הקהל מתבקש להפסיק לחשוב

משהו מענין, אפילו מרגש, התרחש השבוע במכון גריסון בניו יורק. המכון אירח למשך שבוע שורה של מדענים, פילוסופים, חוקרי בודהיזם ונזירים מהמובילים בתחומם כדי לקיים דיאלוג על הקשר בין מדע לבודהיזם.

הרגע ההיסטורי הזה נהיה אפשרי כיוון שמי שהיו היפים צעירים לפני שלושים שנה הם היום בני חמישים, מחזיקים בעמדות מפתח באוניברסיטאות ומכוני מחקר, ובעלי ענין והשפעה מספיקים כדי לקדם רעיון קצת מוזר בשמיעה ראשונה: בודהיזם ומדע יכולים לקיים דיאלוג שיפרה את שני הצדדים.

הזרעים לפרויקט הזה ניטעו כבר בסוף שנות השבעים. בשנת 1979 נפגשו כמה מדענים מערביים עם מורים טיבטיים כדי לחקור גישות השוואיות לחקר התודעה. המפגש הזה, שמומן על ידי קרן סלואן האמריקאית, בישר שורה של מפגשים שהיוו את הבסיס להקמת אירגון "מיינד אנד לייף" (תודעה וחיים). המוטיבציה מאחורי הדיאלוג הזה היתה ההתענינות של קבוצת מדענים בין לאומית בפילוסופיה ובפרקטיקה הבודהיסטית, ובראשם האימונולוג-פילוסוף פרנסיסקו וורלה.

המפגש של 1979 היתה נסיון ראשוני, ולא מוצלח במיוחד להביא מורים בודהיסטים ומדענים תחת קורת גג אחת. בעיות של תרגום, פער תרבותי בצורת הדיון וחוסר פתיחות משני הצדדים הביאו להפסקה בת עשר שנים. ב 1987 אחרי משא ומתן ארוך הצליחו המארגנים לענין את הדלאי לאמה במפגשים מהסוג הזה, ובניגוד למפגש הקודם, המפגש שנערך באוקטובר 1989 בדהרמסאלה, מקום מושבה של הממשלה הטיבטית הגולה בהודו, היה מוצלח וסימן שורה של מפגשים דומים שמתקימים עד היום.

הלקחים מהמפגש של 1979 נלמדו ובעיות התרגום נפתרו על ידי שימוש במתורגמנים שבקיאים גם בפילוסופיה הבודהיסטית וגם במדע. (אחד מהם היה אלן וולאס שמוביל היום מחקר רב היקף על מדיטציה במרכז לחקר התודעה בסנטה ברברה). יכול מאוד להיות שגם העולם הבודהיסטי וגם העולם המדעי עדיין לא היה בשל לקבל דיאלוג מוזר כזה. אבל מהרגע בו הדיאלוג התחיל, נראה שהפוטנציאל וההתרגשות מהגלויים מזינים את הרצון לקדם את הפרויקט.

אופי המפגשים

המכון איבד את פרנסיסקו וורלה שנפטר בגיל צעיר יחסית בשנת 2001, אבל לא איבד את המשימה שלקח על עצמו: לחבר בין פרקטיקות ופילוסופיות בודהיסטיות לבין מחקר עדכני על התודעה, המוח וההתנהגות האנושית.

המפגשים בחסות הדלאי לאמה הולידו שורה של ספרים וזכו לפרסום רב והמארגנים חשו שראוי יהיה להכניס אל המעגל חוקרים צעירים, דור העתיד של המחקר והדיאלוג. לשם כך מקיים המכון סדנאות קיץ בשלוש השנים באחרונות. סדנת הקיץ מפגישה בין חוקרים צעירים ובכירים מהתחומים של נוירוביולוגיה, פסיכולוגיה, מדע התודעה, רפואה ופילוסופיה מצד אחד, ומורים ומומחים בודהיסטים מהצד השני. התקווה היא ששני הצדדים יועשרו מהמפגש ושהתוצאות יובילו להתפתחויות חדשות גם במחקר וגם ברלוונטיות שלו לתרגול הבודהיסטי.

