מכון אמריקאי: מדיטציה זה טוב. בודהיסטים: ידענו את זה כל הזמן, אבל לא רצינו לקלקל את ההפתעה

עם התפתחות חקר התודעה והמוח התחילו חוקרים להכיר בעובדה שאי אפשר יותר להתעלם מהחלק הפנומנולוגי. אי אפשר להתבונן במוח (בעזרת סורק) ולנסות להבין איך מתרחשת תפיסת צבע בלי להניח שהנבדק רואה משהו. אבל נבדקים, מסתבר, הם לא תמיד מהימנים בדיווח או בחוויות שלהם. לעיתים קרובות יש פער לשוני בין הנבדק לבודק, או פער מושגי או סתם חוסר ריכוז. אם רק היה אפשר לאמן נבדקים להיות מודעים באופן חסר פניות ואוביקטיבי למה שמתרחש אצלם בתודעה היה אפשר לבדוק ביתר קלות מה המתרחש במוח באותם רגעים, ולהפחית את כמות הרעש בנסוי.

לבודהיזם יש שיטת אימון כזו. מתרגלים מנוסים יכולים להפנות את תשומת ליבם ולהשאיר אותה על האוביקט של המדיטציה לאורך זמן. יש להם מערכת מושגים מסודרת לדווח על חוויות ומצבי תודעה ובנוסף הם מסוגלים לפתח מצבי תודעה שאינם קיימים באופן רגיל אצל רוב האנשים. כל הדברים האלו הופכים את המדיטציה הבודהיסטית למאוד רלוונטית לחקר המוח.

על בסיס הרעיון הזה פרנסיסקו וורלה המציע לראות את מחקר המוח כנוירו-פנומנולוגיה – מדע שעוסק בקשר בין חוויה למוח. אפשר, טען וורלה, לאמן את הנבדקים לדווח באופן עקבי על החוויות שלהם ועל בסיס הדווח לבנות סרגלי מדידה אותם יהיה אפשר לבדוק באופן מדעי במעבדה. לאחרונה אנטואן לוץ בנה סידרה של מבדקים בשמשתמשים ברעיון הזה. הוא הראה לנבדקים תמונה (אם תרצו, "גרוי ויזואלי") ושאל אותם על רמת המוכנות או ההפתעה שלוותה את רגע הופעת הגרוי. הוא ראיין כל אחד מהנבדקים באריכות כדי לבנות "סרגל" אישי שיביע את מה שהתחולל בתודעתו. את התוצאות של הראיונות הוא השווה לתוצאות של סריקת המוח וגילה (כמה מפתיע) שיש התאמה רבה. הנסוי הזה עוזר להבין מה קורה במוח בזמן מנוחה, בזמן שאין תוכן מסוים שמעסיק את תשומת הלב, ומאפשר להפריד בין "תוכן" ל"מצב מנוחה".

זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל צריך לזכור שהעמדה המדעית הרווחת היא שאין טעם בדווחים כי הם ממילא מוטים ובלתי מדויקים. אין טעם "להסתכל פנימה" כי מה שקובע בסופו של דבר זו ההתנהגות של הנבדק, לא מה שהוא חושב. מבחינה פרקטית ההנחה הזו נכונה כי מאוד קשה לאנשים לתאר באופן מדוייק את מה שהם חווים ובסופו של דבר למערכת נכנס הרבה רעש – דמיונות, מחשבות, הפעלה של מנגנון דיבור והרגשות שמתלווים אליו. לכל אלה חייב להיות בטוי מוחי שיפריע לבדיקה של התפיסה הויזואלית. אבל זו לא בעיה עקרונית, אלא בעיה טכנית ויכול מאוד להיות שנוירו-פנומנולוגיה תתן מענה לבעיה בעזרת מומחים למניפולציה של התודעה (היינו, אנשים ששולטים במדיטציה).   

בשנת 1990 ארגון "מיינד אנד לייף" התחיל בשורה של בדיקות וניסויים על מאסטרים טיבטיים במטרה לברר איך על ידי אימון תודעתי הם יכולים להשיג הישגים מרשימים בתחום שליטה על רגשות, ריכוז, והשפעות שונות על הבריאות והגוף. בשנת 2004 למשל הראו אנטואן לוץ וריצ'רד דוידסון שמודטים מנוסים מצליחים להגיע לסינכרוניזציה גבוהה של גלי גאמה. פעילות מוחית כזו מקושרת עם למידה ועם יצירת או חיזוק קשרים חדשים בין אזורים במוח [המאמר המלא].

בעזרת מומחים למדיטציה מקוים החוקרים לקדם את המחקר הנוירולוגי על רגשות. חמלה למשל היא אובייקט למדיטציה – גם חמלה כלפי אדם מסוים וגם חמלה חסרת כוון, כללית. וכן מקווים החוקרים ללמוד בעזרת המודטים על השנוי הכללי במוח שמתרחש אחרי התנסות ממושכת במדיטציה. אחת הבעיות היא כיצד למדוד את השנוי המוחי הכללי אצל מאסטרים טיבטים שמגיעים למעבדה אחרי עשרות אלפי שעות של מדיטציה. באופן מעשי אין למעשה דרך לדעת עם התפקוד המוחי המיוחד שלהם הוא פרי תרגול או פרי של תזונה, התנזרות ממין, חיים בהימלאיה, או כל דבר אחר שעולה על דעתכם. קבוצת הביקורת (סטודנטים בד"כ) לא מאפשרת איתור סיבתי.

