הרהורים על בושה, אגו ושחרור

שוחחתי אתמול עם קרן על בושה ונזכרתי בציטוט לא ממש ידוע של הבודהא:

"נזירים, שני הדברים האלו מגינים על העולם: תחושת בושה וחשש מתוצאות. אם שני הדברים האלו לא היו מגינים על העולם לא היינו מוצאים בעולם אם, אחות, אשת דוד, אשת מורה או אשה של אדם מכובד. כך העולם היה בא לידי בלבול––הפקרות כזו קיימת אצל העיזים, הכבשים, התרנגולות החזירים, הכלבים והתנים."

תהיה רוחני, תשתחרר!

זה יכול לקרות לכל אחד, בצהרים קודחים של יום שלישי או בערב מהביל על חוף הים––תוך שיחה קלה עם נערה יחפה או עם בחור מגודל שיער שמתעקש ללכת בלי חולצה, אחד מהם יגיד משהו כמו "תשתחרר, אחי, תשתחרר". מן העבר השני (כלומר, ממש לידם) יכול לעמוד אדם שרימה את חברת הביטוח במאה אלף שקל ומחזיק בדעה שאין לו במה להתביש. מה שמשותף להם היא התפיסה הלא מנומקת שיש בבושה משהו מגונה, טפשי ומיותר. בעצם בושה בחברה שלנו נתפסת כמעט כמילת גנאי, כמשהו שצריך להפטר ממנו (תפסיק להתביש חמודי). בושה היא ידידתו של אותו אחד שלא מקמבן, חותך, מתריס, מגחך לבסוף, כלומר היא ידידתו של הפריאר.

אבל בושה היא לא בעיה. היא בעיה מומצית. מי שלא מרגיש מוגבל על ידי מה שמקובל בחברה שירים את היד. מי לא מוטרד ממה שאמרו או מה שיגידו אנשים אחרים? לזה לא הייתי קורא בושה. בושה היא לא ההתנגשות בין הנטיה שלי (נגיד, להגיד לאנשים מה שאני חושב עליהם) לבין האיסור החברתי (נימוס). הבושה היא תחושת האשם שמתלווה להתנגשות בין האישי לגבולות שמציבה החברה, תחושה שדווקא מלובה על ידי אלו שמבקשים מאיתנו כל הזמן להשתחרר, או אלו שמצהירים בגסות שאין להם במה להתביש. הרוחניים שבהם חושבים ששבירת הגבולות החברתיים תוביל לשחרור, אבל הם טועים.

ההסטוריה הקצרה של ילדי הפרחים וגורואים פסאודו-מזרחיים מנצל את הפרצה הזו עד תום. הם אומרים לנו: אם הייתם יכולים לשבור את האגו הזה שמגביל אתכם יום ולילה הייתם משתחררים אחת ולתמיד. כל התנועה האושואיסטית וכל מני פרקטיקות דומות של "שחרור" מכוונות לדבר הזה. שבירת הגבולות נעשית על ידי ביטול הטאבואים החזקים ביותר, בעיקר אלו שקשרים במין. למי אין חלום לשבור את הטאבו שמונע ממנו לממש את הפנטזיות המיניות שלו כאן ועכשיו? אבל הבושה, ועוד כל מיני רגולטורים שמגבילים אותנו הם יסודות החברה שבה אנחנו חיים. אנחנו כמובן לא נולדים איתם, אנחנו מחונכים לפעול על פיהם, והם שמאפשרים את החיים שלנו זה עם זה ועם זו. זה הזמן להזכיר שיחסי מין הם בעצמם התרחשות חברתית, ולא דבר שעושה אדם עם עצמו. אם לא היתה בושה מינית לא היו יכולות להתקיים מערכות חברתיות מרכזיות כמו משפחה, נישואין, מורים וחברים. לזה מתכוון הבודהא כשהוא אומר "לא היתה אמא, אחות וכולי." שימו לב איך העדר גבולות מיניים בחברה המערבית קשור להחלשות של מוסד המשפחה. אני לא טוען שזה רע בהכרח, אלא רק מצביע על הקשר ההכרחי בין הבושה או המגבלות לקיום של מוסדות חברתיים, והענין הזה כמובן לא מתחיל ונגמר במשפחה. זו עובדה: בלי בושה אין תרבות. לבעלי חיים, למשל, אין בושה. כביכול יכולנו להיות בלי בושה ולחיות כבעלי חיים––לא יודע למה שמשהו ירצה את זה––אבל אל דאגה, זה גם לא אפשרי, זו נחלתם הבלעדית של "העיזים והכבשים, התרנגולות והחזירים."

