוך לתיבות התצוגה. הביביסי עשה מעשה אמיץ כשהחליט להפיק מאה פרקים על חפצים מוזיאוניים, והצליח לעשות זאת היטב.

בשולי הדברים, מאז שהביביסי מאפשר צפייה בכל תוכנית באינטרנט, בזמן שמתאים לי, שכחתי לגמרי את המכשיר ההוא, הטלוויזיה, שנראית לי עכשיו קצת פרימטיבית וחסרת טעם. להדליק את המכשיר בשביל "לראות מה יש"? לחכות לתוכנית שמתחילה בשמונה? כל זה שיך לעולם אחר, עתיק וקדמוני. כמה מהר התרגלתי לטכנולוגיה החדשה, וכמה מהר אני מרגיש חסר משעה שהמחשב הנייד שלי מת. כל כך התרגלתי לקבל את המידע שלי – רדיו טלויזיה, עיתון, בלוגים — מהאינטרנט שבלי מחשב החיים שלי הפכו תפאום שקטים יותר. האינטרנט כמובן אינו עולם שכולו טוב והיו תקופות שהייתי מוצא עצמי מיואש ומיותר בתום קריאת ייתר של בלוגים עצובים או סתמיים, שלא נדבר על העיתונים. אולי מותו בטרם עת של המחשב דווקא מביא איתו איזו בשורה של חופש. זה ריק גדול אפילו יותר מזה שמציע הרדיו.

עם מחשב או בלי, הבחירה תמיד אפשרית אלא שהרוח חלשה ומוצאת את עצמה למרות הכל עובדת ברפרוף על העיתון, צופה בהישרדות, בחדשות, או בתוכנית אירוח ח"ו. אז אם כבר לנדוד ברשת, הנה כמה כיוונים מומלצים, בנוסף להיסטוריה של העולם שהוזכר למעלה. כאמור אני מנוע עכשיו מלהאזין לכל זה, אבל כשיחזור לחיי מחשב אני בטח אחזור לפודקסטים שאני אוהב, שכוללים תוכניות של ABC radio national  האוסטרלי – all in the mind ותוכנית הפילוסופיה (שבעצם קצת התחילה לשעמם) אותי the philosopher's zone. בלי לנסות להתחיל לכסות אפילו את תחום שיחות הדהמה, אני רק מצביע לעבר האתר של סטיבן בצ'לור שכולל כמה הרצאות טובות, אל כמה סמינרים שהוא נתן בארץ, וסרט תעודי אחד עליו. מספיק חומר בשביל כמה חודשים.