אבל זה לא אומר שאי אפשר לבדוק כיצד מדיטציה משפיעה על תפקוד הבסיס של המוח. אלן וולאס מקווה לנפק תוצאות ראשונות של מחקר כזה שיערך במרכז שהקים בסנטה ברברה. הוא מזמין כמה עשרות אנשים חסרי נסיון במדיטציה להשתתף בקורס אינטנסיבי בן שלושה חודשים. במהלך הקורס ואחריו הם יעברו סידרה של בדיקות שיראו איזה שנויים מתרחשים בתפקוד ובמוח שלהם.

כמה הערות בקורתיות

שיתוף פעולה בין המאסטרים הטיבטים אינו מסתכם רק בסריקות מוח ממוחשבות. ישנה חשיבות לבירור המושגים כדי שיהיה אפשר להבין מדוע התרגול ה"פנימי" מוביל לשנויים "חיצוניים" במוח. הדיאלוג בין החוקרים לנבדקים עדיין לא הושלם והרבה נושאים, כמו שליטה על רגשות, מחשבות, ושנויים ארוכי טווח במוחות של מודטים עדיין מחכים לבדיקה. למרות זאת, באגף הזה של המחקר המדעי הבודהיזם והמדיטציה נכנסים למעבדה מהדלת של הנבדקים, כאילו הם מחכים לחותמת של הדרג המדעי.

בשביל רבים מהמדענים הבודהיזם הוא עדיין דת איזוטרית מהמזרח, והטיפול האולטרה מדעי שהוא מקבל ודאי יתרום במשהו לפופולריות שלו. למעשה זו המטרה המוצהרת של חלק מהמדענים, ובכך הם בעצם עושים עוול למדע בו הם עוסקים – הם מערבים בו שיקולים אידאולוגיים (או דתיים). במילים אחרות הם מנסים לשכנע את העולם שהאידאולוגיה הבודהיסטית היא טובה ונכונה. אבל מדע לא נועד לשרת מטרות כאלה. ברגע שהוא מונע על ידי שיקולים אידאולוגיים, סביר מאוד שיבצרו סדקים בחומת ההגינות. זו תהיה טעות לנסות להוכיח אידאולוגיה מוסרית באמצעות מדע והתוצאה, ככה אני צופה, תהיה בליעה של הרעיונות הבודהיסטים אל תוך המערכת המטריאליסטית-אגוצנטרית שמנחה את המדע והחשיבה המערבית.

בנוסף, בשביל בודהיסטים רבים המדע עצמו הוא פרקטיקה איזוטרית ומשונה של קבוצה מערבית מסורה וקצת משונה. אחרי שאחד המאסטרים הקשישים חלה ומת במערב לאחר שנבדק במכשיר MRI החלו בטיבט להישמע קולות המתנגדים לבדיקות המעבדה. לאמות טיבטיים המשויכים לאסכולות שמתנגדות לדלאי לאמה מתנגדים גם לתמיכתו במחקר במדעי.

ככל הנראה מכשיר MRI אינו יכול לגרום למוות אבל ברור שיש סיכוי מסוים שהמדיטציה בתנאי מעבדה יכולה להשפיע על איכות התרגול או לפגוע בו. המטרה של התרגול אחרי הכל היא שחרור של כל היצורים החיים ולא השגה של מלגת המחקר הבאה.

נשאלת השאלה האם המחקר הזה תורם במשהו לתרגול הבודהיסטי. האם נלמד משהו שלא היה ידוע ממילא למתרגלים עצמם? האם יש טעם לנסות ולהוכיח שמדיטציה אכן מגבירה את הריכוז, מפעילה איזורים שקשורים למודעות במוח, מפתחת חמלה וקשר עם בני אדם אחרים, עוזרת למתן תגובות רגשיות חריפות, או סתם משפרת את איכות החיים – עובדות שחלקן ידועות ממילא לכל מי שעוסק במדיטציה באופן רציני לאורך שנים. למרות שהמדענים טוענים שהדיאלוג אמור לשרת את שני הצדדים לא לגמרי ברור מה תורמים המחקרים לתפיסת העולם העולם הבודהיסטית.

המחקרים שתיארתי הם בתחילת דרכם ואני עוקב בענין אחרי ההתפתחויות. במובן רחב יותר זה חלק מהכניסה של הבודהיזם למערב, כניסה שלא היתה יכולה לדלג על האידאולוגיה השלטת בחיינו: מדע וטכנולוגיה. טוב שזה קורה כי מדענים הם גם אנשים עקשנים וביקורתיים שלא יקבלו בקלות איזו תורה מזרחית בלתי מבוססת. אם למשל מדיטציה תסתבר כטיפול טוב, בטוח, וזול יותר לדיכאון זה יהיה רווח עצום לחברה שלנו. אבל אם מדיטציה תהפוך לטכניקה עירומה מכל הקשר פילוסופי, מנותקת מתפיסת העולם הבודהיסטית זה יהיה הפסד ובסופו של דבר אני מהמר שכוחה ידעך ויתפוגג. 

האמריקאים טובים באימוץ של תורות אחרות באופן שמעוות בסופו של דבר את הכוונה המקורית ומתאים אותה לתפיסת העולם שלהם. זה מה שקרה ליוגה, שהפכה מפרקטיקה רוחנית שמיועדת לשחרור האדם, לסוג של אימון פיסי שנועד לתת לך הרגשה טובה וגמישות. האם זה מה שיקרה למדיטציה בעוד חמש עשרה שנה?

לחץ כאן לקריאה של הפוסט הקודם על הנושא