הדיאלוג מתקיים באופן מעשי בין ארבע קבוצות, לא שתיים. הקבוצה הראשונה מורכבת מנציגי הדהרמה – נזירים ומורים מערביים שחייהם מוקדשים לפיתוח התודעה על פי המסורת הבודהיסטית. השנה השתתפו שרון זלצברג, ג'ון קבט-צין, רינגו-טולקו רינפושה, והנזיר סיק הין הונג (הונג-קונג). הקבוצה השניה כוללת פילוסופים וחוקרי בודהיזם שעניינם לנטר ולבקר את הדיאלוג, להצביע על מסגרות חשיבה חדשות שיאפשרו אותו ולספק קרקע מושגית משותפת שתהווה גשר בין שתי המערכות השונות כל כך: בודהיזם ומדע. ביניהם היו הפילוסופים אוון תומפסון ואוואן פלנגן והבודהולוגים ג'ון דאן וג'ורג' דרייפוס. הקבוצה השלישית כוללת את המדענים, ומכילה שתי תתי קבוצות: חוקרי מוח וקלינאים. אין טעם לפרט את כולם כי הרשימה ארוכה במיוחד.

מה מוביל מדענים להתענין בפרקטיקות רוחניות? מעבר לכל ברור היה שלמשתתפים יש ענין אישי. כולם מתרגלים מדיטציה ברמה זו או אחרת או סבורים שלפילוסופיה הבודהיסטית יש מה לתרום למערב. מפתיע לראות עד כמה ריצ'רד דווידסון, שיושב בראש אחת המעבדות המובילות בעולם לחקר המוח, מסור לתרגול. כמוהו גם חוקר התודעה דוויד מאייר, ועוד שורה של פסיכולוגים ורופאים מובילים בתחומם. אפילו משרד הבריאות האמריקאי (NIH) שלח נציגה לכינוס, מה שאומר שאפילו יותר משאבים פיננסיים יופנו לכיוון הזה בעתיד.

למה משרד הבריאות, רופאים ומדענים מתענינים בפרקטיקה בודהיסטית? בעיקר בגלל שנראה שהיא עובדת. בעשר השנים האחרונות נאספו נתונים רבים שמצביעים על התרומה של מדיטציה לאיכות חיים באופן כללי ולהורדת מתח וחרדה באופן ספציפי.

המחקר

הפסיכולוג השווצרי פול גרוסמן שהשתתף בכנס סקר קבוצה גדולה של מחקרים על השפעות של מדיטציה שהראו שיפור מובהק בסימפטומים מסוימים בעיקבות קורס מדיטציה בן שמונה שבועות. המחקרים הם ברובם מעשר השנים האחרונות וכמעט כולם משתמשים בפרוטוקול שיצר ג'ון קבט-צין ל"הורדת מתח מבוססת קשב" (MBSR) בהשפעת הויפסנה. באופן בסיסי כל המחקרים משווים בין שתי קבוצות – אחת עוברת קורס מדיטציה ואחת ברשימת המתנה לקורס כזה. אחרי הקורס הנבדקים עוברים סידרה של מבחנים שקובעים על פי מדדים שונים את מידת השיפור במצבם בהשוואה לקבוצת הביקורת. למרות שגרוסמן טוען שהבקרה בחלק מהמחקרים לקויה, המחקרים שתוכננו כהלכה מראים השפעה מובהקת של מדיטציה בעיקר על תסמינים נפשיים או פסיכוסומטיים. למעשה המחקר היחידי שהראה באופן ברור אדישות לתרגול של מדיטציה היה על סרטן שד בדרגה 1-2: הנבדקות הראו שיפור ממוצע של פחות מ 0.1 במצב המחלה לאחר הקורס, שיפור זניח מבחינה מחקרית.

ג'ון קבט-צין הוא פסיכולוג ומורה למדיטציה שמוכר בעולם בעיקר בעקבות פיתוח של טכניקה להורדת מתח. בשנות השבעים הוא נסע למזרח ולמד מדיטציה אצל נזירים ומורים שונים. ההשפעה של התרגול עליו היתה כל כך גדולה שהוא גמל בליבו לתרגם את מה שלמד למונחים מערביים, שלא נאמר אמריקאיים. הוא הפשיט את הויפסנה מכל הסממנים הדתיים והבודהיסטים ויצר קורס בן שמונה שבועות נטול "רוחניות" או "ניו אייג'יות" ומתאים לחשיבה החילונית רציונלית של המערב ושל הממסד הרפואי. למעשה רוב המחקרים שנעשים בתחום משתמשים בפרוטוקול שלו בגלל הסיבות האלה ובגלל שהקורס הוא אחיד, קצר, קל לביצוע ומתאים לאוכלוסיות מגוונות.