הגורואים נגד התרבות האנושית

כל מיני מורים רוחניים באים ואומרים שהחברה מגבילה אותנו ושעלינו להשתחרר. בטח שהיא מגבילה אותנו, אחרת לא היינו יכולים לחיות זה עם זה ועם זו! הם מסבירים לנו שהמגבלה העיקרית מופנמת על ידינו. גם בזה הם צודקים. אנחנו השוטרים הסמויים והגלויים שמצרים את צעדי עצמנו. הם אומרים: על ידי תרגול של שבירת החוקים אפשר יהיה להרוס את האגו ולהשתחרר מהמגבלות. זו טעות. זו הטעות של כל מי שחשב שסיגוף מצד אחד או הוללות מצד שני יביאו את התרופה. הודו תמיד היתה מלאה במורים רוחניים, רובם, אגב, סגפנים שבסגפנים. אי אפשר שלא לחייך כלפי העובדה שהמערב בחר לאמץ את ההוללים, הנהנתנים, אוהבי הכסף והכבוד שבגורואים. הם אומרים "אתם חולים" ומוסיפים "תבריאו כשיהרס האגו המגביל".

הנה קצת תיאוריה: מה שהם קוראים אגו הוא לא ממש אגו אלא אוסף של נטיות והתניות מסוימות (נגיד הנטיה להתביש בעירום וההתניה לצאת מהבית בלבוש). שנית, אי אפשר לעקור את הנטיות האלו בצורה אגרסיבית כי ברגע שאתה משליך בזעם את הבושה, את הנטיה להחביא משהו, אתה מיד יוצר נטיה אחרת שתהיה אפילו חזקה ממנה. כמו שאי אפשר לצעוק על מישהו שירגע כבר, או להכריח אותו להרדם, באותו אופן ממש אי אפשר לעקור את הנטיות על ידי קפיצה אל המים הקרים של "אין חוקים". יותר מזה, אף פעם אין מצב אמיתי של "אין חוקים". גם מי שעושה אורגיות (סליחה, טנטרה) וחושב שישבור בכך את העכבות שלו, יוצר לו בהחבא אגו חדש להתהדר בו, ולראיה מסתובבים בעולם מספיק אנשים עיוורים לאגו הרוחני שגידלו תחת שיטה או גורו. למרות שחיבתי נתונה למסורת הבודהיסטית, גם היא, ברוך השם, מוציאה תחת ידה לא מעט מתרגלי ויפאסנה קשוחים וזקופים שיודעים להגיד למה הם מתרגלים טובים יותר מכל האחרים.

כולם רוצים משהו: להרזות, להשמין, יותר סקס, להתפרסם, להיות עשיר, להיות מואר, מוכשר, להצליח, להתגבר על הזה, ההוא ועל דברים אחרים. כולם מפחדים ממשהו, אין סוף לרשימות. הכרות אינטימית מגלה שהפחד והתשוקה הם מתוחכמים מאוד ויודעים למצוא את האוביקט שלהם. באובייקטים אפשר להלחם, אבל זו מלחמה אבודה כי יהיה מה שיתפוס את מקומם. יותר חשוב להכיר את מקורות הפחד והתשוקה, ואת זה אי אפשר לעשות על ידי הדוניזם פראי שובר חוקים, כי הוא יוצר נטיות של התקשרות לתחושות הנעימות, ואי אפשר לעשות על ידי סיגוף אכזרי שיוצר היקשרות לתחושות הלא נעימות. דרושה חוכמה. דרושה דרך אמצע (ואת זה לא אני המצאתי) בין סיגוף לנהנתנות. דרך אמצע כזו חייבת להתחשב בחיים החברתיים ולכן היא חייבת להכיל מנגנונים מרסנים כמו בושה וחשש מתוצאות.

חוץ מזה אני מבקש: לא להראות לי אברי מין בציבור, לא לצרוח בנייד בתור לקופה, לא להידחף בתור, לא להרביץ לחיות ולא להראות לי עד כמה אתם משוחררים מעכבות. בקיצור, להתנהג כמו בני אדם.