חבל להצטער על שטויות
קרה לי מקרה כשהייתי בארץ בפעם האחרונה. באתי למפגש מסוים בתל אביב עם כמה אנשים שאת רובם לא הכרתי. כן, כן אנחנו יודעים מי אתה, הם השיבו לי אחרי שבתמימותי הצגתי את עצמי בפניהם. אנחנו יודעים עליך הכל. הכל הם יודעים עלי. ממש. למה אני כותב על זה עכשיו, ולמה בכלל נזכרתי בזה עכשיו? אולי כי בניגוד לרושם שכניראה השארתי כל כמה מהם, אני מרגיש עכשיו מאוד לא קדוש. בטח לא אחד כזה שמעביר את ימיו בהירהור נוגה ובתרגול אינטסיבי של מדיטציה. לא המצאתי, בחיי שמישהו אמר לי את זה.
אני קצת קדוש, זה ידוע, אבל מדיטציה זה דבר שאני כבר לא יכול להרשות לעצמי היום. אין זמן. יש ילדים. ילדה אחת למען הדיוק, אבל זה נראה כמו הרבה יותר. היא חמודה, הילדה הזו – ממיסת קרחונים ומבעירת ימים. מת עליה בבוקר ובערב ובלילה ובגשם בטיול. אבל אי אפשר לעשות מדיטציה. אני פשוט לא יכול.
***
אנחנו בגשם בכריסטמס
יצאנו לטיול. נסענו לאזור האגמים בצפון. בדיעבד קצת שאפתני בשביל תינוקת בן חמישה חודשים, אבל היינו חייבים לצאת מהבית בקריסטמס כי קריסטמס זה פשוט גועל נפש. המתיקות הנוסטלגית-צרכנית הזו היא לא בשבילי ולא אומרת לי כלום. לא אוכל תרנגולים צלויים, לא קונה מתנות, לא גודע עצים בשביל לתלות עליהם פנסים, ולא מתחבר לסיפור הלידה של ישו. אני אפילו לא חוטף דיכאון, קונה אלכוהול בסופר ומשתכר לבד בבית. והכי נורא שהכל סגור כמו ביום כיפור, וכל האנשים הנחמדים שיש להם קצת כסף נוסעים למאוריציוס או אוסטרליה. מי רוצה להיות כאן במזג אויר המחורבן הזה?
היה טיול נחמד. ירד גשם, וכשלא ירד גשם היתה רוח איומה ואי אפשר היה לצאת מהאוטו. היינו כל כך עייפים מהלילה שלא רצינו לעשות כלום ממילא. מזל שאני לפחות לא מניק ורק הייתי צריך לנקות את הקיא של תמרי מהבגדים הקטנים שלה בלילה. כשאני כותב את זה אני נשמע לעצמי דומה באופן מדאיג לסייד קשוע. אבל בלי האלכוהול. תאמינו לי, זה לא נורא כמו שזה נשמע.
***
הגיעה מהאין אבל אוהבת את היש
אז הילדה, שהיא משוש חיי, גדלה ויודעת להתהפך ולחייך ולהסביר פחות או יותר בתנועות וצעקות מה היא רוצה. לפעמים אני עדיין מסתכל עליה בפליאה ומזכיר לנו שהיא לגמרי לא היתה לפני כמה חודשים, היא הגיעה מהאין, קצת ממני, אבל בעיקר מהאין, וזה הדבר הכי מוזר שאי אפשר אפילו לדמיין. אבל לצערי, אני זוכר את זה רק לפעמים. בכל זאת מתרגלים. אפשר להיטחן בלי בעיה על ידי היומיום בלי לשים לב לשום דבר. אני מוצא לפעמים נחמה בלילות, כמו עכשיו. בלילה יש שקט, ואפשר לסיים את מה שהתחלת בלי נקיפות מצפון.
יש לי הרבה דברים חכמים להגיד, אבל בחרתי לספר לכם דווקא את זה. מאז שחזרתי מהטיול נתקפתי בולמוס קריאה וישבתי קצת יותר מדי על האינטרנט. קראתי בלי הבחנה עיתונים ובלוגים ופורומים. הכל אותו דבר. הכל מלא בוויכוחים, דיווחים, תגובות וגועל נפש. בא לי לנדור נדר נזירות מהאינטרנט, אבל כבר נדרתי נדר נזירות אחד השנה ואני לא רוצה להעמיס על המערכת יותר מדי. מי שעוד לא נמאס לו מהפוסט הזה ידע שהכי כדאי לו עכשיו לסגור את המחשב ולעשות משהו אחר. למשל לשחק עם הילדה שלו. לראות אותה באמת, כמו שהיא, פלא חסר תקנה שהגיע מהאין. לא רק היא. כל הדברים בעולם הם כאלה. וכשזוכרים את זה רואים שחבל להצטער על שטויות.
שתהיה לכם שנה טובה.
הי אסף,
המהפיכה שמביאה הורות אל תוך החיים בהחלט מנפצת את האשליה שעלינו לשבת על כרית ברגליים משוכלות כדי לעשות "מדיטציה". דווקא הילדים לימדו אותי מהי נוכחות מתמדת, וכיצד למדוט בכל רגע ורגע ולאו דווקא על כרית (מי מגיע לשם בכלל עם שלושה ילדים?).