פול גרוסמן, ג'ון קבט-צין וריצ'רד דווידסון

בשנים האחרונות פיתחו חוקרים באוניברסיטת אוקספורד וריאציה הקרויה "טיפול קוגניטיבי מבוסס קשב" (MBCT) שהוכיחה את עצמה יעילה במניעה של התקף דיכאון קליני חוזר אצל מי שסבלו בעבר מהתקף דיכאון אחד או יותר. המכון, כפי למדתי משני הפוסט-דוקטורנטים שביקרו בגריסון, רכש לאחרונה מכשיר לניטור גלי מוח (EEG) ומתכוון לערוך מחקר נוירולוגי בנושא. בעוד כשנה יפתח מסלול לתואר שני להכשרת מטפלים.
הממצאים הם בלי ספק מלהיבים, ומצביעים על אפשרויות חדשות ואולי לא פחות חשוב זולות, לטיפול בתסמינים נפשיים שונים. במקום שויפסנה תהיה תרופת קסם לכל בעיה המחקר מראה שיפור בדברים מסוימים ואדישות לדברים אחרים. הועלתה השערה, שעדיין לא נבדקה באופן מדעי, שמדיטציות מסוימות עשויות להזיק למי שסובלים מהפרעות נפשיות מסוימות. אני מהמר שויפסנה אינה מתאימה לטיפול בהפרעות בי-פולריות או סכיזופרניה, אלא שקשה יהיה לתכנן נסוי שיבדוק את זה בלי לסכן את הנבדקים.

קשיי התבגרות

הרעיון יכול להשמע רומנטי להחריד: הנה הבודהיזם על אלפיים וחמש מאות שנות מסורת הולך להשפיע על המדע ולשנות את העולם. צריך לזכור שהתחום עדיין בחיתוליו ובלי ספק דרושה עוד חשיבה רבה עד שיתבסס בתור מדע ראוי לשמו, ובתור פסיכותרפיה ראויה לשמה. אבל ההתמקדות במדיטציה מסוג מסוים ממעיטה בערך שאר הפנים של התרגול והחשיבה הבודהיסטים. תהליך התרגום של המושגים הבודהיסטית לשפה מערבית-מדעית ברורה וצלולה עדיין רחוק מלהיות פרויקט שנשלם, והעבודה למעשה רק התחילה.
אחת השאלות שמעסיקה חוקרים היא מה המנגנון שמאפשר את השנוי בעקבות מדיטציה. כמעט כולם מסכימים שמשהו במוח משתנה, ושאפשר יהיה למצוא את הדבר הזה על ידי מחקר נוירולוגי יסודי ומדוקדק עליו אפרט בכתבה הבאה. הפרויקט הזה ימשך ככל הנראה עוד שנים רבות לפני שיוסקו מסקנות כוללות וחד משמעיות.

החיבור בין מדיטציה למדע מאלץ את העוסקים במלאכה להגדיר מחדש חלק מהמושגים. "מדיטציה" היא מילה כללית ומופשטת מדי בשביל מחקר, ולכן חלק מהמאמץ האקדמי מכוון לניתוח ומיפוי הסוגים השונים של מדיטציה. ניתוח כזה משתמש בחומרים המסורתיים, כמו למשל ההפרדה בין סמטה/שמטה לוויפסנה בבודהיזם.

המסורות הבודהיסטיות מספקות עולם מושגים עשיר ואבחנות מדויקות בין תכונות מנטליות מדיטטיביות כמו ריכוז, קשב, ומודעות. המסורות גם מציעות סוגים שונים של אוביקטים שקשורים במדיטציה כמו נשימה, גוף, דמויים ומנטרות. באופן מעשי המדענים לא יכולים אפילו להתחיל לבדוק משהו לפני שכל האספקטים, הן המנטליים והן האוביקטיביים, התבררו כדי צרכם.

המסע הזה רק התחיל. הדיאלוג לא היה דיאלוג אם כל התשובות היו ידועות מראש וכולם היו מדברים באותה שפה ומשתמשים באותם מושגים בדיוק. העולם הרפואי והטיפולי נפתח אט אט לאפשרות ההשפעה של פילוסופיות הומניסטיות ולא מטריאליסטיות כמו הבודהיזם, ומתגברת ההערכה לשימושיות של הפרקטיקות הרוחניות שקשורות בבודהיזם. זה לא מפליא אם זוכרים שהבודהה הציג את עצמו כרופא – כמי שמביא עזרה לסובלים.

השינוי היה לא היה קורה אלמלא הנסיון האישי של רבים מהעוסקים במלאכה – רבים מהם מדווחים איך מדיטציה היא לא רק נושא מחקר חדש ומלהיב אלא גם פרקטיקה שהתחילה שינוי באורח החיים שלהם, בדרך שבה הם עובדים וחושבים. בעולם תחרותי ומלא מלחמות אגו כמו האקדמיה הבודהיזם מגיע כמו משב רוח רענן. אבל אם מדיטציה תישאר בגדר ניבדק בלבד, בלי השפעה על הבודקים עצמם, המלאכה לא תהיה שלמה.

פורסם לראשונה (כלומר היום) באנארג'י

לחץ כאן למאמר המשך