ילדה אחת, שנה אחת
שנה ראשונה בחיים. איך זה יתכן? אתמול נ' העירה אותי משינה עמוקה ואמרה שירדו לה המים. הגוף שלה התחיל להוציא את הייצור המסתורי שהתגורר לה בבטן במשך תשעה חודשים. היום היא נולדה. לפני שנה.
תמר עכשיו כבר לא לגמרי תינוקת. לא עוד ינוקא זערורי וחסר ישע. היא כבר דעתנית. משתמשת בכוח שלה: בקול, בהבעות פנים, בידיים. היא רוצה. היא אוהבת. היא כבר לא רק אוסף של צרכים שצריכים לבוא על סיפוקם מיד. כשאני הולך היא מתעצבנת. כשאני בא היא שמחה. אנחנו אוהבים להיות אחד עם השני. אנחנו אהובים. וגם אני זוחל על הרצפה, מפטפט בקולות מצחיקים ועושה הצגות עם בובות. אבא דביל, אמא שלה אומרת, אבל אני יודע שגם היא נהנית.
דרך העיניים הקטנות שלה אני נזכר בפליאה איך זה לראות חתול בפעם הראשונה, ואיך העולם מקבל צורה כשהידיים הקטנות מנסות להסיר מכסה מצנצנת. אני עושה מדיטציה איתה. אני מתפעל מאיך שהיא מתישבת, נעמדת, מצביעה, זוחלת, מתלהבת, מתעצבנת, משחילה טבעות על מוט, ומנסה בכל כוחה לכסות צנצנת זכוכית במכסה. אני מתלהב מזה שהיא נרדמת בלילה בעצמה, וישנה עד הבוקר.
אני לומד הרבה. למדתי על סדר יום, על נחישות, ועל סדר עדיפויות. ניהול משפחה היה תמיד כמו ניהול עסק קטן, אבל העסק שלנו התרחב בשנה האחרונה בחמישים אחוזים והתרחבות הביאה אתגרי ניהול חדשים. גם תזרים המזומנים יכול להיות טוב יותר. הרי למרות ההתרחבות, כח האדם לא גדל. לכן היום אנחנו לא עושים מדיטציה כדי להגיע להארה, או לגלות את האמת. אנחנו עושים מדיטציה בבוקר כדי להצליח להיות נחמדים וצלולים במשך היום. כדי שנוכל לעבור את היום מרוכזים ונחמדים פחות או יותר. אבל אני לא רוצה להפחיד אף הורה לעתיד כאן. הקשיים הם בעיקר טכניים. הסיפוק הוא עמוק וגדול כמו הים.
לא חשבתי שיהיה לי אכפת כל כך מיום ההולדת שלה. אני לא תופס יותר מדי מימי הולדת, לא של עצמי ולא של אחרים. אני לא אוהב את הציפייה למתנות וההתרגשות כאילו שיש משהו אינהרנטי מיוחד ביום מסוים בשנה. כאילו זה היום המיוחד מיוחד שלי. שלי שלי שלי. הרי כל יום הוא יום הולדת של מישהו.
אבל לא כל יום מזכיר לי את היום בו הבת שלי נולדה, ולא כל יום מזכיר לי לפני כל כך מעט זמן היא בכלל עוד לא היתה. ייצור ביולוגי שכמותי: אני פשוט אוהב את הצאצאים שלי! אני מסתכל עליה ורואה רק אהבה גדולה. אנחנו חברים עכשיו. אנחנו משחקים, מתחבקים, שרים שירים וקוראים ספרים. זה כל כך נחמד שמתחשק לי ללכת עכשיו הביתה ולזרוק לכל הרוחות את הפילוסופיה הבודהיסטית הזו שאני מנסה לקרוא כאן בספריה. אבל למה להרוס יום נחמד עם קיטורים מעצבנים. מזל טוב תמרי. תמשיכי לעבוד על זה. את מעולה!
עשתה לי חיוך לכל היום…
אהבתי את זה שדרכה אתם לומדים להתבונן בעולם שוב כאילו הוא חדש. איזו מתנה לכם ולה.
איזה פלא.
מזל טוב והרבה שמחה, ודרישת שלום לאמא של תמר
אני קורא את רשימותיך לעתים תכופות. יש לנו הרבה תחומי עניין משותפים ואני אוהב את סגנון הכתיבה שלך וצורת ההסתכלות שלך בכלל ועל אבהות בפרט… מעבר לזה שמה שכתבת מרגש מאד, זה הגיע בעיתוי רלוונטי מאד עבורי… בעוד שבוע שבועיים אני (ואשתי) אמורים להפוך להורים לא מאד רחוק ממך… אז מה שכתבת היה מרגש אפילו יותר.
מזל טוב.
תודה לכולם,
ועמית – בהצלחה! קפוץ לבקר אם אתה בסביבה. (וגם אם אתם צריכים איזו עצה או משהו אחר בקשר לדברים האלה).
כל כך מתוקה. שיהיה לכם רק כיף איתה. (עכשיו מתחיל כיף מסוג אחר ומדהים למדי – הדיבור.)
תמיד כיף לקרוא על ההורות מנקודת מבט של גבר, כתבת יפה. אתם מקסימים יחד והיא נראית מתוקה אמיתית!
מזל טוב לתמרי- אין כמוה, הכי חמודה שיש ! (רוצים לראות אותה יותר…).
מזל טוב גם לאחי ולנ. – מסתבר שיש לכם גנים חמודים
?!מעניין אותי איך אתה עושה איתה מדיטציה