יומן: שלושה שבועות
אני מלא התלהבות, אלא שהעייפות, ממש כמו שהבטיחו לי, מכרסמת בריכוז שלי. אני חושב עד כמה אני בר מזל שהיו סביבי הורים, ושההורים הלכו הגיעו חברים ושהחברים הלכו הגיעו הורים אחרים. זה לא רק התמיכה הפיסית בבישול-כביסה אלא התמיכה הנפשית. מאוד חשוב לנו לשתף בהתלבטויות ולהרגיש שאנחנו לא לבד. ברוך השם יש הזדמנויות להתלבט כל הזמן.
האב המאושר במטבח (דכאון אחרי לידה לגברים?)
אני מסתכל עליה ולא מאמין למה שאני רואה. הילדה הזו נולדה מושלמת. כל האיברים הקטנים שלה מחייכים לעולם, טריים ולחים, מוכנים גמישים וחזקים (במידה). היא בבת אחת חלק ממני, חלק מהגוף של אמא שלה, אבל הולכת ונהיית נפרדת שעה אחרי שעה.
אנחנו במשימת תשומת לב נמשכת. מנסים להבין מה היא רוצה ומה הוא לא רוצה. כואב לה, נעים לה, היא רעבה, נסתם לה האף. כל בעיה באה עם סוג בכי שונה. לפעמים היא בוכה מרוב עייפות. מסתכלים כל הזמן ולומדים. אנחנו בתוך זה במאה אחוז, לא מחפשים לברוח. רק מחפשים מאיפה ליצר שעות שינה ואנרגיה כדי שיהיה לנו כוח.
לפעמים מה שצריך זה הליכה טובה בפארק, בין עצים ליד נחל עם ציפורים ושמש. דווקא ההסתגרות בבית עושה את הכל ליותר מדאיג ומכונס. ומעייף. אז יצאנו. האנשים ניראו קצת גסים – כמו הרושם שנוצר אחרי ריטריט מדיטציה ארוך. התעורר בי רצון לגונן עליה, כאילו הכל יכול לפגוע בה. אני לומד גם על עצמי.
אנחנו עושים עכשיו את המדיטציה של החיים, מסתכלים, לומדים, מחפשים איך אפשר לעזור לה, מאיפה תבוא האהבה והנתינה. זה לא אימון. עכשיו זה באמת. בעצם זה תמיד היה באמת, אבל לא תמיד הרגשנו את זה כל כך חזק.
– – – – – – – – – – – –
פורסם גם בבלוג הישן