מזל טוב :)
הילדה שלי היא הגורו הכי טוב שיכול להיות לי – משקפת בבירור כל תגובה וכל נוירוזה, מציבה מולי ראי צלול כאן ועכשיו בלי "לדעת מי אני".
הילדים ולעיתים המציאות כופים עלינו את המענה המיידי את הכן ועכשיו בצורה הכי מזוקקת ונקייה שיש. התרגול המדיטטבי האולטימטיבי הוא להיות נוכח בכל פעולה ולבצעה במודעות. נפלה בידך הזכות הנקראית בתך. היא המורה הגדול של הכאן ועכשיו תרגל דרך הטיפול בה ודרך המענה לה. מודעות אינה קיימת רק בשעה של שקט ונתק. נהפוכו. החיים הם המסלול העיקרי וככל שנחייה אותם במודעות, כך התרגול המדיטטיבי גדל.
כתבת כי הילדה שלך הגיעה בחלקה ממך ובעיקרה מהאין. ואני חשבתי לתומי שאלוהים חדל עם הריונות חד צדדים אחרי פרויקט ישו. מעניין איך חלקה של האם התפוגג לו בנבכי האין או שמא בנבכך..
אותי דווקא תמיד הפליאה ההגעה מן האין והפיכתה ליש. והקיום של כל מי שהגיעו מן האין אל חיק הוריהם ואף נמצא אינו מבטל את הנוכחות האחרת, אלא מעצים אותה
תודה חברים.
תחיה, לא התיחסתי לאמא שלה כי (א) אני מנסה לא לכתוב עליה בבלוג. (ב) זה כי זה נראה לי אולי מובן מאליו. כי ממש ראיתי אותה יוצאת מהאמא שלה. היא היתה בשר מבשרה. מאידך, הקשר שלה אלי הוא טיפה פחות מובהק ולכן כל כך מוזר ופלאי. טוב, נו, זה פלאי איך שלא מסתכלים על זה.
"הגיע מהאין אבל אוהבת את היש"
בי-די-יוק
try to get the good feelings as you can it is short time -some 20 years-and they are not yours anymore.
yes i know that you are hers…
איפה אתם גרים עכשיו?
סקרנית
מצטרפת לקשיש האחרון
יום אחד פתאום יש לך המון זמן למדיטציה
כשהם גדלים
אבל בינתיים נדמה לי שיש מדיטציה טיבטית שמאפשרת תוך כדי כל מיני פעולות למדוט
אני משתמשת בה כל פעם שמחשבה לא טובה עולה ואני תופשת אותה בזמן לפני שהתחילה לבעבע
למשל
למה הילדים לא התקשרו היום…נשימה שאיפה נשיפה שאיפה -4 פעמים ואז עולה התשובה:
אה הם כנראה עסוקים
למשל.
ואני
קשישה מתחדשת
אהבתי את מה שכתבת. באמת נראה לי שילדה יכולה להביא לצלילות מחשבה גדולה מאוד, כמובן אחרי ימים ארוכים של חוסר צלילות והתעסקות עם דברים שחייבים להתעסק איתם בגידול תינוקת, או בעצם ילדה.
וזהו. באמת שזה גרם לי לחייך.
אני
מירי,
אנחנו גרים באנגליה, בין למינגטון-ספא לקובנטרי.
מצחיק, חשבתי שנגמרו הימים שאני צריך לפתוח ב"אמנם בלי ניסיון" אבל.. בקיצור, הרבה ימים אמרו לי אתה תפסיק למדוט כאשר יהיה לך לחץ בלימודים, או כאשר תתחיל לעבוד וכו'. לדעתי אפשר להוסיף כאן גם את "תפסיק למדוט כשתהיה לך ילדה קטנה". אם המדיטציה היא דרך, היא שיטת חיים, האם לא חובה לפנות לה זמן?? כאשר אדם דתי מעוניין לבצע את חובתו הוא מוצא זמן. עשר דקות בבוקר גם זה משהו. אבל שיישאר לפחות מעט…
בעזרת השם, שלא אגיע למצב שעלי לומר = אוף צדקתם, נולדו הילדים, אין זמן למדיטציה..
דרוויש, התגובה שלך נוגעת ללב אבל גם מגעילה בבוטות שלה.
ועכשיו אני אתקן אותך:
המדיטציה היא לא דרך חיים. ובענין זה אני ממליץ לך לקרוא את הפוסטים האחרונים שלי בנושא. מדיטציה היא תרגיל שעושים בשביל לשפר את החיים. כמו אימון כושר, אבל לשכל ולנפש. את המיומנות שרכשתי מהתירגול אי אפשר לקחת ממני, אני משתמש בזה כל יום בלי לשים לב כמעט, באלף דברים שאני עושה. כשיש לי זמן אני יושב ונהנה מזה. אבל רוב הימים אני מעדיף להיות עם הבת שלי ועם אשתי במקום להסתגר בחדר ולעשות פרצופים רוחניים. אני מניח שלא היית רוצה להגיע למצב הזה. אשריך.